לשאוף לנשוף

אתמול אילן, או כמו שטליה קוראת לו, "אילן השיפוצמיק" התקין את המדפים במטבח, חיזק את האסלה למקומה, העביר שתי נקודות חשמל, ועזב אותנו.

המלכה האם ואני כבר שטפנו את הבית פעם אחת, היום הקדשתי את היום לסידור הספרייה, מחר עוד שטיפה, לתלות מראה וציור שבלעדיו אני מסרבת לגור בבית, ואודרוב, אנחנו נכנסות. אחי היום צחק עליי ואמר שלמרות שאני עוברת דירה בתוך דירה, הוא חושד שאני לא אעזוב את בית ההורים. זו פרופגנדה עוינת, כמובן. פשוט, כמה פעמים מזדמן לעבור לבית מסודר לגמרי, כשהבגדים מסודרים בארונות, התמונות תלויות, ואין אף ארגז שמסתובב בין הרגליים? אז ככה אני רוצה לעבור - להוריד אחרון את כונן המחשב, לחבר את הכבלים ולהתחיל לעבוד.

אני מניחה שיהיו כמה לילות קשים. לראשונה לטליה יש חדר משלה. גם הורדתי לה את הסורג ממיטת התינוק, ואני חוששת שהיא תיפול בלילה, לשם כך אפרוש מזרון מתחת למיטה, שירכך את המכה. עדיין, אני לא ממש מצפה בקוצר רוח לשמוע את ה-בום, ובעקבותיו, אמא!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היום במשך חמש שעות סידרתי את הספרייה (אינדי, יא זומה, בגללך אני תקועה עם עשרות ספרים שאני לא רוצה, ידעתי שזה מה שיקרה, למה נתתי לך לשכנע אותי?!) מצד אחד אני מייחלת להיעלמות הספרייה ולא מפסיקה להתלונן שכל הספרים האלה עושים לי רעש בעיניים, מצד שני, הקשר הרגשי אליהם די מטורף - במהלך הסידור התחלתי לפתח כל מיני פסיכוזות שאני בטוחה שכל מי שיש לו המון ספרים מכיר - נגיד, כשפגשתי את "החבר שלי מאט והינה הזונה" נישקתי אותו לשלום, כשגיליתי שאני לא מצליחה לדחוס עוד ספר למדף ספרי העיון נזפתי בספר המיותר, "או שאתה נכנס, או שאתה עף!" ואז המצב הלך והחמיר: הרחקתי בין ספרים של סופרים אמריקאים ואנגלים, כי בכל זאת, אני אנגלופילית ולא נעים לי להעליב את האנגלים. התלבטתי אם להשאיר את חגי דגן או לא (חגי דגן אאוט, יאיר לפיד נשאר, נו, אני מחבבת אותו, מה אעשה?) אבל הקטע הכי משעשע היה כשמצאתי ספר של מרגרט אטווד אחרי שכבר סיימתי לדחוס למדף את כל הספרים שלה, "אויש, את מנוולת." זעפתי עליה.

מחר פינישים אחרונים, וזהו, יהיה לנו בית חדש, אני מקווה שיהיה לנו טוב בו לפחות כמו שהיה קודם, אמן.

היום בצהריים טליה לקתה בנג'סת אקוטית ממש: קודם היא ביקשה עוגה, ואז לחם, ואחר כך קוסקוס, ואם כבר, למה לא אטריות, ונזכרה לתבוע שאני אאכיל אותה כי היא תינוקת ולא יכולה לבד, וכך זה נמשך ונמשך עד שגערתי בה: לולי, די, תעזבי אותי, את מציקה ואני רוצה לאכול בשקט!

הגמדה החצופה הזאת הניחה יד קטנטנה על זרועי, ואמרה בטון מאוד שליו - אמא,  קודם כל, בואי נירגע, כן?

