לשאוף לנשוף

ביום חמישי הלכתי עם הט' לבלות. כמדי בילוי ניסינו להיכנס ל"ננוצ'קה", כרגיל, נכשלנו. מתישהו יכניסו אותנו, בטח זה יהיה כשהמקום ירד מגדולתו, אבל לא משנה. בצר לנו החלטנו ללכת ל"לנסקי", כה רבות שמעתי על המקום, שנורא רציתי לבדוק. הט' מלמלה משהו על זה שהיא לא רוצה שרואי-חשבון וסוכני ביטוח יתחילו אתה. נזפתי בה על הגזענות הסמויה והלכנו לשם.

למרבה הפלא הכניסו אותנו מייד (זה בזכות הט', אני ניסיתי מלא פעמים להיכנס, ומעולם לא הצלחתי), וכשחדרנו להיכל טעיתי לרגע לחשוב שהגעתי לגן העדן של הרווקות.

המקום היה מלא זכרים. יחס סופר חיובי לטובת הנשים, והברמנים? אוח, תאווה לעיניים, אין שם אחד שלא הייתי מסכימה שיעשה לי נעים (בהנחה שהוא לא אומר "מכנס", "תחתון", או, "מותק, אני יעשה לך טוב", הדרישות שלי באמת נמוכות). הם הסתובבו להם שם בחולצות שחורות צמודות וגופים מצוינים, אבל נו, לא באנו להתחיל עם ברמנים, כך שהכרחנו את עצמנו להתמקד בקהל.

הסתכלו עלינו, לא אומרת שלא, אבל אף אחד לא ניגש, אף לא אחד. בצר לנו נכנסנו לקטע אנתרופולוגי וניסינו לראות אם מישהו במקום ההוא מתחיל עם מישהי, כלום, נאדה, נישט. האמת היא שזו תופעה שמטרידה אותי מזה זמן מה. האם רק ערסים מעזים להתחיל עם בנות? מה קורה כאן? נהייתם אימפוטנטים ביישנים כולם? הכי גרוע שיכול לקרות הוא שתספגו סירוב, אז הפחד לספוג סירוב יותר חזק מהסיכוי להכיר מישהי נחמדה? וחוץ מזה, בהנחה שלפני שאתם ניגשים לבחורה החלפתם מבטים וחיוכים, למה שהיא לא תגיב בנחמדות?

דוגמאות לא חסרות. מאז שהתפניתי רגשית אני מסתכלת על גברים, וזוכה למבטים מתעניינים בחזרה, אבל הצעד הנוסף הזה, של להתקרב, ולו גם עם משפט הפתיחה הבנאלי ביותר, לא מתבצע.

הנה, אתמול ישבה לה הט' בים וקראה, ישב בחור והסתכל עליה, הסתכלה עליו בחזרה, הסתכל עליה, הסתכלה עליו בחזרה, וממש כשני איים, הם לא נפגשו. תשאלו למה הט', או אני, או כל אחת אחרת לא ניגשת? ובכן, אדבר כאן בשמי בלבד: כי נמאס לי.

נשבר לי ליזום, להחליט, לכוון, להדריך, לדעת מה אני מרגישה ומה הוא מרגיש. הרי בסופו של דבר, סביר להניח שאני זו שאכריח אותו לעבור לגור ביחד, להציע נישואין, ולהחליט כמה ילדים יהיו. מה בסך הכל ביקשתי? שלפחות את הצעד הראשון מישהו יעשה?  

אני מתחילה לא לחבב את האישה הזו, הטור של אתמול קרע לי את הלב לחתיכות קטנות קטנות. למי שלא קרא, הטור עוסק במגע. איך בדרך ללהיות נשים עצמאיות ומשוחררות שיודעות בדיוק איך להשיג את האורגזמה שלהן, שכחנו כמה כיף כשעושים לנו נעים בשיער (טוב, זו דוגמא שלה, אני לא כל כך אוהבת שעושים לי נעים בשיער, אבל אני אוהבת שמלטפים לי את הבטן). איך הסקס הפך ממסע של גילוי הגוף, לספורט אתגרי.  אני כבר לא יודעת מה טוב ומה לא טוב. האמת היא שבפעם הראשונה בה שכבתי עם מישהו והמשכתי הלאה, נחרדתי. לא יודעת, אוף, מבולבל הכל.

קראתי את זה וייבבתי. אתמול לא היה קשה להוציא ממני יבבות, הסתובבתי כל היום בתחושה של אסון שעומד להתרחש, בינתיים, יתברך שמו, לא קרה כלום, טפו טפו וזה.

