לשאוף לנשוף

התחלתי לפני יומיים את "אפשרות של אי", של וולבק, ואני רק בעמוד 142. זה לא טריוואלי, בקריאה אני מרתוניסטית, לא קוראת מהר, אבל למרחקים ארוכים. אין לי בעיה לקרוא שעות ברצף, ואין לי בעיה לגמור ספר של 380 עמודים ביום של קריאה אינטנסיבית. אבל מישל לא נותן לי. כל לילה אני נכנסת אתו למטה, וכל לילה אנחנו מנהלים יחסי שנאה סוערים, שבסופם אני סוגרת את הספר בגועל, וצועקת לו בלב, "למה שלא תתאבד וזהו, יא חתיכת חרא?!"

פעם מישהו (אולי אלי?) אמר שסלין הוא המיזנטרופ היחיד. לא קראתי את סלין, מתישהו, אבל קשה לי להאמין שמישהו מסוגל לכתוב ייאוש יותר מחריד מהייאוש של וולבק. בנושאים שלו אין שינוי, אם מישהו מצפה למשהו חדש. יש לו שטיק קבוע: הוא מעניק לדמויות שלו דווחה כלכלית ובריאות, ושולח אותם לגיהנום, להראות לנו איזה בעיות יש לאנשים שאין להם בעצם בעיות. הפעם הגיבור הוא קומיקאי סופר מצליח, שהופך למיליונר, ועדיין, גיהנום.

הדמות הראשית היא תמיד וולבק בעצמו, והוא מנתח את עצמו באותה שנאה שהוא מנתח הכול. אבל השנאה הגורפת הזאת, כאילו, נו, באמת. שעון עומד מראה שעה מדויקת פעמיים ביום, ומי ששונא הכול יקלע לפעמים. וכשהוא קולע, זה ישר לקרביים.

לי, מן הסתם, הכי קשה עם הבוז שלו לנשים. או שאולי הוא בז לבוז שנשים רוחשות לעצמן, זה לא ממש ברור. מה שכן ברור זה שנראה לו טבעי לגמרי שאישה שמתחילה להזדקן תתעב את עצמה.

בספר יש טריק מעניין, הוא נכתב בשני זמנים. אחד עכשיו ואחד עתידני, כאשר ההתגלמות העשרים ורביעית של הגיבור עוברת על הזכרונות שהגיבור השאיר, זה מאפשר לו לחזות את העתיד של התרבות המערבית. זה מעניין, זה מפחיד, זה מגעיל. אני לא יודעת למה מכל הספרים שלו דווקא זה הופך לי כל כך את הבטן, ואני לא יודעת אם אני ממליצה עליו, הוא מחריד מדי. אני יכולה להבטיח שמשעמם הוא לא, והוא מפתח בו כמה רעיונות מעניינים. שווה לקרוא אותו? לא יודעת, אני באמצע. עוד לא החלטתי.

אתמול, אולי שלשום? יניב עלה מולי במסנג'ר. חייבים להתעדכן בשיחות כאלה. כאילו, הרבה זמן לא דיברנו, ברור שבשלב הזה מישהו מאתנו טיפס לפסגת האוורסט, לפחות.

"אז מה את עושה?"

"בקטנה, בכתוביות, כותבת קצת, זהו."

"כישרון כמו שלך ואת מבזבזת אותו על כתוביות?"

פעם שנייה שאני שומעת את זה בחודש האחרון. פעם שנייה שאני מפתלת התנצלויות. קצת נמאס להתנצל. השאלה היא למי נמאס להתנצל. לזאת שאוהבת לעשות הכול בנינוחות, שנוח לה לעבוד מהבית ודי שבעת רצון מהחיים שלה, או לזאת שאוהבת לראות את השם שלה מופיע בכל מיני מקומות, ושפעם בכמה זמן איזו תחקירנית מתקשרת לשאול אם אני יכולה להופיע בטיוי בתפקיד הדכאונית שנגמלה / סייד קיק / פמיניסטית שנונה. כרגע העצלולית הנינוחה השתלטה על העניינים, וזה בסדר, רק נמאס לי להתנצל על זה.

"תעזבי אותך מגברים עם חוש הומור ציני וחד." רטנה הדיווה, "בשביל מה את צריכה מישהו שמפעיל אותם מנגנוני הגנה כמוך? את צריכה בחור שחושב שלשים את התחתונים על הראש ולרקוד ערום זה מצחיק. אלה הגברים בשבילנו." האמת? שני בני הזוג המוצלחים שלי היו כאלה שחשבו שלשים תחתונים על הראש ולרקוד ערומים זה נורא מצחיק. זה באמת מצחיק.

