לשאוף לנשוף

כבר דפקתי מספיק התאבלויות על הפורום של "בננות", אבל אפשר להתאבל מספיק על מקום שאיכשהו הכניס לחיי אנשים שעושים לי כל-כך הרבה טוב? נכון שלא?

אני לא אדפוק עוד פוסט אבל, בקצב הזה, אפילו ותיקי הפורום יתחילו לסקול אותי, ובצדק.

הייתה אחת בפורום, שכל פעם שהיא כתבה, נפעמתי. היא שילבה חוכמה, ידע, חדות, כישרון דיון, וחוש הומור שגרמו לי להעריץ אותה. לשמחתי, אחת התכונות החיוביות היחידות שיש לי, היא שאנשים יותר אינטליגנטים ממני לא מפחידים אותי, להפך, הם מקסימים אותי לגמרי, והיא, פאק, אם היו לי תמונות שלה, בחיי שהייתי תולה כאלה בחדר.

אחר-כך משמו עזב, ואני השארתי את ההודעה הזו שם. באותו לילה קיבלתי ממנה מייל, שבו היא הציעה לי חיבוק וירטואלי, ואמרה שהיא כמובן תכחיש שהיא אי פעם עשתה דבר כזה (אני מניחה שהמייל הזה שמור איפשהו אצלי, הכחשות לא יעזרו כאן).

נפגשנו. אני הייתי רגועה כמו מרמיטה בזכות כדור הרגעה וחצי, מה שאיפשר לי להימנע מהתקפי בכי לכמה שעות, ישבנו בים, היא שתתה בירה, אני שתיתי שנדי, היא לא בזה לא על השנדי, ודיברנו.

זה התחיל לאט, פגישה פה, פגישה שם, אני עוד הייתי קצת מבוהלת, בכל זאת, היא, וכמו בכל פעם שאני מנסה להרשים, הייתי מצחיקה, מצחיקה מדי, אבל בסדר, היא ראתה מעבר למצחיקנות האובססיבית.

התקרבנו, היה נפלא. התקרבנו עוד, היה מצוין, ואז התחילו סופי השבוע המעולים. כמה אנשים זוכים בכל שבוע לשלושה ימים של עונג בטלני צרוף? של שיטוט זחוח מחנות ספרים משומשים אחת לשנייה, מהסינמטק לקולנוע, ולפעמים, שהייתי נתפסת לא מוכנה, אפילו לפעילויות תרבותיות יותר?

אחרי שדגמנו פחות או יותר את כל ארוחות הבוקר בעיר, הגענו לזו האידיאלית, ואז התחילו צעקות: "קומי! אנחנו מאחרות ל'אורנה ואלה' ומלצר המחמד שלנו יתגעגע!".

לעיתים מאוד נדירות אנחנו יודעים שטוב לנו ממש כשטוב לנו, לא ברטרוספקטיבה. החודשים האחרונים היו בין הטובים שהיו לי. שרתה עליהם שלווה בלתי פוסקת, והרוב בזכותה.

עכשיו היא נוסעת לי לשלושה חודשים לניו-יורק, ענייני עבודה. אז כן, זה משאיר לי דירה בתל-אביב, אבל זה משאיר אותי עם חור בלב ששום דירה בתל-אביב לא יכולה למלא. ואני שמחה בשבילה, ודואגת שלא תמות שם מקור, אבל אני אהיה גם הרבה פחות שמחה, והרבה יותר בודדה, כשהחצי הטוב שלי יהיה מעבר לים.

יאללה ט', הופ הופ לחזור.

(ולכל המתעניינים: זה לא מיני בכלל. אני יודעת שקרסולה לא אוהבת שאומרים את זה, אבל במקרה הזה, באמת הייתי רוצה להיות לסבית).

זה התחיל ב-10.7.03, חמישה ימים אחרי שהעולם שלי התפרק. אז עוד לא היה לי ברור שעולם מתפרק רק כדי להיבנות שוב, בצורה טובה יותר, כל פעם מחדש. cest la vie.