השבוע עשינו אמבטיה ביחד. לולא הבצרות הארורה במדינה הזאת, היינו מתאמבטות ביחד לעיתים הרבה יותר קרובות. כרגע אני מגבילה את זה לפעם בשבועיים. מסכנה, היא כבר למדה להגיד, "מסכנה הכינרת, מתייבשת." זו אחת המתנות הגדולות ביותר שהזעיקה נותנת לי: תחום חסר מבוכה לגמרי. ולא שאני אישה ביישנית במיוחד, אין לי יותר מדי בעיות עם דימוי גוף, ערום וכאלה, וזה לא קשור למשקל שלי - ככל הזכור לי חיבבתי את עצמי באותה מידה בתקופות רזות פחות או יותר. אבל למרות שאני מרגישה די בנוח בתוך העור של עצמי, עדיין, ערום מעורר סוג של מודעות. אני יודעת שהצלוליט שם, ושאולי לא הורדתי שיערות כמו שצריך, או, אם זה בסוף היום, שריח הגוף התגבר על שלל התכשירים שנועדו להסוות אותו - כל זה נעלם עם הזעיקה - איתה אני חוזרת לעולם של גוף ראשוני ומושלם, שאין בו מבוכה כלל.

משפחת פסיכוזה -  הזמן: ארוחת צהריים

ישבנו לנו, אבא אמא רביב, ג'ינג'י רביב ואני, ודנו בעניינים שונים ומשונים. השיחה התגלגלה לפרעות השיפוצים, ואז אני ציינתי, בנימה כנה של התפעלת, ש-"א' (השיפוצניק) עושה ספונג'ה בכל פעם שהוא גומר." "באמת?!"  אמרה אמא שלי בחיוך. "כן, באמת," עניתי. "לא ראית איך הוא תמיד משאיר הכול נקי?" אבל אז, לאור הגיחוכים של שאר בני המשפחה הבנתי שכל אחת מאתנו התכוונה לגומר אמר. "נו, באמת." הגבתי בבוז כלפיי משפחת האיכרים גסי הרוח שאני חיה איתם, שעדיין צחקו כאילו מדובר בבדיחת השנה.

האוכל נגמר, פינינו מהשולחן, ואז פתאום אבא רביב הופיע בסלון עם מגב, דלי וסמרטוט, ואמר לאמא שלי, "יאללה, רינה, בואי, הולכים למיטה!"

בשישי שעבר הלכתי לאכול אצל אלי. מזמן לא יצא לנו לנסוע לשם. לא מזמן התווסף למשפחתו עוד בן, הרביעי (!!!) במספר, ואני פחות ניידת, וכולם הרבה יותר עסוקים, אבל סוף סוף הבשילו הנסיבות, וכך נסענו. היה מקסים וטעים ונחמד, אבל מה שהכי עורר בי התפעלות זה איך שני הילדים האמצעיים של אלי, בן התשע ובן הארבע התנהגו יפה לטלולי - זה היה פשוט מדהים, הסבלנות שלהם, הנכונות לשחק, ההתעלמות מזה שהיא באמת נורא קטנה ולא מבינה. הם היו פשוט מקסימים אליה, היה נורא כיף לראות את זה - ומה שהיה די מצחיק זה שהיא הצטרפה אליהם בשמחה גדולה, למרות שהיה די ברור שהיא לא מבינה מה בדיוק הם רוצים ממנה, אבל הקפידה לקחת איתה כל הזמן את הטרולי הקטן שלה - הנה אישה אמיתית, שיודעת שלא משנה לאן הולכים - חשוב שיהיה לך תיק.

שוב היינו אתמול במשחקייה. הפעם התחכמתי להם, הגענו רק ב-18:00, ואז כל ילדי יום ההולדת נכנסו לפעילות שלהם, והשטח נשאר פנוי לקטנטנים, בלי ילדים גדולים שעלולים לרמוס אותם בכל רגע. קצת בודד לי שם, בדרך כלל האמהות מגיעות בצמדים, ויש עוד הורים שמכירים, ואני לא טובה בהשתלבות, אז אני עומדת בצד ורואה איך זוגות זוגות הן שולפות קופסאות עם אוכל לילדים (למרות שאסור לאכול בשטח המשחקייה) וככה עושות סבבה. אני, גם כשאני הולכת עם יעל ותומר, בחיים לא נאכיל את הילדים בשטח המשחקייה, כי אסור, מה שמעמיד אותנו מייד בעמדה של חננות / מתנשאות / לא מבינות עניין.

