לשאוף לנשוף

מי שמסתכל על התמונה כאן בראש הבלוג, ובצד, איפה שיש לינק, "תמונה" אולי לא יכול לדעת שיש כאן רצף טריטוריאלי – אחד בעורף והשני בעצם הזנב. הם גם השניים האחרונים שעשיתי, ומכאן הדמיון הגדול ביניהם, יפה בעיני השילוב הזה, של הלוטוס בגווני הכחול והטרייבלים העוטפים אותו. לאחרונה התחיל לרוץ לי רעיון של עוד אחד, באמצע. באמצע הגב, ממש על עמוד השדרה, אותו רעיון, לוטוס בגוונים כחולים, וטרייבלים סימטריים, שיצרו מעוין. בינתיים אני לא עושה עם זה כלום, אולי אני לא אעשה, אולי כן, אלו החלטות ספונטניות בדרך כלל.

אבל כנראה בגלל שאני מדמיינת את זה כל כך הרבה, חלמתי שמישהו עושה לי עוד אחד. בחלום, עם המקעקע סגרתי על סימנית סינית בעורף, מתחת לקיים, ואחרי הכאב אני ניגשת למראה, מצפה לרגע האורגזמי הזה, שבו, בין הדם והנפיחות אני רואה ששוב שיניתי את הגוף לתמיד, ורואה שם איזה משהו עלוב, בגוני אדום וירוק, עם ורד וסכין, שיא הקיטש הקעקועי.

אסור לעשות אמבטיות, לטבול במים (מקלחות מותר) אחרי קעקועים, או לגרד אותם, צריך לחכות שבוע עד שהעור יתחלף, והם באמת יהפכו לחלק אינטגרלי ממני. בחלום רצתי למקלחת ושפשפתי בכוח, להרחיק מעצמי את הדבר הזה, זה לא מה שרציתי, לא כזה צריך היה להיות עלי לתמיד.

בבוקר התעוררתי במועקה נוראית, ולא זכרתי למה, רק במקלחת, כשראיתי במטושטש (אני פשוט לא מתקלחת עם משקפיים) את השלושה שאני יכולה לראות נזכרתי בזוועה, ושלחתי יד מגששת לעורף, לוודא שלא נוסף שם שום דבר מתועב. היה בסדר.

ביום שבת התקיים אירוע היסטורי בתולדות משפחת אהרונסון בכלל, וש. אהרונסון בפרט. אני לא אחזיק אתכם במתח – ניקיתי את האוטו. אמנם רק מבפנים, כי, נו, גשם וזה, אבל גם ניקיון רק מבפנים זה בערך 100% מכפי שהאוטו קיבל בשנה האחרונה.

למה לא לקחתי אותו לשטיפה? כי המצב שלו היה כל כך מביש, מזוהם ומגעיל, שפחדתי שהאלה בשטיפה יפיצו בכל העיר שהבת של האהרונסונים היא הבחורה הכי מטונפת שהם מכירים. ככה העניין נדחה ונדחה, אבי, שיחיה לקח אותו פעמיים לשטיפה חיצונית (היי, פעמיים בשנה זה לא כזה רע), אבל הבפנוכו, כבר היה קצת קשה לזוז בין חפיסות הסיגריות הריקות (קאמל סופר לייט, למי שמתעניין), בקבוקי המים המינרלים המלאים כדי מחצה, ארון הבגדים שהצטבר לו מאחור (מעיל זמש, חום, מעיל פליס תכלת, שני זוגות גרביים, שתי חולצות טריקו, תחתונים), ארון התרופות שהצטבר לו בצד (שלושה סוגים של סוכריות מציצה, ואופטלגין פג תוקף מזמן. אני אוהבת תרופות שפג תוקפן, מאמינה שזה מרכז את החומרים הפעילים), חתיכות מהאוטו עצמו שעפו לכל מני כיוונים, דיסקים, משקל אדם (??), המון עטיפות של ממתקים, קבלות של חניונים, להביא לאבא שלי, שיקבל זיכוי ממס הכנסה (שני משפטי המפתח שהוא גידל אותי עליהם מהדהדים בי כל הזמן:

1. לשלם ולמות תמיד יש זמן.
   
2. שכירים חיים על ההכנסות, עצמאים חיים על ההוצאות)  ולכלוך בלתי מזוהה – צמחים, אבנים, אבק, בקיצור, לא נעים.

