לשאוף לנשוף

כנראה הוסרה הקללה מעל משפחת רביב-שוורץ המורחבת, וממש לפני חתונתו של אחי מתחתנת בת-דודי סילבינה, בארגנטינה. לכבוד האירוע המשמח, העובדה שלא נשארה משפחה מהצד של אמא שלי (או כמו שהפטריארך אוהב להגיד, "חיסלתי את כולם!"), ושגם מזמן לא היה להם חופש גדול, ארזו הוריי את עצמם ונסעו לחודש, לטיול שיכלול את דרום ארגנטינה, קצת צ'ילה, והחתונה. אלפי מיילים הוחלפו עם מאות סוכנויות נסיעות עד שהכול היה מאורגן לשביעות רצונם המלאה, והיום בשש בבוקר המריא המטוס שייקח אותם קודם למדריד ואז לארגנטינה, לאורגיה של טיולים ואוכל, וגם חתונה, כמובן.

המטוס המריא, ואני נשארתי כאן, ויחד אתי העדלאידע. אנחנו עושים חלק מהתחפושות, וכבר כשיצאו מהמדפסת הדגמים שאבא שלי אמור להפוך מחזון למציאות, שאלתי באימה, "אתה תספיק הכול עד הטיסה?" ברור שהוא השיב בחיוב, וברור שחלק גדול מהדברים לא הושלמו. עכשיו אני אחראית גם על החנות, גם על העדלאידע - מה שאומר שאחרי שנים שלא החזקתי מכונת גזירה, אני אצטרך להתאמן על רטוב ולהשגיח על התופרות, שפתחו גנון ובערך פעמיים בשבוע צריך למנוע שם מריבות - וגם על אחת סבתא אלצהיימרית. יהיה שוס, אני בטוחה בזה.

מכיוון שאני לא רוצה לאכול חודש מחוץ לבית, וכבר עכשיו אני מרגישה חסכים באוכל ביתי, אני מודיעה על פתיחת מפעל ההזנה שלי: הזמנות לארוחות שישי ושבת יתקבלו כאן במייל מצד שמאל, נא לצרף תפריט מתוכנן, חןחן.

 קטע מוזר: לאחרונה מתחילים אתי דרך הבלוג, לא מדובר בשיטפון של פניות, אבל בהחלט יותר מכרגיל. זה מסקרן קצת, כי למשל, כשכתבתי כאן על סקס, או כשהכתיבה הייתה הרבה יותר מינית, או כשהייתי יותר מדוכאת \ עצבנית \ זועמת, לא התחילו אתי כמעט. מה ששוב מוכיח שבחורה צריכה להיות חמודה, פרווה כזו. שיהיו דעות, אבל שאלה יהיו דעות חמודות, לא נורא מעצבנות, כמו שהספקטורית הייתה אומרת, אג'נדלה, לא שום דבר זועם או רגשי מדי, ככה, ברגוע.

מסתבר שנשים חמודות מושכות יותר מאשר נשים מאוד מיניות, או מעוררות מחלוקת. זה הזמן להגיד "נו שוין"?

אחרונה קטנטנה:

אין צורך להמליץ על הבלוג של ולווט, היא אוזכרה בערך בכל מקום, או כמו שחברה (שאני לא בטוחה שתרצה להזדהות) אמרה, "זה נראה כאילו כל הברנז'ה נהנית להיות יחד מתחת לפוך ולרחרח את הנאדים של עצמה", אבל דף התגובות בבלוג הזה הוא ההצגה הכי טובה בעיר.

שימו כמה אנשים ממורמרים, עצבניים, חרדתיים ובעלי אולקוס - הווה אומר עיתונאים - ותנו להם מקלדת, פסאודו רכילות ואפשרות להשמיץ בעילום שם, ובחיי, תענוג מה שקורה שם.

אתמול נפגשתי לצהריים עם משפחה מורחבת של חברים, בננוצ'קה. (אם אתם בקטע של אוכל טוב ולא רק של אווירה, זה לא המקום בשבילכם, האוכל סתמי לגמרי והמחירים מופרעים, רמת התמחור היא בערך כמו ברפאל, ואין בכלל מה להשוות את האיכות) אחת מבנות המשפחה הייתה ילדה מקסימה בתכלית ולגמרי, נדמה לי שבת חמש, אבל אני לא יכולה להתחייב על זה.