ההורים שלי היו מבועתים. הם מעולם לא ראו אותי בדיכאון. את השניים הקודמים עברתי כשאני רחוקה מהם, פיזית ונפשית. לא היה להם מושג על שעות הבהייה במיטה, הכתפיים המתגבננות, המקלחות שנפסקות, הצום שנראה אין-סופי.

אבא שלי כעס, מסכן, ככה הוא יודע לאהוב. אימא שלי הייתה חסרת אונים, עד שאחת העובדות בחנות סיפרה לה על שיטה טיפולית בשם IPEC. כשהיא העלתה את הרעיון לראשונה, פרצתי בבכי, מה שלא היה נדיר בכלל באותם ימים, ואמרתי לה שהדבר האחרון שחסר לי עכשיו על הראש זה ממבו-ג'מבו רוחני מהתחת. בסופו של דבר היא שיכנעה אותי, התישה אותי יהיה נכון יותר והלכתי לפגוש את אווה.

אני מאוד שטחית, בחיי. מאוד מושפעת מאיך שאנשים נראים. אווה היא אישה יפייפיה, זקופה, גבוהה ואצילית. מייד התאהבתי בה. באותה פגישה ראשונה למדתי שהגוף לא משקר. לא משנה כמה ניסיתי לרמות אחר-כך, זה לא הצליח. אחרי שהבנתי את זה, הייתי מוכנה ללכת עם הטיפול הזה עד הסוף.

משפטים נכנסו לי לגוף - בהתחלה כאלה שהכינו אותי לטיפול, ואחר-כך שינויים. שבוע אחרי שבוע של התקדמות איטית, כולל נסיגות, כי כל הזמן הייתה מלחמה, בין הרצון לשנות לרצון לשמור על האני המוכר, הבטוח.

ב-18.3.04 נקבעה רשימת היעדים. באמצע נהייה משבר גדול, שהפעם, בניגוד לעבר, טיפלתי בו מייד. רשימת היעדים הלכה והתקצרה, מהקל אל הכבד. היו משפטים שנכנסו בקלות, כמו "אני שמחה", והיו כאלה שסיפקו שבועות של עבודה, כמו, "אני חרוצה".

לאט לאט הגענו לשלישייה הסוגרת:

- אני לא נפגעת.

- אני לא קורבן.

- אני מאושרת.

שבועות ארוכים ואיטיים, טחינה עקבית, ישר לתוך הגוף, שילמד את זה, שיזכור. ושוב, כי אני כזו, הלכתי למקום שהייתי בו הכי קורבן, ויצאתי משם.

רציתי לגמור עם זה כבר, היה לי תירוץ יצירתי: לפני הטיפול צריך להוריד עגילים, ומכיוון שאני עצלנית מכדי לענוד-להוריד-לענוד-להוריד- מאז ה-10.7.03 לא ענדתי עגילים. בשבועות האחרונים כל פעם קיוויתי שהנה, זה נגמר והתרגלתי לענות לשאלה, "איך יודעים שנגמר?", בתשובה התמוהה, "הגוף שלי יגיד".

אתמול, אחרי שנה וחמישה חודשים, הגוף שלי אמר.

אני עוד לא כל-כך מעכלת. אני שמחה, אני מתרגשת, אני מצטערת שאני לא אראה את אווה מדי שבוע, למדתי לאהוב אותה מאוד, ואני בעיקר סקרנית.

ביום שישי שעבר הייתי באיקאה. אני שונאת לנסוע לאיקאה, המקום הזה מדכא לי את התחת, ולא, זה לא קשור לנסיבות ההגעה - הייתי שם עם משמו כשחיפשנו רהיטים לדירתנו החדשה, הייתי שם עם אמא שלי אחרי הפרידה ממשמו, הייתי שם עם הצ'ופ, בתקופות טובות ורעות, הייתי עם חברות, ובכל פעם, המקום דכדך אותי אימים. אני נוסעת לשם כי זול, ובערך באזור של חדרי האוכל אני שמה לב שאני שקועה בדיכאון חריף, שעובר רק אחרי שאני יוצאת משם.

