לשאוף לנשוף

קודם אזעקה ואז בום חזק, ועוד בום, נפל ממש קרוב.  אני במרתף, מזל, אם לא הייתי צריכה לקחת את טולי לממ"ד, וזה היה מציק לה ומבהיל אותה.

הלכתי היום להמטולוג, לראות איך לנהל את חיי עם הקרישיות יתר הזאת שלי - אסור לי להתקרב לגלולות נגד היריון, וכשאני אהיה בהיריון אני אצטרך להזריק מדי יום קלקסן, יהיה מגניב. אחר כך קפצתי לקניון, חשבתי לשתות קפה לפני שאני חוזרת הבייתה, לחובותיי כאם. הקומה העליונה של הקניון הייתה חסומה, ובתחתונה רוב החנויות היו סגורות. "מה קורה?" יניב מלכה שאל אותי. "איזה דיכאון לראות את הקניון ככה," עניתי לו ושנינו הנהנו, ואז הלכתי לקנות מגבונים, היה לי חשוב לעשות משהו שגרתי.

השכנים מהדו שלנו נסעו, יעל ותומר נסעו גם. אחי, שהגיע לביקור מארה"ב, מזנק לממ"ד בכל אזעקה ונלחץ גם מסתם סירנות, אני מתחילה לחשוב שאולי חוסר הפחד שלי מעיד על פיגור עמוק.

וגם הייתי רוצה להפסיק לחשוב על האנשים בצד השני. אני רוצה להיות מאלה שיכולים להגיד, "הם בחרו חמאס, שיזדיינו!" אבל אני לא יכולה. לכל ילד שמת הייתה אמא שאהבה אותו ואני לא מצליחה לשכוח את זה.

לפני זמן מה התקבלה החלטה במשפחתנו שנתחיל לחפש בית שמתאים יותר למבנה המשפחתי המיוחד שלנו - משהו שיאפשר פרטיות כשרוצים וביחד כשרוצים, ובלי כל מיני מפלסים, כי בכל זאת, צריך לחשוב על העתיד. התחלתי לחפש בעצלתיים, אבל אז קראתי בעיתונים על זה ששוק הנדל"ן תקוע כמעט לגמרי, בעיקר בפריפריה. כתבו שבאשקלון לא התבצעה אף עסקת נדל"ן יד שנייה בחודש האחרון, כלום. אז נכון שזה מצב אידיאלי לקנות בו בית, אבל זה מצב לא אידיאלי בכלל למכור בו בית, לכן החלטתי לעת עתה להפסיק ולראות לאן יוביל אותנו המשבר.

בשבוע שעבר הלכתי לאכול עם הג'ינג'י במסעדה שליד המרינה כאן. באחד הבניינים, ממש על החוף, בקו הרחוב, היו ארבע דירות למכירה/השכרה. ואני מדברת על קו רחוב, כן? לא הרמתי את העיניים לראות מה קורה בקומות העליונות. בבניין לידו, שוב קו רחוב, שלוש דירות.

למה אני מייגעת אתכם בסיפורי נדל"ן אשקלוניים? כי משום מה, במקומון של רשת ידיעות הייתה כתבה ענקית על זה שאשקלון נמצאת בפריחה נדל"נית מטורפת! שהצרפתים, אחרי שגמרו את הדירות בת"א, נתניה, בת ים ואשדוד הגיעו אלינו! שבכלל, יהודים מכל העולם קונים כאן דירות! בקיצור, במקומון אשקלון היא פיסת נדל"ן לוהטת. מאז שקראתי את הכתבה ההיא אני מנסה להבין על מה בדיוק הם התבססו, ואם אנחנו כאלה לוהטים, איך זה שלא מתבצעות בכלל עסקאות נדל"ן? לאלוהי העיתונות פתרונים.

עוד משהו מקומוני, הפעם "העיר" תל אביב (בניגוד להעיר אשקלון, שם ראיינו אותי, יס! עם צילומים מהממים, יס!). הופיע שם ראיון עם ירון טן ברינק, מבקר הטלוויזיה של ידיעות בעבר ועורך רייטינג בהווה, ובאופן כללי, מישהו שאני מאוד נהנית לקרוא (ומכירה ברמת השלום שלום) הראיון היה מעניין, אבל אז הגעתי לפרט מידע מסקרן: מסתבר שירון נשוי ואשתו גרה בהולנד. בזה הסתכם כל המידע בנושא, נשוי, הולנד, המשך שאלות מקצועיות.

