כינוי:
Xanty72 בת: 53 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
על מקור והעתק
אני ממשיכה בעוז בטיפוח התחביב החדש שלי, שהוא חיפוש תיקי מעצבים והזדעזעות מהמחיר שלהם (ארור תהיה, מארקס!) . תוך כדי חיפוש מצאתי נישה משגשגת נוספת של אתרים: כאלה שמציעים חיקויים בהרבה, הרבה פחות כסף, משהו בין 250-400 דולר. אחד האתרים אפילו מתחייב להחזיר את הכסף אם הקונה תמצא איזשהו הבדל בין החיקוי לתיק המקורי - הם טוענים שהם משתמשים באותם עורות, צבעים, בדי ריפוד ורמת גימור, ושאפילו מומחה לא יוכל לעלות על זה שהתיק מזויף.ברגע שגיליתי את האתרים האלה מייד מלמלתי לעצמי באנינות, "בחיים לא!" כי מתישהו בנעוריי קבעתי לי לחוק שאו הדבר האמיתי או בלי מותג בכלל, כמובן שהקביעה הזאת קרסה כשלחנות של ההורים שלי הגיעו חיקויי אולסטר בשלל צבעים ובאיכות איומה, כי כאילו, סניקרס בחינם, אבל אני עדיין מחזיקה מעצמי אנינה. איכשהו. חי חי. אבל התגובה האנינה הזאת מאוד מסקרנת, כי היא מוכיחה עד כמה הקורבניות הצרכנית טבועה בנו לעומק - מציעים לי בדיוק בדיוק אותו דבר בעשירית מחיר, ועצם הרעיון מזעזע אותי, לא מגוחך? ניסיתי להשוות את זה ליצירות אמנות - לפחות בציורים אין אצלנו בבית העתקים. אבא שלי חינך אותנו בעוז לאורגינלים בלבד, והמחשבה לתלות על הקיר העתק, פוסטר, או כל דבר כזה באמת ובתמים מזעזעת אותי. אבל האמת היא שכמה שמנסים לטעון שאפנה זו אמנות וזה באמת אותו דבר, זה הרי לא נכון. בציור שתלוי על הקיר האמן עצמו נגע, ואלא אם מדובר בליטוגרפיה (שאני מאוד חשדנית לגביהן, לא אוהבת את הרעיון של העתקים) מדובר במוצג אחד ויחיד שאין שני לו. אבל באופנה זה ממש לא ככה, לפחות לא בדרגים שאנחנו מדברים עליהם. זה לא שהאנה מקגיבון (קלואי, התחלתי להבין בשמות של מעצבים, טפי, פתאט!) באמת ישבה ותפרה במו ידיה את התיקים. או נגיד הבירקין המפורסם של הרמס, הם מייצרים אותו תיק כבר עשרות שנים, כשהשוס הגדול מדי שנה זה באיזה צבע הוא יהיה הפעם. מדובר פה ביצור המוני במובן הפשוט ביותר, כשלמעשה הדבר היחיד שהופך את המוצרים האלה ליוקרתיים יותר זה המחיר, זה הכול. יש כאן משוואה פשוטה של אני יקר, משמע אני יוקרתי. אפשר לטעון שאיכות עולה כסף, אני מסכימה עם זה, אין ספק שתיק, או נעליים באיכות טובה לא יכולים להיות ממש זולים, אבל לא מדובר פה במוצר איכותי לעומת מוצר לא איכותי, אלא במוצר ממותג לעומת העתק מדויק שלו. בכל זאת, גם אחרי הבנת המשוואה הפשוטה הזאת, עצם המחשבה על קניית זיוף מזעזעת אותי, לא בגלל שמירת זכויות יוצרים, אלא כי נראה לי שזה זלזול בעצמי. אבל להרגיש טוב יותר כי אני סוחבת על הכתף תיק שעלה כמה אלפי דולרים טובים, זה לא זלזול יותר תהומי בעצמי?
| |
אוח, דקסטר, דקסטר
אני חושבת שאפשר לדעת מתי סדרה ממש טובה כשאני מכריחה את עצמי ללכת לישון ולא לראות עוד פרק למרות שאני רוצה.
הפעם לקח לרוצח הסדרתי האהוב עליי יותר מדי זמן להתניע, עד הפרק השביעי ממש לא הייתי במתח, אבל אחריו, זה היה כאילו מישהו דחף לסדרה פלפל בתחת, ובום!
פתאום נזכרתי שכשכתבתי את הפוסט נגד הפרחיאדה שהאח הגדול מייצג מישהו כתב לי בתגובות שהאהבה שלי לדקסטר מעידה על זה שגם לי יש בעיה בתפיסה המוסרית. מצחיק.