אחרי שכולם אמרו שלום שלום ונעים מאוד, הסתכלה עליי הקטנה, ישר בעיניים, ואמרה לי, "אני לא מכירה אותך, אז אנחנו לא חברות, נכון?". נאלצתי להסכים אתה, אבל להגיד שיכול להיות שאם נכיר, נהיה חברות. היא הנהנה מאוד ברצינות, והמשכנו בארוחה. אחרי זה היא התיישבה לידי, ראיתי שנכנס לה שיער לפה, והתכוונתי להזיז לה אותו, אבל הגמדה הסתכלה עליי בנזיפה ואמרה, "אסור לגעת בגוף של מישהו אחר בלי לבקש ממנו רשות", אחרי שגמרתי להתעלף מהאסרטיביות, היא בחנה אותי, ואמרה, "אבל אם מכירים, אז מותר". מייד הצגתי את עצמי בפניה, ואז היא נשענה על השולחן והודיעה שעכשיו מותר לי ללטף אותה. האם הגאה סיפרה שהיה להם על זה שיעור בגן, ואמרו להם שהם לא צריכים להסכים שמישהו יגע בהם, ואיך לשמור על עצמם.

מעבר לקסם שהילדונת הילכה עליי, ואחרי ששקלתי לקחת אצלה שיעורי אסרטיביות, לא ידעתי מה לחשוב על המציאות שהם גדלים בה. גם אותי כשהייתי קטנה לימדו שאסור לקחת סוכריות מזרים, אבל לא היה ממש פחד שמישהו עלול לפגוע בנו בצורה מינית. זה לא אומר שלא נפגענו, אבל לא הייתה שום מודעות לעניין.

יש בזה משהו מאוד חיובי, שמלמדים ילדים להגיד לאנשים שזה גבול הפרטיות שלהם, ושהמגע הזה לא מקובל עליהם ולא נעים להם, מצד שני,  עצוב שצריך ללמד את זה.

ראיתי הרגע פספוסים, ואני רוצה להתחייב כאן בפרהסיה, בפני הקורא יגאל שילון ושאר קוראיי: אני בחיים לא אעבוד ככה על אף אחד, ואני לא אסלח למי שיעבוד עליי ככה. זה יותר משפיל מתוכניות ריאליטי, וזו דרגת שפלות ממש עמוקה.

הערה קטנה בנוגע לטור של הספקטורית מהשבוע שעבר. הספקטורית כתבה על גברים עם מנטליות של זין גדול ומנטליות של זין קטן (הביטוי המדויק הוא אישיות של זין גדול, אבל ניחא), והשורה התחתונה של הטור הייתה שהגודל של הזין לא משנה, מה שמשנה זה האטיטיוד של מי שהזין מחובר אליו. כבר כתבתי את זה מאות פעמים, אבל אכתוב זאת שוב: אחד המאהבים הכי טובים שהיו לי לא צויד בשפע גדול, והאמינו לי, טוב, לא משנה. פעם הוא סיפר לי שמישהי העירה איזו הערה כשהוא התפשט. "ומה עשית?", שאלתי, "זיינתי אותה כמו שבחיים לא זיינו אותה, וכשהיא באה לבקש עוד, היא לא קיבלה." אטיטיוד, הכול עניין של אטיטיוד, גבר בלי ביטחון עצמי היה נכנס לחרדת ביצוע באותו רגע, אבל לא הוא.

אבל לא על זה באתי לדבר אלא על מדור המכתבים למערכת של השבוע, כשאיזה מטומטם גמור כתב, בתגובה לטור של דנה, שהספקטורית הייתה רוצה לכלוא את כל הגברים עם הזין הקטן, או משהו בסגנון. מעולם, מעולם לא ראיתי דוגמה כל כך טובה למישהו שקורא מתוך רגשי הנחיתות שלו ולא את מה שיש בטקסט. מה שהיה כתוב בטור אמר בדיוק ההפך, "תרגעו, זה בסדר", בעוד שהטמבל קרא שם קריאה להשמיד אותו. לי יש רק שאלה אחת לקורא הזה: נכון שפחות מ-10 ס"מ?

האמת היא שנורא שמחתי כשעמיר פרץ ניצח בפריימריז של העבודה. כאילו, כמה שאני אשכנזיה פרו, ומנסה להיות תל-אביבית מגניבה, אחרי חיים שלמים באשקלון יש לי תודעת קיפוח די מפותחת, ונורא שמחתי שמישהו משדרות יבוא ויראה לכם לכל האשכנזים האלה, הא!

מצד שני, בביתנו הקט הזכייה לא התקבלה במאור פנים. הפטריארך רוויזיוניסט פרגמטי. נטיית הלב שלו ימנית, אבל הוא נוטה לכלכל את צעדיו בכל מערכת בחירות מחדש, מה שאומר שהוא הצביע לרבין, ואז לברק ואז החרים את הבחירות, ואני כבר לא זוכרת, נו, יש בחירות כל שנתיים, איך אזכור?