בדיוק הנקודה הזאת מבהירה עד כמה ההתייחסות לנשים וגברים שונה - לו המתראיינת הייתה אישה שבעלה גר בחו"ל (נגיד, מירי נבו לפני גירושיה) פרט הטריוויה הלא טריוויאלי הזה היה הופך למרכז הראיון, כולל שאלות פולשניות, הסברים שלה על איך המרחק מעצים את האהבה ועוד מיני מגדנות. בראיון הזה זה פשוט לא קרה, וכך בדיוק צריך להיות. ראיינו אותו בתור מבקר בעבר ועורך בהווה, וחייו האישיים הם לא העניין כאן. השאלה שלי היא למה אצל נשים ההפרדה המקצועית הזאת לא נשמרת, וגם על נשים מעניינות ומקצועיות אנחנו מקבלים כתבות שמתעסקות בעיקר בפכים קטנים מחייהן כרעיות / רווקות / אמהות.

הפייסבוק הזה הוא ממש רשת קורים דביקה אל העבר. פעם היה יותר קל לפוגג אנשים מהחיים. כשהם יצאו זה נגמר. פתאום אפשר לבדוק מה קורה אתם ממש עכשיו (אוכלים סופגניות, רובם), ולגלות שלא ממש הרבה השתנה, ושהכול השתנה לגמרי.

את ניסן כ' (יודעים ששקלתי לקרוא לבתי כסלו, כי זה החודש שהייתה אמורה להיוולד בו? מזל שזה לא קרה, הייתה יכולה להיות בכייה לדורות) הכרתי במסיבה שעפתי בה הכי גבוה שעפתי אי פעם. טוב, חוץ מהפעם הראשונה שעפתי בה, אבל כל הפעמים אחר כך הן ניסיון נואש לחזור לפעם הראשונה. אז אחרי הפעם הראשונה, זאת הייתה הטובה ביותר. אפטר פארטי בקוליסאום, ושילוב של שני כדורי שמחה שנתנו איזון נהדר בין feel וספיד. הכול היה מושלם ולתוך השלמות הזאת נכנס איש שהיה פשוט תרכיז כריזה. נמוך, לא נאה במיוחד, אבל היה לו את הדבר הזה שמעביר נשים על דעתן. חוץ מזה הוא היה מוזיקאי מעולה, הוא אפילו התקבל לבית הספר ההוא בלי לדעת לקרוא או לכתוב תווים, יס? משם זה המשיך להתאהבות e מצחיקה, נסיעה מופרכת לסיני, כמה פגישות משונות, ויאללה, ביי ביי. הייתי אז פסיכית לגמרי, וגם הוא לא היה מאופס על עצמו, היו הרבה כאלה באותה תקופה.

בסטייה חדה, אני חייבת לציין שמאז שהתחלתי להסתובב באינטרנט הזאת ואני מכירה רק כותבים, אני מפסידה המון אנשים מעניינים, פעם הכרתי אנשים מכל מיני סוגים - נ' שהיה גולש. מה יותר מקסים מזה שאת שואלת מישהו מה הוא עושה בחיים והוא עונה "אני גולש", זאת לא הגדרה עצמית מהממת? וא', שהיה עורך דין, וד' שהיה די-ג'יי, וע' שהיה סוחר סמים, ור' שהיה סטודנט לאלוהים יודע מה, ועוד המון כאלה, ומאז שאני כאן, רק כותבים כותבים כותבים, די כבר!

בקיצור, דרכי ודרכו של ניסן כ' נפרדו, הייתי נזכרת בו בעיקר כשיצא לי לעבור ליד המושב שהוא גר בו, נו, ההיזכרות הזאת של, "אה, היה לי משהו עם מישהו מכאן." עד שבאחד השיטוטים האלה בפייסבוק, כשאני כבר אומרת לעצמי, "יאללה, לכבות ולישון." מצאתי אותו, מהון להון הוא ביקש ממני חברות (עכשיו נזכרים?!) ויצא לנו לקשקש קצת בצ'ט של האתר. כששאלתי אותו אם הוא מתעסק במוזיקה הוא אמר שכבר לא, הוא עוסק במשהו אחר לגמרי והמוזיקה הפכה לתחביב. למרבה הגיחוך, ממש כעסתי עליו כשהוא אמר את זה. איך מישהו מרשה לעצמו לוותר על כישרון כזה ולעסוק במשהו אחר לגמרי? זה הרי בזבוז אדיר! קצת קיטרתי על אנשים שמוותרים על החלומות של עצמם, ואז נזכרתי שאני והחלומות שלי, נו, שוין. "אבל אני לפחות עושה משהו שקרוב למה שרציתי," ניסיתי לתרץ לעצמי, אבל זה בולשיט.

אחרי ההופעה של מוריסי נורא גיחכתי על כל אלה שהתאכזבו מכך שמוריסי שמן והזדקן. חשבתי שהדרישה שלהם שהאליל יישאר לנצח רעב ודרוך היא פתטית, אבל הלא זה בדיוק מה שהכעיס אותי אצל ניסן כ', זה שהוא המשיך הלאה, שהוא שם את המוזיקה בצד והלך לעשות משהו אחר. כמה קל לבוא בטענות לאנשים אחרים שלא מגשימים את החלומות של עצמם, וכמה קל לנו לסלוח לעצמנו על אותו דבר בדיוק.