כינוי:
Xanty72 בת: 53 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2008
עדכונים קצרים:
לעת עתה הפעוטה המקיאה והמשלשלת הבריאה, חמסה חמסה, לא לפני שהיא הדביקה גם את אמא שלה בחצי מהמחלה, ואני מעדיפה לא לפרט יותר. הבעיה העיקרית היא שבימים שהייתה חולה היא הסכימה רק לינוק, ולעמוד בדרישות התזונתיות של פעוטה בת שנה זה מבצע לא פשוט, ביחוד אחרי שהצלחתי להוריד אותה לשלוש הנקות ביום בלבד.
כך היו בביתנו מחזות זוועה שבהם טליה זחלה אחרי בבית בצעקות "ניני! ניני!" ואני, לבושה בצניעות, כדי לא לגרות אותה, צועקת לה בחזרה, "ניני יבש! ניני עייף! באימא שלך, תעזבי את ניני!" כמובן שלא עזר לי. התנחמתי בידיעה שיכול מאוד להיות שלולא ניני האומלל היינו מגיעות לכדי אינפוזיה, וזה מחזה שאני אפילו לא רוצה לדמיין.
חוץ מזה אני קוראת עכשיו ספר נורא מעניין, " בשבח האיטיות" שדן בצורך להאט את קצב חיינו כדי ליהנות מהם יותר, הבעיה היחידה היא שאם אני אאט את קצב חיי עוד קצת, יצמחו לי שורשים ויגדלו עליי חזזיות.
ועכשיו אלך לעבוד, מישהו צריך לפרנס בבית הזה, ואני לא רואה אתכם שולחים לי צ'קים!
| |
אמהות כמסע מופלא
הכול התחיל אתמול, או שלשום, אני כבר לא יודעת, הימים התחברו. נגיד ששלשום,כן, שלשום. היה לטולו ולי ערב מהמם בתכלית - סוף סוף מצאתי מישהי שממש מבינה את ההומור הדק ומתוחכם שלי, וכשאני עושה פרצופים ומוציאה לשון היא מתגלגלת מצחוק (בדרך כלל אני מוכנה להשתטות לא מעט כדי להצחיק אנשים, אבל כשאני מנסה להצחיק את לולו זה מגיע לשפלים חסרי תקדים!) וכך שעשעתי את הזעיקה עד גיהוק. אחרי זה עשינו אמבטיה, הלבשתי אותה באוברול לילה נקי, אמרנו לילה טוב לסבא, סבתא ודוד טדי, וירדנו לישון. בעודי מערסלת אותה בניני לילה שלה, פתאום שמעתי "פפפפפ" חד משמעי מאזור התחת, ואיכשהו תחושה דביקה התפשטה גם עליי. "לא נורא," ניחמתי את הפעוטה המשלשלת, "בואי, נעשה שטיף שטוף ונחזור לישון."
עלינו, הלבשתי אותה באוברול לילה נקי, אמרנו לילה טוב לסבא, סבתא ודוד טדי, וחזרנו לביתנו.
בבוקר, כרגיל, היא העירה אותי בתחיבת אצבעות לאף. אין הרבה דברים שאני אוהבת יותר מאשר לפקוח עיניים לחיוך שלה. חייכתי אליה, היא חייכה אליי, חייכתי אליה, היא חייכה אליי, שלחה את היד הקטנה שלה לגעת לי באף, תוך כדי אמירות "אב אב!" ואז הקיאה. עליי. וגם על המצעים, המזרון, והפיג'מות של שתינו. היא נראתה כל כך אומללה שאפילו לא שקלתי לרחם על עצמי. "לא נורא," ניחמתי את הפעוטה המקיאה, "בואי, נעשה שטיף שטוף ויהיה בסדר."
קבעתי תור לרופאה, שקבעה (אני בטוחות שהאמהות כבר יודעות מה היא קבעה) שמדובר ב, שומו שמיים, וירוס! חוץ מזה שהילדה קצת מיובשת, ושאני אקפיד לתת לה לשתות ויהיה בסדר. מכיוון שהדבר היחיד שהיא הסכימה להכניס לפה זה ציצי, חזרנו להנקה מלאה.
אבל זה לא נגמר!
בסופר פארם, שם קניתי לה מיץ תפוחים, שהיא לא הסכימה לשתות, עמדתי מאחורי שתי נשים. אחת הסתובבה, הסתכלה בבתי ואמרה, "אני חושבת שלילדה יש חום." מעניין, איך היא הצליחה להסיק שלילדה אדומת לחיים עם עיניים מבריקות ומבט אומלל יש חום? זה בטח משהו מיסטי.
האישה שאחריה הסתכלה גם בבתי ואמרה, "תכסי אותה, קר לה." "חרמפ!" עניתי. "היא בטח בגן, נכון?" "חרמפ." עניתי שוב. "הם כל הזמן חולים בגן. באמת, אני לא מבינה למה לא להביא ילדים לעולם אם לא נשארים איתם בבית, אני נשארתי בבית עם כל הילדים שלי!" "צריך לעבוד, את יודעת," אמרתי ומייד הצטערתי. "תראי מה זה," היא אמרה לקופאית, "הם שמות את הילדים בגן ואחר כך עובדות כדי שיהיה להם כסף לשלם את הגן, איזו טיפשות." שקלתי לדפוק לעצמי בראש בקבוק מיץ תפוחים של גרבר, אבל הנחתי שטולי לא תגיב לזה טוב. קיוותי שבזה סאת יסוריי נגדשה, איפה.