זו עוד בעיה, כאילו, אם אני כבר אחליט להתקרב, תוך כמה זמן הן יחשבו שאני קצת מוזרה, בלי להזכיר כלל את מצבי המשפחתי האקזוטי? וזה לא שאני מחזיקה מעצמי משהו מיוחד, כאן אני שונה, במקומות אחרים, יש כמוני עשר בשנקל, אבל אני לא גרה במקומות האלה.

זה סבל שאני מקבלת על עצמי די בשמחה. טליה כל כך אוהבת ללכת למשחקייה, שזה בסדר. מבחינתה המשחקייה היא סניף של גן עדן, ונראה לי שבזה קורסות כל טענות ה"הילד מאושר אם האמא מאושרת." אני ממש לא מאושרת במשחקייה, והיא שמחה שם עד הגג. לא ששם אני פטורה מדאגות, כן? היא לא משחקת בכלל עם ילדים אחרים. ברגע שמישהו מתקרב למשחק שהיא תפסה היא צועקת, "ז'ה שלי! תעזו'ב!" ובזה נגמר המגע שלה עם הילדים. מצד אחד, מאוד משמח אותי שהיא נהנית כל כך מחברת עצמה, יודעת להמציא משחקים ויכולה לשקוע בהם שעות, מצד שני, אני קצת פוחדת שהיא נגועה בחותם הבדידות שלי. נו, ברור שאלה הפחדים שלי שצפים כאן, ועדיין, זה לא מנע ממני לשאול בגן למחרת אם היא משחקת עם ילדים אחרים, ואיך היא מסתדרת אתם. הגננת הרגיעה אותי שהכול בסדר עם הגמדה, אז אני רגועה. טוב, יותר רגועה.

היום היה לנו קטע מצחיק, הלכנו לחנות, ובדרך דיברנו על זה שאקנה לה במבה אדומה. כשהגענו לחנות כל העובדות בירכו אותה לשלום, והיא רק אמרה, "במבה אדומה!" הזכרתי לה שכבר דיברנו על נימוס והתנהגות יפה. היא פלטה בזעף "שלום." ואז אחת העובדות באה לבקש נשיקה, ולולי הסתכלה עליי בבאסה. "את לא חייבת," אמרתי לעוגיפלצת, "להיות מנומסת את צריכה, לחלק נשיקות לא." איזו הקלה עלתה על הפרצופי הקטון שלה!

שלשום בלילה דיברתי עם חברה, בגילי, שיש לה בת בגיל של טלולי, ופתאום היא פרצה בנהי על כך שהיא לא יודעת אם יהיו לה נכדים, ושהיא לא תספיק להיות סבתא צעירה כמו אמא שלה, ואיזה לא בסדר היא, וכמה לבנות שלה יש סבתא מעולה, מה שהיא לא תוכל לספק, ועוד ועוד ועוד. זה אשכרה העציב אותה, עניין הסבתאות, אבל אז, באמצע היגון היא נזכרה שהיא ב-PMS, ופתאום הכול חזר לפרופרציות הראויות.

זה מצחיק אותי כל פעם מחדש, התכנות ההורמונאלי הזה. אני, לא מזמן, שמתי לב שהימים שבהם אני נוטה להפוך את האינטרנט בחיפוש אחרי יזיזים ואהובים מהעבר הם ימי הביוץ שלי. לקח לי חודשים לעשות קשר בין תקופות האובססיה האלה לימים המסוימים בחודש. אבל הנה, החודש הסתובבתי במשך שלושה ימים חרמנית ברמות מביכות, ולמרות שידעתי שאלה ימי הביוץ, עדיין לא עשיתי קישור בין זה וזה. אני חרמנית כי אני מבייצת? שטויות! שלא לדבר על זה שהדיכאון הטרום וסתי תמיד זוכה אצלי ליחס של דיכאון מן השורה, שבכלל לא מגיע לו. זו בעיה, חוסר היכולת לקחת את הרגשות של עצמי בפרופורציה.

השיפוץ ממש מתקדם, עכשיו עלינו לראות אם אצליח לעמוד בהחלטה שלי לא להחזיק יותר מ-400 ספרים בבית. זאת אומרת, שטח המדפים שיש עכשיו זה מה שיש, וזהו. ולאלה שעכשיו מפחפחים: עובדה שמאז ה-2.7 לא קניתי ספרים. הא!