לשאוף לנשוף

אחד הדברים שמפחידים לפני שהופכים להורים הן  נבואות הזעם של אלה שכבר הורים, שמספרים איך אחרי שמגיעים הילדים הכול משתנה, ושום דבר לא ישוב להיות כשהיה, ואיזה קשה זה, ואוי ואבוי. אבל האמת המרה היא שהבעיה אינה שילדים משנים הכול, אלא שהם לא משנים מספיק.

תינוקות מגיעים לאנשים שכבר נמצאים כאן זמן מה, הם יודעים מה הם אוהבים, מה הם לא אוהבים, ובאופן עקרוני, יש להם תחושת אני די מבוססת (לאנשים, לא לתינוקים, תינוקים, יסלח לי האל, הם יצורים טיפשים לאללה). אבל תינוקות שמים זין עצום על תחושת האני המבוססת שלנו. למשל אני, אני הייתי טיפוס עצל וקנאי לחירותו לפני שהכנסתי לחיי את טליה, ואני עדיין טיפוס עצל וקנאי לחירותו. אני עדיין אוהבת לבהות שעות, לקרוא ולראות סרטים, אבל לטליה כל זה לא אכפת, היא דורשת שהצרכים שלה יסופקו כולם ומייד. פעם אמרתי לאוריאל שמדובר ביצורי זן מושלמים שחיים רק בכאן ועכשיו, אבל זה לא נכון, תינוקות הם יצורי איד מושלמים, אין להם אני עליון בכלל בכלל בכלל. ואני מנסה כמיטב יכולתי לעשות כל מה שהיא צריכה, אבל זה לא אומר שאני לא שמה לב לצרימה בין הרצונות שלי לצרכים שלה.

אם תינוקות באמת היו משנים הכול, לא היה בזה שום קושי, הייתי שוכחת שהתחביבים העיקריים שלי כרוכים בעיקר בבהייה נמרצת. השינוי שהיא הביאה איתה זה הגילוי שאני יכולה לפעול כל כך רחוק מהאופי ומהנטיות שלי, בקיטורים עזים, ברור, כי אני קוטרית, אבל בלי שהתסכול שלי ייצא עליה. (טוב נו, חוץ מהפעם שבה צעקתי עליה כי היא משכה לי בשיער, אבל מאוד התחרטתי ואני הולכת רק עם קוקו מאז) מה שהיא הביאה איתה זה את הגילוי כמה אני מוכנה לעשות בשביל מישהי שהיא לא אני.

השבוע גמרתי לקרוא ספר בשם "פשר הרצח", ספר מתח חביב, אבל היה בו קטע ששעשע אותי. בספר כתוב שכשהפסיכולוגיה התחילה לתפוס הניורולוגים נורא פחדו.  הם חשבו שאם אנשים יחשבו שלבעיות נפשיות אין סיבות פיזיות, הם יפסיקו להגיע אליהם, ומטה לחמם ייגדע. מעניין איך מאז נהיה סיבוב של 360 מעלות, וחזרנו לנקודת ההתחלה, אבל להפך, עכשיו שוב חוזרים להאמין שלבעיות נפשיות יש מקור פיזי, והפסיכולוגים פוחדים שמטה לחמם ייגדע.

שתהיה שלבת שלום, יה?

אתמול נכנסתי לפורום הנקה, והתברר ששוררת בפורום בוקה ומבוקה: כנראה מטרנה שינו (שוב) את הפורמולה של המזון, והפורמולה החדשה עושה לזעיקים פליצות וכאבי בטן שלא נדע. כמובן שבפורום המניקות רוב המשתתפות היו מרוצות מכך שהילד שלהן לא תלוי בשום חברה מסחרית לתזונתו, ואילו בפורום אמהות לתינוקות (או משהו כזה) מאוד נעלבו מכך שהמניקות כה מרוצות מעצמן.