עכשיו אני יכולה להתחיל לראות סיקס פיט אנדר בלי שיהיה לי דיסוננס בין רוצח סדרתי ובין הומו מתוק.
השבוע נפגשתי עם ורדי, הלכנו ל"מסה". לא נרשמו אורגזמות קולינריות, והעיצוב של המסעדה כל כך מופרך שזה מגוחך ממש, אבל האוכל, גם אם לא מפעים היה טעים, המלצרית הייתה מאוד נחמדה, היין היה מצוין, החברה, הו, החברה הייתה נהדרת ממש, והחוק החדש שקבעתי לי, של לא להזמין מה שבא לי להזמין באופן אוטומטי (בשר! בקר!) הוא חוק נבון שחושף אותי למנות שבחיים לא הייתי טועמת, וכך הייתי מפסידה ניוקי ערמונים די שווה.
כשישבנו ודנו ברצינות רבה במגוון נושאים שנעו בין הילדים לסקס, טוב, סקס במשמעות של, "אולי תתחילי להזדיין כבר?!" שורדי המיואשת הטיחה בי, ראיתי מישהו מוכר עובר מאחוריי. "היי, זה אבא של חיים נ'," אמרתי לורדי. "מגניב," היא ענתה, ואז קמנו לעשן.
פתאום שמעתי מישהו צועק "אריאלה!" והנה הוא היה שם, חיים נ'. שנים שנים שנים לא התראינו, כך שהיה שם חיבוק מלבב והרבה שמחה. כשהגענו לחדר העישון שאלתי את ורדי בבהלה, "ורדי, אני נראית ככה גם?" עכשיו, זה לא שחיים לא נראה טוב, להפך, הוא היה בחור מאוד חתיך והפך לגבר מאוד חתיך, לבוש יפה, מטופח, מישהו שבהחלט הייתי נמשכת אליו גם היום, אבל הוא נראה לגמרי בגילו, וקצת מבהיל להיראות לגמרי בגילי. כמה יהירות.
כשגמרנו את הסיגריה חזרנו לשולחן - זה היה מין שולחן שיתופי ארוך ארוך ארוך, עיצוב מופרך, כבר אמרתי? - המשכנו לקשקש, ופתאום אמרתי לה, "ורדי, הוא היה הראשון שלי." לא משונה ששכחתי את זה?
| |
צ'מעו סיפור רומנטי מקסים (לא שלי, נו)
ההורים שלי עובדים כבר המון שנים, משהו כמו 13 שנה, עם בחור בשם שאול, סוכן של חברת בגדים גדולה. במהלך הזמן הזה הם התיידדו מאוד (למרות שהם למדו להיזהר מכישורי המכירות שלי, האיש יכול למכור קרוקס לבחורה שהולכת רק עם סטילטוס) ואף הכירו את אשתו ואת ילדיו.
לפני כמה שנים הוא התגרש, גירושין ידידותיים לגמרי, וכולם המשיכו בחייהם. אחרי די הרבה דייטים והצהרות שונות ומשונות שגרושים נוטים להצהיר הוא הכיר אישה, גרושה אף היא, הם התאהבו, והחליטו שהם רוצים ילד ביחד. הם עשו מה שאנשים עושים כדי שיוולדו להם ילדים, ואחרי זמן מה האישה נכנסה להיריון, ולא מזמן נולדה להם זעיקה. יש משהו מקסים בגברים שנהיים אבות בגיל מבוגר, ביחוד כאלה שכבר חוו אבהות: התשוקה והיכולת להיות אבות הרבה יותר חזקים. הבחור התאהב בתינוקת, וכך הוא הסתובב בעולם מאושר עד הגג.
לא מזמן קיבלנו הזמנה לאירוע ההשקה של התינוקת (באולמי טרויה, מכל המקומות בעולם, יום אחד אני אברר מה עבר להם בראש, בחיי) וההורים שלי לקחו איתם את טליה, ונסעו לחגוג את בוא הזעיקה. ברור שטליה הייתה מרכז האירוע. הילדה הזאת, שמים לה מוזיקה מזרחית, היא ישר מתחילה לנענע. אני בהחלט חושדת שזאת השפעה של התורם שלה.
האירוע התקדם כפי שאירועים כאלה מתקדמים, ופתאום שאול ביקש שקט, פנה לאישה שאיתו ואמר לה שהוא מאוד שמח בה, שהיא גורמת לו המון אושר, והאם היא תסכים להתחתן איתו. האישה הדומעת והמופתעת הסכימה, ואז, פוף, צץ לו רב וצצה לה חופה, ושם, במקום הם התחתנו! היחידים שהיו בסוד העניין הם הרב וילדיו מנישואין קודמים, שהחזיקו את החופה.