סיפור לא קשור בעליל: סלקטורים בנתב"ג בודקים נוסעים על-פי מה שנקרא "סמחי"ם", שהם סימנים מחשידים, יש המון כאלה, שאת כולם יש לזכור בע"פ וכלשונם. סמ"ח לדוגמא יכול להיות מזוודה שיש עליה מדבקה של שדה תעופה בלבנון. כמובן, יכול להיות שמדובר באיש עסקים ששהה בלבנון לרגל עסקיו, ואז הכל בסדר אתו, אבל יכול להיות שזה גם מישהו שנשלח לאסוף מודיעין, והוא שכח להוריד סימנים מאפיינים (אני מגלה כאן סודות מדינה או משהו? אללי). אחד הסמחי"ם, והמגוחך שבהם הוא "סמ"ח תחושת בטן", זאת-אומרת, שלכאורה הכל בסדר עם הנוסע, אבל הסלקטור מרגיש שמשהו בסיפור לא מסתדר. בדרך-כלל, סלקטור שניגש לראש הצוות ואומר "יש לי סמ"ח תחושת בטן", מקבל את התשובה החיננית, "אז לך לשרותים, ונדבר על זה כשתחזור". האמת היא שזה די הגיוני, באופן בסיסי סלקטורים הם אנשים בעלי בריאות מאוד מעורערת, המשמרות המטורפות, חוסר השינה, החשדנות המתמדת לא עושים כל-כך טוב, מה גם שעבודת לילה גורמת באופן ישיר לדיכאון, כך שאצל הרוב, לפחות בתקופת העבודה בשדה, מערכת העיכול די הרוסה.

אבל למה הוגעתי אתכם בסיפורי נתב"ג? אה, כן, תחושת האסון העומד להתרחש, חמסה חמסה. בקיצור, קראתי על ההוספיס לילדים חולי סרטן ופרצתי בבכי קורע לב, קראתי את הטור של דנה ספקטור וייבבתי כאילו עומדות להיגמר הדמעות בעולם, היה שוס.

אחר כך חשבתי על משמו, אחת השאלות שתמיד עולות כשאני מספרת עליו היא למה נשארתי כל-כך הרבה זמן אם באמת לא היה לי טוב, והתשובה הכי פשוטה, מעבר לכל, היא שכל לילה חיבקו אותי, בכוונה גדולה. גם בלילה האחרון. אני לא יודעת עכשיו אם החיבוקים האלה היו שווים משהו, אבל הם היו שם.

השבוע האחרון לא היה מאוד קל, לא מאוד קשה גם, אבל לא פשוט. יותר מדי תובנות והחלטות שהשתבצו במקום שלהן, אמיתות שסירבתי לראות והפעם החלטתי שכן. יש משהו מבורך בעיוורון מרצון.

נו, נקווה שהשבוע הבא יהיה יותר קל.

כל לילה אני חוזרת לשם, קצת בבושה, תסלחו לי על האובססיביות נכון? פשוט, הרעיון תמוה לי, נו, שוב אני מדברת על הבלוג טיוי. אתמול בלילה נכנסתי לאחד החדרים, ישב שם בחור, איך אגדיר אותו...התחום שבין החזה לתחילת הירכיים בנוי אצלו לתלפיות. בתחתונים וסווצ'ר עם רוכסן, פתוח. הוא רק נשם שם, בחזה שעיר, ואני הסתכלתי, עד שהוא פנה אלי בפרטי. החמאתי לו, והוא ניסה לנפנף את המחמאה ב"נו, אני סתם רזה", אמרתי לו שפולניות לא אצלנו, שם נקבע הטון שהוביל את השיחה.

"מה את לובשת?", טרייניג, חולצה וחלוק, וככה אני גם נשארת. מה היה אכפת לי להגיד לו שאני ערומה? לא היה אכפת לי, אבל בלי ששמתי לב, נוצר שם היפוך מרתק בתפקידי המינים: הוא ערום אני לבושה, אני מפשיטה הוא מתפשט, אני הסובייקט והוא האובייקט. כמה קל לשכוח את התפקיד הקלאסי שלי ולעבור לצד השני. "תיגע בעצמך", והוא נוגע, ואני כאן, יכולתי הרי להיות גם גבר, אבל אני לא גבר.

"אני מת לרדת לך", הוא כותב לאני הוירטואלית, ואני חושבת, הנה, הצליח לנו, הם יודעים שהם צריכים לרדת, זה אקט כזה של נימוס, דרך להגיד, "אני באמת נמשך אלייך", והזין שלו שבתחילת השיחה עוד היה חצי רפוי כבר עומד לגמרי. אני תוהה אם הפנים שלו מוצלחים כמו הגוף והזין, הוא שואל אם יש לי תמונה של הגוף שלי, ואני מחייכת לעצמי, הרי במקרה שלי הגוף יכול להיות יותר מזוהה מהפנים, ולא, אין לי, וזה לא חשוב.

