לשאוף לנשוף

אתמול ראיתי את סרטו המדובר של קלינט איסטווד, "מיליון דולר בייבי", ופטרתי אותו ב, "יאללה, פסדר", אבל היום עשיתי סבב ביקורות, וראיתי שכל המבקרים משפריצים עליו ניטים כמו מטורפים, חוץ מהמבקרת של וואלה! אני בהחלט חושבת שלעובדה שזו אישה, יש משמעות בתפיסת הסרט שלה.

כבר ב"מיסטיק ריבר" לא מאוד חיבבתי את איסטווד. הנשים שם הניעו יותר מדי רוע ותככים בתוך העלילה, הן היו הזרם התת קרקעי המעופש שהרס הכול. אז נכון, "מיליון דולר בייבי" אינו סרט ששונא נשים (הללויה!), אבל הוא תפור בתפרים כל כך גסים, כל כך מניפולטיבי וברור מאליו, שאני באמת לא מצליחה להבין ממה ההתלהבות הגדולה. הדלמה המוסרית? (תראו איזה יופי אני נמנעת מספויילרים), דילמה מוסרית בתחת שלי, אז הוא עושה את זה אחרי שהכומר נשבע לו שזה ישלח אותו לגיהנום, ביג פאקינג דיל, הרי כל הקתוליות מבוססת על זה שאפשר למחול על כל דבר, אחרי שהיו לך מספיק ייסורי מצפון.

כל סרט הוא מניפולציה, אני יודעת, אבל אני שונאת, שונאת, שונאת, להרגיש את המניפולציה בזמן שהיא נעשית. אני לא יכולה להרגיש אלא בוז לסרט שבו ברור לי מה יהיה הצעד הבא של הדמויות, ואיזה שורה בדיאלוג תיאמר עכשיו.

סביר להניח שהקקי הסנטימנטלי הזה יכזה באוסקר, בכ"ז, הוא דן בשאלה מוסרית כבדת משקל, אבל אני כל פעם מחבבת את איסטווד הבימאי פחות.

תיקון עצמי: מסתבר שגם אדם עבולאפיה מ-NRG לא חיבב את הסרט. היאח!

חלמתי על ישראל אתמול. חלום מפורט לגמרי, שמסביר לי אפילו איך לאתר אותו, כי איבדתי את שרול לפני שמונה שנים, לא שקודם הוא היה שלי. מדהים אותי שיש גברים שנשארים לנצח חרותים מתחת לעור. זה לא קשור לפרק הזמן שהיה אתם, בחיי שאין לי מושג למה זה קשור. גם אי אפשר לנבא מי יהיה מתחת לעור לתמיד, זה משהו שנחשף רק עם חלוף השנים.

שרול, אני הייתי בת 24, הוא בן 32. כל הזמן כשהיינו יחד, תהיתי, יהיה עוד מישהו שידע לגעת כך? היו, ידעו, אבל אחרת.

 היה לו גוף של ילד, ועליו פנים של זקן. כשהזדיינו הייתי מניחה לו יד על הפנים, מרגישה את ההתדלדלות שהגיל התחיל להביא, בטוחה שאצלי בחיים לא יהיה כך. היום כשאני נוגעת לי בפנים, היא שם, מחכה לי מתחת לאצבעות.

שרול עכשיו בן 41 ואיבדתי אותו לפני שמונה שנים. הוא עדיין בחיפה? התחתן שוב? יש לו עוד ילדים? אם ניפגש, אני עדיין אמשך אליו?

החלום היה כל כך דוחק, שעל הבוקר התיישבתי על 144 בנסיון לאתר אותו, גיגלתי אותו, כדי לראות אולי יהיה עליו משהו. לכו תמצאו מישהו שנקרא ישראל משה, מזל שלא קראו לו דוד כהן באמת.

אז לא הייתי מספיק אישה בשבילו, מעניין אם עכשיו אני כבר כן.

מיליון דולר בייבי: חביב, לא יותר.

עמיר לב שר בלוז: לא היה ממש בלוזי, אבל עמיר לב (הט' לא מרשה לי להפסיד הופעות, ואני, צייתנית שכמותי, הולכת)

בפינת, "הידעתם"? - מסתבר שבמקרים מסוימים צריך לשלם מע"מ על כסף שעוד לא הגיע לידיי. אם זו לא שערורייה, אין לי מושג איך שערורייה נראית!

מדיניות הקעקועים במשפחתי:

הג'ינג'י והשאטני לא בעניין, כמובן שיש להם, את הלטאה המשפחתית, אבל זה רק לחץ חברתי.