רמת האמוציות הייתה מטורפת, ממש אפשר היה לשמוע את הנשים זועמת מאחורי הצגים שלהן, ואני שוב התפעלתי מהרגשות העזים שהנושא הזה מעורר. כמה יסוריי מצפון ומגננות מצד אחד, כמה זחיחות מהצד השני. רבאק, אפשר להיות אם מעולה בלי להניק, ובחיי שאני לא מבינה את אלה שמספרות איך הן הניקו חודשים בפטמות דואבות רק כדי שהילד יקבל את הכי טוב. אולי הילד קיבל את הכי טוב מבחינה תזונתית, אבל קשה לי להאמין שתינוק שאימא שלו נרתעת בכאב בכל פעם שהוא רוצה לאכול ירוויח מזה יותר מדי מבחינה רגשית.

כשאני חושבת על זה לאחור נראה לי שאחת הסיבות בגללן כל כך התעקשתי להניק היה כדי להוכיח לעצמי שזה שהבטן שלי לא הייתה מקום מספיק טוב לטליה לא אומר שאני לא יכולה להזין אותה. לא שחשבתי במושגים כאלה בימים בהם נלחמתי איתה כדי שהיא תיצמד כמו שצריך ונשבעתי שאם עוד כמה ימים זה לא משתפר אני קונה פורמולה וזהו. פאק איט, הלא הדור שלי גדל על פורמולות וכולם נראים בסדר, לא? אבל לאט לאט זה השתפר, ויום אחד שמתי לב שאני לא צריכה להילחם כדי שהיא תיצמד כמו שצריך, אלא שגידלתי בבית ברקודה קטנה שיודעת להסתער ולתפוס בתנאים לא תנאים.

מדברים המון על טרור הנקה, אבל לא מדברים בכלל על הקלות שבה אפשר לשכנע נשים לוותר על ההנקה, ואני לא מדברת על נשים שמרגישות לא בנוח עם העניין ושמחות להיפטר מזה, אלא על נשים שבאמת רוצות להניק, והסביבה לא יודעת לתמוך בהן. הבעיה הראשונה היא עם דור האמהות שלנו, שמתייחסות לכל העניין הזה של הנקה בחשדנות גדולה. בזמנן לימדו שפורמולה זה טוב, פורמולה זה מדעי, פורמולה מיוצרת בתנאים סטריליים, את רואה בדיוק כמה התינוק אוכל, והנקה היא מעשה טיפה, נו, פרימיטיבי.

לשמחתי אמא שלי הניקה (שלושה חודשים, אח"כ הרופא אמר שאין שום יתרון בריאותי להנקה על פני פורמולה) כך שהיא לא ניסתה לשכנע אותי לעבור לפורמולה. אבל חוץ ממנה קיבלתי מגוון עצות, מנשים שאני יודעת שרוצות בטובתי ובטובתה של טליה, שנועדו להפוך את כל הסיפור הזה לקצת יותר מדעי. אולי שאני אשאב ואתן לה בבקבוק? אולי להציע לה קצת פורמולה אחרי ההנקה, ליתר ביטחון? ובשבועיים שטליה עשתה שביתת עליה במשקל כמעט כמעט נשברתי, כי בכל זאת, אולי משהו בחלב שלי לא בסדר, אם הילדה עולה רק 150 גרם בשבועיים?

לשמחתי למדתי לבקש עצות רק מנשים שידעתי שיתמכו לגמרי בהנקה, ז"א, מעדי יותם ומאביבה, ושתיהן הגיבו, כראוי, בבוז לכל ההצעות להוסיף לילדה אה-ביסלע פורמולה, שיבואו לה יותר קלוריות, או לחשש שלי שמשהו אצלי לא בסדר.

אז נכון שאחרי חמישה חודשי הנקה אני לא נחשבת למניקנית למרחקים ארוכים, אבל אני חושבת שאני יכולה לתרום קצת תובנות לאלה שרוצות להניק (ואלה שלא, זה בסדר, אני באמת יכולה להבין את חוסר החשק, הנקה דורשת התמסרות מלאה לתינוק, וזה לא קל, לגמרי לא.) והעצה הכי טובה שיש לי היא ללמוד על הנושא לפני הלידה, לדעת הכול מהכול, איך החלב נוצר, אילו הורמונים מעורבים בסיפור, איך פותרים בעיות שכיחות, למה חלב אם הוא האוכל המתאים לתינוק, הכול, פשוט לדעת הכול. במקרה הזה באמת ידע זה כוח וביטחון. כבר בבית החולים, ביומיים הראשונים כששאבתי על ריק ידעתי שאין לי מה להיבהל, החלב יגיע. אחרי זה, כשנשים חששו שאולי התינוק שלהן לא אוכל מספיק ידעתי מה הסימנים לתינוק שבע.