פתאום טולי בולי דפקה עיטוש כפול, משהו גוטה כזה, והעיפה נזלת ירוקה לכל עבר. מכירים את הילדים האלה ששתי תולעי נזלת מגעילות זוחלות להם מהאף? כזה! בגלל שאני אמא רעה לא היה לי טישו, אז מצאתי איזה בגד מלוכלך שלה שהיה בעגלה, וקינחתי בו את אפה.
לא חשבתם שהסופר מאמ שלפניי פספסה את זה, נכון? מייד היא הושיטה לי טישו, רך במיוחד, ואמרה, "אני לא מבינה איך את יוצאת מהבית עם ילדה חולה ובלי טישו."
טדאם!
והנה עוד טור שכתבתי לאתר מקו המהם.
הגיבו בהמוניכם! הפכו אותי לכותבת שהאתר תלוי בה!
| |
קצרצרים:
בפינתנו - משפטים שלא היית מצפה שאמא שלך תגיד:
היינו בחנות בגדים, וברקע התנגן דיסק מקסים, משהו מלא חיים ושמחה בספרדית. אמא שלי שאלה את המוכרת מה זה, והמוכרת סיפרה שהביאה את זה מברצלונה, שם היא חיפשה את זה ואף שילמה 250 שקל. ואז אמא שלי (בת 62, יה?) שאלה בשיא הנונשלנט: אבל למה את לא מורידה במיול?
טוב, אבל זה פחות מצחיק מהפעם שאבא שלי נכנס בטעות (ככה הוא אומר ואני לגמרי בוחרת להאמין לו) לאתר פורנו, ואחרי זמן מה קרא לי וביקש שאני אעזור לו לברוח מכל החלונות שקופצים עליו.
בצומת אשדוד בנו אולם אירועים חדש, ענק, וכנראה הוא יהיה מפואר. יודעים איך קוראים לו? "טרויה". אני עדיין תוהה אם מדובר בחוש הומור בריא של בעל האולם, או בבורות תהומית.
טליה (שמתאקלמת להפליא בגנון) וזה שהולך אחריה לכל מקום וצועק "טאייה! טאייה!" ישנו ביחד באותו לול, והחזיקו ידיים מתוך שינה. אחרי ה"אוי..." המתמוגג שיצא לי כשהגננת סיפרה לי את זה, המחשבה הבאה הייתה, באוטומט, "ילד, אם תעשה יותר מאשר להחזיק ידיים, אני חותכת לך את הביצים."
| |
חייבים לדבר על יעקב?
לא ראיתי האח הגדול. אף לא שנייה, אף לא ננו שנייה, כלום, נדה, ניינטה, הייתי אומרת שאני בתולת האח הגדול, לולא הייתי מופגזת מכל כיוון אפשרי במידע על התוכנית הזאת. האח הגדול הוא כמו כתם שמן על חיי, נע ומתפשט בכבדות צמיגה, מטביע מתחתיו כל מיני בעלי חיים קטנים שרק רוצים לחיות.
הרבה אנשים שאני מחזיקה מהם דווקא רואים את התוכנית הזאת, "תשמעי, זה ממש ניסוי בסוציולוגיה," הם אומרים לי בעיניים בורקות, ואז מספרים לי איך עינב בובליל (לא, אני לא מכירה אותה, לא, גם לא את אבא שלה, חןחן) חיטטה באף. מדהים, היא חיטטה באף, תראו מה מביא רייטינג היום, מישהי מחטטת באף.
הרבה מהאנשים שאני מחזיקה מהם גם מפגינים איזו התפעלות משונה מ"חכמת החיים" וה"אותנטיות" של אדון בובליל. מה אני אגיד לכם, אולי צריך לגדול בחברה כל אשכנזית אליטיסטית כדי להתפעל ממנו. גדלתי עם בובלילים סביב סביב, ואני לא מוצאת שום דבר חמוד בבהמיות התחמנית הזאת, בחוסר ההתחשבות התהומי בכל מי שהוא לא הוא או מהאנשים שלו.
הרבה לפני בובליל מר אלפרון המנוח היה גם הוא גיבור תרבות, עד כדי כך גיבור תרבות שגם הוא ומשפחתו הופיעו בתוכנית ריאליטי. שלחו אליהם הביתה את הנסיכה האשכנזייה האולטימטיבית, יעל גולדמן, כדי לראות מה קורה במפגש בין תרבויות. היה נחמד, ישבו, אכלו, הילדים של אלפרון מאוד מכבדים את האבא, משפחה למופת.
גם לזה אנשים שאני מאוד מעריכה התייחסו כאל מסמך אנתרופולוגי מרתק, ומה שמעביר אותי על דעתי זה שבגלל אנשים שאני מעריכה אנחנו הופכים לחברה של בהמות, חברה שבה איש בור ועם הארץ, שחושב רק על טובתו המיידית (אבל היי, הוא נורא אותנטי) הופך לגיבור תרבות. חברה שבה איש אחר, שאלוהים יודע כמה גדולה קופת השרצים שהוא סוחב על הגב מארח בבית דוגמנית יפיפייה, וכשהוא מת, שומו שמיים, הוא מקבל פחות או יותר אותה כמות כותרות שאריאל שרון קיבל כשהלך לישון.
אין שום דבר חמוד בפשע, אין בזה משהו חמים ונעים. כל האנשים שאלפרון דקר, וסחט, והיכה, והפחיד ואמלל, לא מגיע להם שמי שהפך את חייהם לגיהנום יהיה סלב בחייו ודמות מופת במותו.
אבל כל עוד אנשים שאני דווקא מעריכה ימשיכו להתפלש בצהוב הזה ולהמציא תירוצים למה הם לא מחרימים את הזוועות האלה, בלי להבין שזה מזהם להם את המוח ואת הנשמה, שום דבר לא ישתנה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