בליל של שישי נשבעתי שמחר, על הבוקר, שטיפה! ואכן, קמתי, צחצחתי שיניים, עשיתי פיפי והתיישבתי מול המחשב, לראות מה קורה כאן. אחרי שלוש שעוד החלטתי שדי, מספיק, שטיפה!

הלכתי לבית של השכנים מלמעלה, הודעתי להם שהיום? שטיפה! אספתי את המצרכים הדרושים:

1. שואב אבק
   
2. מטליות ניגוב
   
3. חומר לניקוי כללי (אמא שלי נשבעת בפנטסטיק)
   
4. ספריי כזה שעושה נעים לדשבורד
   
5. דלי
   
6. מטאטא
   
7. חומר לניקוי שמשות
   
8. ניירות עיתון. ידוע שאין כמו ניירות עיתון לניקוי שמשות.

כולם במשפחה התעלמו ממני, עד שהתחיל להישמע קולו של שואב האבק. זה הוציא את אבא שלי מהבית, להסתכל עלי בתדהמה. "את באמת מנקה את המכונית?"

"לא מנקה מנקה, רק מבפנים"

נהיה לו מבט קצת חשדני כזה, נראה לי שהוא חשב לעצמו, "אוקיי, הילדה השתגעה, כמה יעלה לי עכשיו להחזיק אותה בבית משוגעים שיטפל בה ברמת החיים שהרגלתי אותה אליה? אולי כדאי להחזיר אותה לעבודה וזהו?", מייד הוא קרא למלכה האם:

"בואי תראי, היא מנקה את המכונית"

זה הביא בריצה גם את המלכה האם וגם את הג'ינג'י והבלונדיני, שהתקשו להאמין שאכן זה קורה. לא שהם חשבו לעזור לי, חס וחלילה, לעומת זאת, בעצות הם לא חסכו. היה קצת מביך, לנקות כשכל המשפחה בוהה בי בתדהמה, "אולי תלכו תקראו לשכנים? לא, שכולם יסתכלו", אמא שלי הסתכלה על הג'ינג'י, ואמרה לו, "לך מהר, תגיד לאורנה ששלומית מנקה, היא לא תאמין!". אורנה לא הייתה בבית, חבל.

אחרי זמן מה הם התעייפו להסתכל ולעוץ עצות, ופנו איש איש לענייניו, ואני, כבר שלושה ימים יש לו מכונית נקייה, וכל מי שעולה, אני מכריחה אותו לנער רגליים קודם.

פינת המעצבן: יש מאמר על דיקנס שאני צריכה לקרוא, ונמצא בספר שיש ממנו רק עותק אחד בספריה. מה האדם הסביר היה עושה? מצלם את הדפים הרלוונטיים ומחזיר את הספר למדף? נכון? מה עשתה הבת זונה שאין לי מושג מי זו, אבל שאלוהים יעניש אותה? שאלה את הספר לחודש.

פינת המתח: נראה לי שהכרזתי על ג'ון אפדייק כגאון הרבה לפני הזמן. עדכון יבוא.  

"תגיד לי, הולך לך בקלות עם בנות?"

"כן, מאוד"

"תמיד זה היה ככה?"

"לא, התחיל בארבע חמש שנים האחרונות"

"למה אתה חושב שזה השתנה?"

"תראי, קודם כל התבגרתי יפה, אני שומר על עצמי כמו שצריך, וחוץ מזה, כמה שאני מתבגר, אני שווה יותר".

"אתה ממש מרגיש את זה?"

"כן, שמעי, אני יפה, אני עשיר, אני יכול לנהל שיחה סבירה, אני די מציאה"

"ואתה עדיין מופתע כשמצליח לך?"

"כבר לא, בהתחלה הייתי קצת בהלם, לפני זה עוד הייתי מקבל דחיות, את יודעת, כמו כולם, ופתאום אני לא צריך להתאמץ יותר, בעצם, יש משהו שעדיין מפתיע אותי - הנועזות של הבנות"

"איך אתה מרגיש עם זה?"

"מצד אחד זה מחמיא, מצד שני, קצת מבעס"

"למה?"

"נגמר הקסם, זה פשוט שם, מונח לו, כמעט כמו לאונן"

"היית מעדיף לזיין פחות?"