אבל יש יתרון באיקאה: החנות הזו הכניסה רוח פילוסופית מרהיבה לספרות הישראלית הצעירה. כמה פרחי ספרות עגומי מבט כבר כתבו דברים כמו, "כשעוד חשבנו שהאהבה שלנו תימשך לנצח, הלכנו יחד לקנות רהיטים באיקאה, ועכשיו אני כאן, לבד, בדירה שהייתה שלנו וחושב על זה שהאהבה שנראתה נצחית היא ממש כמו הרהיטים שקנינו - זולה ובנאלית".

מצד שני, פרחי פילוסופיה יכולים לקפוץ על עגלת האיקאה, ולכתוב מאסות בסגנון: "זה לא מוזר שלכל רהיט שאנחנו קונים באיקאה יש שם, ואין לנו מושג אים קוראים לשכן שגר ממול? עד לשם הגיע הניכור בחיים המודרניים", כאן פרח הפילוספיה או הספרות נשענים לאחור, מדליקים סיגריה, פרח הספרות חושב לעצמו, "מעניין מאיפה מגיעים הרעיונות המקוריים האלה", בעוד פרח הפילוסופיה מהרהר, "מזל שדרידה כבר מת, הוא היה מה זה מתבעס שהוא לא חשב על זה לבד". 

אבל אני, שהפולוספיה הכי עמוקה שאני מתעניינת בה היא שכלול תאוריית היחסים המאוזנים לגמרי שלי, ואני מקסימום פרחת ספרות, לא מעמיקה באספקטים מולטי-דיציפלינאריים של איקאה, או באנטי גלובאליזציה. הסיבה הפעם הייתה כוננית לספרים. שוב נגמר המקום. אני כבר מדמיינת את עצמי בעוד 30 שנה, כשמכבי האש יפרצו לביתי, ילכו בעקבות הריח, וימצאו את גופתי, במצב של ריקבון מתקדם, קבורה מתחת לערמת ספרים שקרסה וחנקה אותי.

הכוננית הנבחרת עלתה 190 שקל בלבד. אחרי שלב האיקאה מגיע החלק שאני אוהבת, וזה להרכיב את הרהיטים. זה באמת שווה את העינוי שבשהות שם. אני מתיישבת על הרצפה, מסדרת בעונג את החלקים, מבריגה, מקללת, מבריגה עוד קצת, מגלה שהרכבתי הכל הפוך, מקללת, מפרקת, מרכיבה כמו שצריך, ומסתכלת בגאווה אין-סופית על מה שקודם היה קרשים ופתאום יש שם שולחן מחשב!

הפעם התקדמתי צעד נוסף: בשביל לייצב את הכוננית החדשה היה צריך לקדוח, ודיבלים, וכאלה. בחשיבות הלכתי לארגז הכלים של הפטריארך, לקחתי מקדחה, דיבלים, ברגים, אומים, קדחתי, דפקתי, הברגתי, והכוננית עומדת. טוב, עומדת יחסית, ז'תומרת, היא יציבה, בערך, אבל היי! ניסיון ראשון.

מי גבר? מי?

ואחרי התלונות על העדר האוננות: נשרק'ה ואני בקאמבק היסטרי. חלק מהעניין אפשר לייחס לאי אלה שיחות במסנג'ר עם איזה גברבר שהזכיר לי חרמנות מהי, מהסוג ש, טוב, לא משנה, מכירים את המבט המטומטם הזה שנהיה לבחורות יום אחרי סקס מעולה? יופי, אז לי היה כזה אחרי המסנג'ר, המצב בהחלט מדאיג.

בקיצור, נשרק'ה מאושר, וכשנשרק'ה מאושר, אני מאושרת.