הבלונדיני: הוא מודיע להורים שהוא מתכוון לעשות, הם מתעצבנים, המלכה האם מודיעה שלא יעשה במקום גלוי מדי, הוא צועק שהוא יעשה איפה שבא לו, וכך ארוחות שלמות עוברות בויכוחים (זה לא נדיר, אנחנו משפחה מאוד רועשת), עד שהוא הולך ועושה את הקעקוע המזוין.

אמתכם: אני עושה, מחכה שזה יחלים, ואז אומרת למלכה האם, "נכון שהורים אוהבים את הילדים שלהם, לא משנה מה הילדים עשו?", המלכה האם שואלת, "איפה הפעם?", אני מראה לה, היא מספרת לפטריארך, ושלום על ישראל.

הפעם הפשלתי שרוול, הראיתי לה, היא הסתכלה באדישות ואמרה, "אה, כן, ראיתי את הצילום בבלוג". למרבה המבט המזועזע שלי היא אמרה, "לא קראתי, רק ראיתי את התמונה".

מישהו יודע איפה מוכרים כרטיסי טיסה זולים לאנטרטיקה?

היום נסעתי במכונית של המלכה האם לתל אביב, מדהימה המכונית הזו, יש בה מלא פיצ'רים מגניבים בהיסטריה, נגיד, בלמים, ווינקרים, הגה שממש שולט בגלגלים... לא יזיק בכלל לברלינגו המנוולת שיהיו לה כאלה.

המלצה לוהטת: הסרט קונטרול. כן, גם אני לא רציתי ללכת, מה פתאום ללכת לסרט הונגרי? ובכן, מזמן, אבל מזמן, לא נהניתי ככה מסרט. הכול מתנהל במנהרות הרכת התחתית. נפלא, פשוט נפלא, שחקנים מעולים (אני מאוהבת לחלוטין בשחקן הראשי), עלילה מרתקת, נוגע ללב. באמת נפלא.

לפעמים ערגה כואבת ישר בתוך הסרעפת.

אל חשש, זה לא עומד להפוך לבלוג משפחתי, ולו מהסיבה הפשוטה שאם אלה יתחילו לקרוא כאן, אני אנושל מהירושה ובצדק.

הוא הרגיש צורך להגיב לתגובות, אז הבמה שוב שלו.

אני המום מהבמה ומהאנשים שיש להם  סבלנות להתמודד עם הפרשותיי המנטאליות. תודה רבה לכם ולאחותי היקרה שפרסמה את הגיגי.

תגובותיי לתגובות: אני מסכים שהעבודה מפוזרת מדי ורצה על יותר מדי נושאים. אני רק מקווה שהמרצה שאמור לתת לה ציון יחלוק על כולנו. העבודה נערכה לנוחות קריאתכם. סיסטר הפגינה המון הערכה לכתיבתי, אני הייתי מוריד ממנה יותר. חלק שירד בעריכה הוא ציטוט של אדורנו מה"דיאלקטיקה של הנאורות" ציטוט אשר קושר כמה רעיונות אבל הוא באנגלית ומייגע לכן הוא הלך בדרך כל ציטוט.

 כמה מה"עובדות" בעבודה התבררו כשגויות, אך שום דבר לא נאמר מתוך כוונה תחילה. אם כי, אני רוצה להזכיר שיב"ז השתחררה אחרי שלא נתנו לה להתקלח לבד. גם אני חשבתי שרימון פעלה בעזה אך בתחקיר של אילנה דיין קראתי שזה היה בלבנון.

 לגבי הגל הדוגמא הקלאסית לדיאלקטיקה היא  התינוק היונק חלב אם. זה גורם לו להתפתח, התפתחות זו תוביל להצמחת שיניים אשר תמנע יניקה. במילים אחרות, האנטי תזה באה מהתזה ונוצרת סינתזה : מצב חדש המכיל את המצבים הקודמים אך מתעלה עליו. זו הסיבה שהתורה המרקסיסטית היא דטרמיניסטית: מהפכה תבוא כי הקפיטליזם מחייב זאת.  הטענה המרכזית שניסיתי להעביר בעבודה היא לא שאמן ששירת בצבא הוא יותר טוב. אבל הייתי חייב לאזן את כל הזהבה חדד והצל אם קצת ממה שעושה לי טוב. גם פה אני יכול לדחוף ניטשה "זה שמתעב את עצמו מעריך את עצמו כמתעב עצמו". אני לא כזה.

הטענה העיקרית היא נגד  "תעשיית המוסיקה", השפעתם על "רעש הרקע" של החברה והמלחמה שלהם  בבלתי נמנע (שמא עלי לסייג את דבריי על מנת להימנע מהטעות שמרקס עשה?).

סיסטר, גם אחרי התספורת אני ניראה כמו ישו?

ממש נהניתי ואני אשמח לשמוע מכם עוד.

 [email protected]