העצה השנייה הכי טובה היא לדעת את מי לשאול. מי שרוצה להניק, שתחפש עצות רק אצל פנאטיות הנקה. כל מי שלא מסורה לגמרי לעניין תציע בשלב כלשהו את פתרון הקסם הבקבוקי, ששוב, אין בו רע, אבל כשמישהי רוצה להניק, היא רוצה תמיכה שתחזק אותה, לא רעיונות מטפושים בנוגע לזה שאולי התינוק לא עולה במשקל כי לאמא נגמרו הקלוריות בחלב. גם לבטוח בגוף זה חשוב. הגוף הזה היה מספיק חכם כדי לייצר תינוק, לא מגיע לו קרדיט שהוא ידע גם איך להאכיל אותו? הנקה היא המשך ישיר של ההריון, לא איזו פעולה מנותקת.

עוד דבר שחשוב לשים אליו לב זה אם לעולל יש לשון קשורה, זה הרבה יותר נפוץ מכפי שחושבים, וכבר שמעתי של יועצות הנקה שלא שמו לב לזה, זו בעיה שאפשר לפתור בשנייה, ופוף, התינוק יונק כמו קסם.

וכן, כמו כל דבר באמהות הזאת, גם הנקה היא עניין דואלי, יותר מפעם חטפתי את הג'ננה כשטליה התעקשה לינוק במצבים הכי לא נוחים (לי, לה תמיד נוח.) או עלו לי בראש מחשבות כפירה כששמעתי שתינוקות שאוכלים פורמולה ישנים לילות שלמים, כשאני ישנתי בחמשת החודשים האחרונים לא יותר משלוש שעות ברצף. מצד שני, נורא נעים לראות אותה מתופפת על השד באצבעות הקטנטנות שלה, כאילו אומרת, "יאללה, ציצי, לעבוד, לעבוד!"

הרגע הדוור הניח לי בתיבה (זה נשמע כמו התחלה של סרט כחול) את מגזין "מותק", ואחרי עיון ברשימת מאה הגברים הנחשקים שמתי לב שב-20 המקומות הראשונים יש שני ערבים, ג'וליאנו מר וג'ו סוויד, ובמקום הראשון סאלח בכרי. אם היו מכניסים לתחרות את קייס נאשף, אני בטוחה שגם הוא היה מגיע למקום גבוה.

אני מנסה להבין מה זה אומר. הרי לפני כמה שנים, לא יותר מדי, לא היה סיכוי שערבי יהיה אובייקט מיני (טוב, אולי חוץ ממוחמד בכרי, הגנטיקה של המשפחה הזאת מצוינת.) ואפילו סמולניות מסורות התביישו בתואר "מזדיינת עם ערבים", מה קרה בינתיים? הרי לא פרץ פה שלום פתאום, יש סוציולוג בקהל שיכול להעלות סברות?

אה, ובעשר המקומות הראשונים יש שמונה גברים בני יותר מ- 30, חמישה בני יותר מ-35. אני לא זוכרת את הרשימה של הנשים, אבל אני בטוחה שטווח הגילאים במקומות הראשונים די שונה. קשה, קשה להיות אישה. עוד יותר קשה להיות אישה ערבייה. טפי.

ספרים:

טלי וישנה, "אחי הקטן והמצוייר" מאוד-מאוד-מאוד מצא חן בעיניי. בעיקרון אני לא אוהבת להמליץ על ספרים של אנשים שאני מכירה ומחבבת, כי אז קשה לי להפריד בין החיבה לאיכות, אבל במקרה הזה, בלי קשר לחיבה שלי לטלי, מדובר בספר טוב.