הוא גומר, ואני חושבת לעצמי איך כשאנחנו עושים סקס עם מישהו, המטרה שלנו היא דווקא להביא אותנו לנקודה שבה הוא הכי רחוק מאיתנו, הכי מרוכז בעצמו, ואז אני חושבת על הרגע הזה, שאחרי הגמירה, כשלא משנה כמה מרוחק הסקס היה, הם תמיד קורסים במלוא המשקל, ונוצר רגע של אינטימיות לכאורה, אני אומרת לכאורה כי שניות הקריסה הן הרגעים בהם חוזרים מממלכת ה"אני" המושלמת, ולא כל-כך משנה על מי קורסים.

פעם שחר אמר לי שלכל בחורה יש הבעה משלה כשהיא מתמסרת, לא כשהיא גומרת, אלא ברגע הזה בו היא מוכנה לגמרי לקבל אותך. אני לא יודעת אם לגברים יש כזו, סקס מבחינתי הוא משהו שמתבצע בתוך העולם המטושטש של קוצר הראייה החמור שלי, חסר הבעות ודקויות. אני נזכרת עכשיו באפי, שהיה גומר בקול יבבה כזה, שהיה דוחה אותי, פאק, יותר מדי נסיון יש לי.

אתמול בלילה חלמתי שיש לי תינוק. האבא היה שחר, אני לא יודעת מה יש לי משחר לאחרונה. אני חושבת שזה בגלל שהוא אחד הלשעברים היחידים שמתקשרים לי רק לדברים טובים. אין כאב בכל הנוגע לשחר, התחלנו, התלהבנו, שכבנו, היינו לא בלעדיים, בלי קנאה, ואז נגמר.

אחר כך הוא התייצב שוב ברגע חשוב, והתפוגג, שוב בלי כאב. הוא די דומה לי, אקסיביזיוניסט שכמותו, אחד האנשים שמרגישים הכי בנוח עם עצמם שאני מכירה, אבל כל התכונות האלה לא אמורות להפוך אותו לאבא של התינוק שלי.

בקיצור, בחלומי, התינוקי נולד, בן, אני לא רוצה בנות, והוא יותר דומה לשחר, שזה לא רע בכלל, אבל אני לא מצליחה לזהות אותו כתינוק שלי. אני מתייחסת אליו יפה, ויודעת שהוא יצא ממני, אבל יודעת שעד שהצבע הכחול-אטום שיש לעיניים של תינוקות יתחלף, ואני אראה מה הצבע האמיתי של העיניים שלו, אני לא אוכל לדעת שהוא שלי.

ואז אחרי חודש שאני מטפלת בו בקורקטיות הוא פותח את העיניים, הן זהות לשלי, ואני יודעת שהכל בסדר.

ועל זה לא נותר אלא לומר – נו שוין.

היום בלילה עינת טסה לה לארה"ב, ואני שוב חושבת על העניין המחזורי הזה של חברות, שלא תלוי במידת האהבה שלי, אלא במצב בחיים שאני נמצאת בו. התהליך הזה קורה כל הזמן, הכיול המתמיד של החברויות. יש בזה משהו קצת מיסתורי, איך ברגע מסוים מגיעים האנשים שמתאימים לי לאותה תקופה, ולא משנה כמה אני אנסה להאחז באנשים מהעבר, הם פשוט מתפוגגים להם. בסוף יוצא תמיד שאני מוקפת באנשים כמוני.

כמה המלצות חמות:

1. הכל מואר, ג'ונתן ספרן פויר: (נראה לי שאין קשר לדרור פויר) מזמן לא נתקלתי בכזו התפוצצות של כישרון כתיבה, ועוד מצד מישהו שנולד ב-1977. מעולה, מצחיק, עצוב, נוגע ללב, ותודה לט' שקנתה לי אותו ליומולדת. מזמן לא היה ספר שכל-כך לא רציתי שיגמר.
   
2. זיכרון של דג זהב: אחד מהסרטים הקטנים האלה, שגורמים לחייך שבוע אחר כך. מקסים לגמרי.
   
3. כלכלה בגרוש, ברברה אנרייך: הפעם מתנה מאביבה. ספר מזעזע, שגורם להסתכל על אותם אנשים שבדרך כלל מתעלמים מהם, והחיים בשבילם הם לא יותר מאשר מלחמת קיום מתמדת.