והמשיכה לגברים שאני מזהה בהם את הכאב שלי? כנראה אשלייה שאם אני אצליח לרפא אותם אני אתרפא, או שההתעסקות בהם תפטור אותי מלהתעסק בי, שטויות.

"הבוס שלי כל היום כועס ומורמר," סיפר אחי, "אבל כשהילדים שלו או אשתו מתקשרים, הוא הופך לבנאדם אחר. את יודעת שכשאשתו מתקשרת על הצג כתוב 'אהבת חיי'?" ויעל המהממת, אמא שלי ואני נאנחנו בסיפוק, "אוי, איזה חמוד!" "אתה מבין," אמר אחי לאבא שלי, "להן לא אכפת למשל שאלפרון פושע, הן חושבות שהוא נורא מאמי כי הוא אוהב את אשתו והילדים."

אני חושבת שזה אחד הרגעים הכי חשובים במעבר מנערה מבולבלת או עלמה מתוסבכת לאישה, בהבנה שקודם כל, דבר ראשון והכי חשוב זה שיתייחסו אלייך יפה, בכל המובנים. אחר כך חשוב שהוא יהיה חכם, ומצחיק, ואם אפשר שיראה טוב, אבל קודם כל, שיתנהג יפה. אחרי זה שיחשוב שלשים תחתונים על הראש ולרקוד ערום זה נורא מצחיק. זה סדר העדיפויות הנכון.

אתמול בהופעה של עמיר לב עמד בפתח גבר, ראו רק צללית, ובתוך קטע ארוך-ארוך של דיסטורשן דמיינתי איך הוא מצמיד אותי לקיר, את טעם הלשון שלו, בירה וסיגריות, יד קצת קרה שמשתחלת לי מתחת לחולצה, תחושת הזקפה מבעד לג'ינס. דחיפות, בהילות, חמימות של עור לא מוכר. הדיסטורשן נגמר, וחשבתי לעצמי שאולי אני מתחילה להתעורר.

חידה: למי יש מד דופק חדש, דנדש ומשמח?

חידה שנייה: באיזה צבע המד דופק החדש, הדנדש והמשמח?

(תשובות בהמשך, חי חי.)

אתמול ניצלתי את הזיכוי שהיה לי בנייקי לקניית מד דופק מהמם! מהמם אמרתי! ולפני שכולם יבואו לצעוק פולאר פולאר - קודם שפולאר יאפשרו לי להחליף סוללה לבד, אחרי זה אני אדבר אתם, כן?

היום בבוקר זינקתי מהמיטה, התלבשתי בבגדי ספורט (חולצה שיש לי מהתיכון, עוד לא הגעתי לשלב מלתחת הספורט) ליקקתי בנחישות את החיישנים ברצועה, ענדתי את השעון, והתחלתי לעבוד. הייתם מאמינים שאחרי עשרים דקות במהירות של 7.5 קמ"ש הלב שלי עבד רק ב-60% תפוקה? זה כל כך מעולה. אחרי זה התחלתי לעלות, ב-10 קמ"ש הגענו ל-90% תפוקה, ואני יכולה לתפקד שם שתי דקות, מה שאומר שיש לאן להשתפר.

אם יש משהו חיובי בלשלוח את האקס הכי מהמם שלך לחו"ל כדי שיתעסק שם בשטויות כמו דוקטורט בבלשנות חישובית (לא, אין לי מושג מה זה. לאף אחד אין מושג מה זה. לדעתי, בלשנות חישובית זה פיקציה.) זה לקבל אותו שלושה חודשים אחר כך במצב של חתיכות הורסת. הוא גם רזה, גם התחטב וגם הסתפר. לא שקודם הוא לא היה חתיך משהו משהו, אבל עכשיו עוד יותר. ושיער קצוץ זה נורא כיף, כאילו יש לו חתול על הראש. עכשיו שאני חושבת על זה, אולי חתול על הראש עשוי להישמע לא טוב, אבל זה נעים.

מוזר, כאילו הוא בכלל לא נסע, אותן שיחות מדהימות בעומקן, "אתה מהמם!" "את יותר!" ותפירה ארוכה ושקדנית של העיר. ואני, למרות שעברו רק שלושה חודשים, שכחתי כמה רוך ונעימות הידיעה שאני נאהבת מוציאה ממני. אז עכשיו יש לי שבועיים כאלה, ויהיה מעולה.