מילים אחרונות, הפעם מאת קונארד הילטון, מייסד אימפריית המלונות, שנשאל לפני מותו אם יש לו משהו חכם להגיד לעולם:

אני מכירה שיטה אחת לירידה במשקל, ושיטה נוספת לשמירה על המשקל שהושג: בשלב א' צריך דיכאון אקוטי, שאז, מילא זה שאני מפסיקה לגמרי לאכול (עדויות כאן באזור יוני, טפי, היי, אני שומרת על המשקל כבר חצי שנה, יס), גם ריח של אוכל מגעיל אותי, ושלב ב', שלב השמירה מתבצע בעזרת שקילה יומיומית.

נחזור לשלב הירידה: אחרי חשיבה מאומצת בנושא הגעתי למסקנה שזו טקטיקה אבולוציונית. אני תמיד משמינה בתוך מערכות יחסים, ותמיד נכנסת לדיכאון כשהן נגמרות. בעצם זו דרכה של האבולוציה להפוך אותי שוב לכוסית עד שיבוא הזכר האומלל הבא, שיקבל אותי רזה להדהים, ואחרי חצי שנה ימצא את עצמו תקוע עם כדור פינג-פונג מדושן.

הבעיה היא שדיכאון נמשך אצלי היום...נגיד, אם אני מתחילה לקחת תרופות אחרי שבועיים, היום דיכאון ממוצע אורך אצלי חודש, חודש וחצי, שבו אני אמורה לרדת בין שמונה ל-10 ק"ג. כשלא אוכלים בכלל זו לא משימה קשה, אבל אני אפעם לא מוצאת זכר חלופי כל-כך מהר, אז איכשהו אני צריכה לשמור על המשקל עד בואו של המסכן הבא.

 עכשיו אני בבעיה, כי אחרי הדיכאון התיאבון שלי חוזר להיות בן-פורת יוסף, ויי כמה שאני אוהבת לאכול, אבל צריך לחכות לחתן כדי לאפשר לתחת שלי לחזור לגודלו הטבעי.

כאן מגיע שלב ב', שדורש נחישות רבה: שקילה יומיומית, והפסקה כמעט מוחלטת של כל פעילות האכילה ברגע שאני עוברת את משקל העל שקצבתי לעצמי. לצורך השקילה רכשתי משקל בן-זונה, ששוקל בדיוק של מאה גר' ומדי בוקר, לפני ארוחת הבוקר, אני נשקלת עליו במערומיי, כדי לדעת אם היום מותר לי לאכול, וכמה.

בקיץ זו לא בעיה, אבל בחורף הריצה למשקל בלבוש חווה היא עינוי קשה, ואין לי שכנים שיכולים להציץ לי, מה שהיה אולי הופך את העניין לשווה.

כך, מאז פרוץ החורף בשעה טובה, הייתי קמה, עושה פיפי (200 גר' בערך) ורצה למשקל, מברווזת ואומללה. עד שאתמול, לקראת סוף הטקס, חבטתי בידי על מצחי ושאלתי את עצמי, "תגידי לי, את מטומטמת?" (כן, ואני יכולה להוכיח את זה), הרי המשקל לא מוברג לרצפה, מי קבע שהוא צריך להיות בסלון ולא במקלחת? אני, אני קבעתי!

מייד הצבתי את המשקל במקלחת, ומאז בא לציון גואל, לא עוד ריצות ברחבי הבית, אלא שקילה סולידית ונוחה לפני המקלחת.

בטח אם הייתי חיה בסיביר הייתי חושבת על זה קודם.

מילים אחרונות, הפעם אן בוליין, אחת מנשותיו של הנרי השמיני:

"The king has been very good to me. He promoted me from a simple maid to be a marchioness. Then he raised me to be a queen. Now he will raise me to be a martyr."   .

הי הי, מסתבר שלא רק אני אוהבת את הסיפורים המגעילים של סווידריגאילוב

http://www.nrg.co.il/online/10/ART/842/796.html