"זה טיפשי, כמו להתלונן על יותר מדי כסף, אבל לפעמים הייתי רוצה שיהיה יותר ריגוש, אולי יותר פחד".

מזמן מזמן מזמן לא קראתי כתבה שקרעה לי את הלב כמו הטור של דנה ספקטור בידיעות, במוסף של שישי. באופן עקרוני אני מאוד מחבבת את הספקטורית, לא שאני מכירה אותה באופן אישי, אבל את פזית בניזרי הערצתי עוד לפני שידעתי מי היא, ורק בגללה אני קונה ידיעות ביום שישי. אני חושבת שהיא הכותבת היחידה כרגע שיכולה לגרום לי לצחוק צחוק גדול, וכשבנזוגה היה בחו"ל, לפעמים היא גרמה לי להתגעגע אליו (ולא, גם את בנזוגה אני לא מכירה).

אבל כל הדברים האלה לא הכינו אותי לטור הזה. כבר כתבתי פעם שאנחנו קוראים מתוך עצמנו (לא שהרעיון מקורי שלי, כמובן), אבל כאן היו כמה רגעים של דמעות. (הקטעים בכתב מוטה הם ציטוטים מהכתבה, אני מקווה שאני לא פוגעת בזכויות יוצרים או משהו)

"אני חושבת שזה אולי בגלל שאני לא מושכת כמו פעם", היא מעירה, וכל נורות האזהרה שלי מתחילות להבהב. "תגידי, את מכירה חנות טובה לביריות?", עם השאלה שלה, כל הגוף שלי מתכווץ מזיכרון של חבטה ישנה.  

הנה עוד סוד שכל אחת שומרת לעצמה, בשקט בשקט, כי מביש מדי להודות בזה. אני חושבת שיותר מביש להודות בזה מאשר בכך שלא התאהבת בתינוק שלך ברגע בו יצא מהרחם. איך את עומדת מול המראה, ויודעת שאת לא נחשקת?

את העדויות על הזוגות המאוהבים שעושים את זה חמש פעמים בלילה הדחקתי עמוק למגירת הלבנים שלי. הם בטח יפרדו אחרי חצי שנה, לנו יש כל כך הרבה יותר...הרי בכל זוגיות יש אפס אנד דונס, בלה בלה. "אבל לכם לא היה אף פעם אפ", צייץ קול מבוהל בנשמה שלי... אבל נזכרת בפעמים הקודמות בהן סילק את ידי משם בשלווה. דחייה איטית, שקטה, איומה. לא הלילה, יקירה.

בניגוד לאקס של דנה, שלי לפחות לא היה מתחרמן על אחרות, לפחות לא כשאני בסביבה. אני לא יודעת אם זה בגלל שאחרות לא עשו לו את זה, או כי הוא באמת מחונך להפליא, אציל פולני יקר שלי.

מזל שאני לא צריכה להסביר את הנזק שתקופה כזו יכולה לגרום. דנה עשתה את זה. אבל עכשיו, עדיין אני נושאת אתי את העלבון, מה, אתה לא נמשך אלי? אז למה אנחנו ביחד בכלל? ואם אני ארד חמישה קילו, יהיה יותר טוב? כש-48 ואני החלטנו להפסיק להזדיין, כי עשה לשנינו יותר מדי בלגן העניין, במשך שבועיים היה בסדר, כי הרגשתי שהוא עדיין רוצה, אבל אז ההרגשה הזו התפוגגה, ומצאתי את עצמי בפאניקה, אומרת לו, "אני לא יכולה ככה!", והוא עונה עוד יותר בבעתה, "אבל החלטנו שככה הכי טוב, ובאמת ככה הכי טוב!", ואני יודעת שלו היינו נפגשים לפני משמו, הפחד העמוק הזה לא היה מכה בי.

למה להישאר? יש המון סיבות, ואני חושבת שדווקא אחת החזקות שבהן היא חוסר היכולת להודות שאני, שהגוף שלי, לא רצויים.

יכול להיות שהוא לא אהב מין, אבל יותר סביר שהוא לא אהב אותי. לא באמת, בחגיגה של גוף ונפש, כמו שגברים יודעים לאהוב.

ואני רק מקווה שאם, שאלוהים ישמור, שוב יצא לי, חו"ח, להיות עם מישהו שלא נמשך אלי, שיהיה לי את הכוח להסתכל לאמת בפנים, ולברוח.