לא מקסים?
טוב, ברור שבדרך חזרה הביתה אבא שלי אמר לאימא שלי, "תראי מה זה, הוא כזה סוחר טוב, עשה בריתה וחתונה במחיר של אירוע אחד."
| |
מרקס, תעשה לי מארני!
אתם יודעים מה הכי מצחיק? שלפני שנכנסתי לבלוג שלו בפעם הראשונה חשבתי שזה איזה בלוג קומוניסטי או סוציאליסטי, נו, מרקס אנד אנגלס כזה, אין ספק שמדובר באחת הטעויות המפוארות שלי. בפעמים הראשונות חטפתי התקפי זעם בלתי נשלטים. כל פעם שהוא היה מעיר בזעזוע על איזה דוגמנית שנורא שמנה, ואויה, עכשיו היא מידה 36 ולא מידה 34 התחשק לי לכתוב מכתב נזעם למערכת, ולשאול אם הוא מטורף לגמרי והאם הוא יודע איזה נזק הוא יכול לעולל עם הרעיונות האלה שלו. גם התיאורים של מסעות הקניות המטורפים גרמו לשערות עורפי לסמור - רבאק, כמה חולצות של דולצ'ה וגבנה בן אדם אחד צריך? זה מה שיש לו בחיים? שלא לדבר על ארוחות השחיתות החד שבועיות במול ים או הנסיעות התכופות לחו"ל עם הלפלופ שלו, מק, בטח שמק, רבאק. אבל אז התמכרתי, ולא ברור לי איך, התחלתי לחבב את הכותב. זאת אומרת, נכון שסביר להניח שברגע שהוא יראה אותי הוא ירוץ לשירותים להקיא, ואז נורא ישמח שככה הוא נפטר מארוחה, אבל נו, אני מחבבת אותו, מה אעשה? כבר המון זמן אני מנסה להבין מה הקסם שהבלוג הזה מהלך עליי. אני ממש לא פשניסטה, רחוק מזה, ממש רחוק מזה אפילו, בעצם, הכי רחוק מזה שאפשר. אני דורשת מהבגדים שלי שיהיו שלמים, נקיים, ושהצבעים יתאימו. אין לי אף בגד ממותג בארון, ועד היום אני נזכרת בזעזוע שתקף אותי כשהבנתי שבעיניי אנשים שאוהבים אופנה, קוקאיי זה לא מותג. כמעט בכיתי. כל הנעליים שלי קודם כל נוחות, והבגד הכי יקר שיש לי בארון הוא מעיל זמש בן שבע או שמונה שההורים קנו לי במנגו. אם אני מוציאה 2000 שקל על בגדים בשנה, מדובר בשנה פרועה ממש. ועדיין, אני קוראת את מרקס בשקיקה מטורפת, ואז את התגובות, ואז הולכת לאיביי לראות כמה יעלה לי לקנות תיק של שאנל שמרקס טוען שהוא מהמם ממש (1200$, יד שנייה, כן?) וחוזרת למרקס ורצה לבדוק את הקולקציה של ג'ימי צ'ו, למרות שאני בכלל לא יודעת איך הולכים על עקבים כאלה. וכך ימיי עוברים עליי בכמיהה משועשעת לכל מיני דברים שבכלל לא הייתי מודעת לקיומם או למחירם. השבוע נדמה לי שסוף סוף הבנתי: סגנון החיים של מרקס וחלק מהמגיבות שלו זה קצת כמו לעבור מעבר למראה. אתם יודעים, באשקלון לאף אחת אין תיק של בלנסייגה, נראה לי. מדובר בסגנון חיים כל כך שונה משלי, שזה פשוט מרתק. רק כשהתחלתי לקרוא אותו הבנתי שאופנה זה תרבות, ושיש אנשים שבקיאים בפרטי הפרטים של התרבות הזאת. וזה אפילו לא כזה שטחי, זאת אומרת כן, זה חיצוני ונוצץ, אבל לכולנו, חוץ מאשר לממש רוחניים, יש את הדברים החיצוניים שאנחנו מגדירים את עצמנו דרכם. מה, הטור דה פורס שאני מעמידה עם הספרים שלי לא כזה? נראה לי שאת הסיפוק שאני שואבת מהספרים שלי מרקס שואב מזה שהוא מוקף ביופי ויוקרה כל הזמן. מה שהכי מצחיק בכל העניין זה שהמון פעמים כשאני מתלבשת או מתאפרת אני תוהה מה מרקס היה אומר על זה (בטח רץ להתאבד) ולא פעם יצא שהקפדתי קצת יותר בלבושי, כי בכל זאת, לא נעים.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