כשאמרתי למלכה האם שאני מתכוונת להצביע בשביל פרץ היא הסתכלה בי בבעתה, ובמבטא לוהב הסבירה לי שפרץ פעם לא קיבל את אבא שלי לעבודה, כי אבא שלי היה בית"רי (הוא עדיין, זה כמו איידס, הרמה הנגיפית יכולה לרדת, אבל המחלה מחכה), ופרץ... גם את זה לא הבנתי בדיוק, עוד לא נולדתי אז.

אבל כל זה לא משנה, כי אני החלטתי להצביע לפרץ, וזהו, והיום ההחלטה התקבעה באופן סופי. יצא לי לשמוע איש בשם ד"ר אבי ביצורי, שהוא יו"ר מטה האנשים עם מוגבלויות במפלגת העבודה, מקום 24 ברשימה לכנסת, ואב לילד אוטיסט.  שמעתי ממנו כמה דברים שלא האמנתי להם, אבל מתברר שזו המציאות. למשל שמעתי על אב שפעם בשנה צריך לקחת את בנו, שחולה בשיתוק מוחין, לביטוח לאומי, כדי להוכיח להם שהילד לא הבריא בדרך פלא, ושהוא עדיין זקוק לקיצבה שלו. גם ד"ר ביצורי עצמו צריך פעם בכמה זמן להמציא אישורים לזה שבנו עדיין אוטיסט, כי הרי היו דברים מעולם, מה, לא? הוא סיפר על פגישה עם הורים לילדים אוטיסטים שלא ידעו שמגיעה להם קצבה מהרגע שהילד נולד, על נערה ערביה מפגרת, בת 17, שלא נמצא לה פתרון מעולם, כי אבא שלה לא יודע לדפוק על שולחנות, על קטועי גפיים שנאלצו להוכיח שלא צמחה להם הרגל, על אנשים בעלי מוגבלויות שאחרי גיל 21 (עד אז המדינה מחזיקה אותם במסגרות) אין להם מה לעשות, על חולי נפש במוסדות, שמטופלים היטב, אבל אין להם שום סוג של תעסוקה שעשויה לשפר את מצבם, על מוסדות נפלאים לאוטיסטים אבל בבעלות פרטית, ועוד ועוד ועוד המון. כפי שד"ר ביצורי הסביר את זה, כיום במדינת ישראל אדם מוגבל צריך קומבינות כדי לקבל את זכויותיו. ומה עם אלה שאין להם קומבינות? עם האנשים שלא יודעים להיות בולדוזרים, לצעוק ולדרוש? כלום, הם נעלמים מתחת לראדר, ולא באמת אכפת.

אבל הקטע החמוד הוא שזה יכול להיות כל אחד מאתנו. נפילה אחת לא נכונה, כמו לסבתא רוזה מתחת לגלגלי משאית, ואופסי, אין רגל, ועכשיו מה? ילד שנולד עם מחלת נפש, או פיגור, ואיך אפשר לטפל בו? מחלה שתוקפת פתאום, והנה אנחנו נתונים לחסדי אחרים. אנחנו מדינה שלא מתייחסת יפה לאנשים הפגועים שלה, והאמת היא שאחרי הצק צק צק המתחייב, סביר להניח שגם לי זה ימשיך לעבור מתחת לראדר, אבל בשביל זה יש אנשים כמו ד"ר ביצורי, שלא רק שהראדר שלו עובד כל הזמן, אלא הוא גם הצליח לחייב את פרץ וברוורמן לתוכנית שלו, ואולי הגיע הזמן שדברים ישתנו כאן.

וכעת לפחמימות ריקות, לא במובן המטפורי!

פתחו בבוגרשוב, לא זוכרת בדיוק איזה מספר, אבל אם הולכים לכיוון קינג ג'ירג', זה אחרי "לוצ'ה" ו"אוליב", באותו צד של הרחוב, (תיכף אני מקבלת אליפות עולם בהסברים עילגים, מזל שלחשו לי כאן שזה בבוגרשוב 39) בית מאפה שמכין מאפה הונגרי מהמם. מדובר בבצק שמרים שנכרך על מתקן דמוי שווארמה, מצופה בסוכר, ונאפה אט-אט, בגלגולים מתפנקים, עד שהמאפה משחים, וציפוי הסוכר הופך לקרמל. אח"כ לוקחים את פיסת המתיקות הזו וטובלים אותה בכל מני דברים: אגוזים, גרנולה, סומסום וכאלה, תולשים חתיכות, וגומרים תוך כדי אכילה. אין לזה שום ערך תזונתי, אבל זה טעים כמו שרק מאפה חמים ומצופה סוכר יכול להיות, האיש שעושה את זה נחמד בצורה יוצאת דופן, וזה עולה רק 15 שקל לחתיכת עונג ויסוריי מצפון.