בגדול הוא על רופאה פסיכיאטרית והקשרים המשפחתיים שלה, אבל הוא כתוב נפלא, ומבחינה סגנונית הוא לגמרי מקורי. החלק הראשון שלו דן בנעוריה של הדמות המספרת, והוא כתוב ממש כמו התקפת אסטמה, מין רצון חנוק לפרוק, בתזזית כזאת שהלחיצה אותי בזמן הקריאה.

אחרי החלק הזה הכתיבה התזזיתית נרגעת, (אופסי, בעצם עכשיו שאני חושבת על זה, סגנון הכתיבה מייצג את המצב הנפשי של המספרת בזמן הכתיבה, אוף, איך לא שמתי לב לזה קודם?) ואנחנו פוגשים את המספרת בתור אישה בוגרת, שעוברת סדרה של תהליכים מאוד משמעותיים עם עצמה. בדרך משתלבים בסיפור גם החולים במחלקה הפסיכיאטרית, שמעניינים כשלעצמם, והם גם יוצרים מתח אירוני בתוך המספרת (חי, השתמשתי ב"מתח אירוני"), שתפקידה לאבחן אחרים, ובכל זאת, כמה עיוורת היא לגבי עצמה, נו, כמו כולנו.

מריון נסל "מה לאכול", אני יודעת שנשמע מופרך להמליץ על ספר שעוסק בתזונה, אבל בחיי, מדובר בספר מרתק ממש. הספר כתוב כמו סיור בסופרמרקט, ובכל מעבר היא מסבירה על סוגי האוכל שיש בו, מה בריא, מה לא, איפה משקרים לנו בנוגע לבריאות, ואיזה מניפולציות עושים עלינו. מאז שקראתי אותו, בכל פעם שאני הולכת לסופר אני מסתובבת בו בחשדנות, ואף אימצתי את אחת העצות שלה: לקנות מוצרים שרשימת הרכיבים שלהם כמה שיותר קצרה. נגיד, אין סיבה שבחמאת בוטנים יהיה יותר מרכיב אחד: בוטנים.

ג'פרי מאסון "חיבוק הקיסר", ספר מרתק על אבהות בעולם החי. יש שם המון דוגמאות לאבות מופלאים ממש, רובם, למרבה הצער, לא שייכים למשפחת היונקים, אבל יש גם יונקים שהם אבות טובים, אין מה לדאוג. הספר כתוב בצורה נורא שובה. נכון שהכותב דוחף קצת יותר מדי את התזה שלו שאבות בעולם החי פועלים מתוך אהבה ולא מתוך אינסטינקט, אבל הספר כל כך מקסים, שסלחתי לו. אה, ומסתבר שלוטרות וזאבים הם אבות מעולים ממש, לא נחמד? תמיד חיבבתי לוטרות.

סרטים: טוב, שם אני קצת בפיגור, מסיבות מובנות, אבל מאוד אהבתי את רכבת לדרג'לינג, גם כי יש שם שני שחקנים שאני מאוהבת בהם (אדריאן ברודי ואוון וילסון) אבל גם כי מדובר בסרט מקסים, כזה שיוצאים ממנו עם תחושה של מתיקות קצת חמצמצה בבטן.

טלוויזיה: כאן אני כנראה לא מביאה שום בשורה, אבל "חוצה ישראל" של רינו צרור היא תוכנית ראיונות מופתית. עד לא מזמן התחלתי לפתח תיאוריה לפיה הוא מקפיד להביא מרואיינים ממוצא מזרחי שהגיעו להשגים כבירים בחיי, כמו פרופסור שלום סעדה, שהקים את הפקולטה למנהיגות בהרווארד, ובילדותו למד בבית ספר למפגרים, ליאה מרציאנו, שבמו ידיה ועקשנותה בנתה לבת המפגרת שלה בית ספר אנתרופוסופי, או עמיר בניון, שהתגלה כאיש מרתק, אבל אז הוא הביא מרואיין אשכנזי (רמי קליינשטיין) ומוטט לי את כל התיאוריה. שוב, בלי קשר לתיאוריות המופרכות שלי, הוא מראיין מחונן, שיודע להביא אנשים מרתקים, ולהגיע אתם לעומקים רגשיים. אז אם יוצא לכם ליפול על התוכנית שלו, לא לזפזפ, בטוח יהיה מעניין ומחכים.