לשאוף לנשוף

השכנים שלנו, לא השכנים בדו, אלא השכנים מהצד השני, שהחיים שלהם פונים בדיוק לחלון שלי, הם משפחת מועלם (שם בדוי, שומר על הניחוח המקורי). משפחת מועלם הם מה שקוראין בעיתונאית מסורתית "משפחה חמה". אבא, אמא, חמישה ילדים בגילים שבין שבע ל-27. ככה, מסורתיים בערך, הולכים לבית-כנסת ביום שישי, מעשנים סיגריה בדרך חזרה. הבן הבכור, הידוע בכינוי "בעלי" אפילו התחזק הרבה לאחרונה, והוא מרביץ בכולם (כשאני כותבת "מרביץ" אני מתכוונת בדיוק לזה) תורה.

מותק של בחור בעלי, כשרק עברתי לגור בדירה הוא תקף אותי במסכת בלתי נסבלת של הטרדות (לא ממש הפריע לו שהוא נשוי ואישתו בהריון) ברמה זו או אחרת של אגרסיביות, כשהשיא היה שהוא זינק כפנתר מעל הגדר שהפרידה בין שני הבתים, (אחר כך הגדר הוגבהה) הרים אותי בזרועותיו והתכוון לשאת אותי לביתי, ממש כמו איש מערות... ההטרדות נפסקו רק כשהמלכה האם איימה עליו שהיא תפנה למשטרה ולאשתו, שהייתה פעם מועמדת לתחרות מלכת היופי, דבר שקשה להבחין בו כיום. לדעתי הוא פחד מאשתו יותר מאשר מהמשטרה.

אני חושבת שמשפחת מועלם לא הייתה מטרידה אותי כלל, לולא הנטייה המדהימה שלהם להרעיש כמו מטורפים בכל בוקר. אני משוכנעת שכנוע עמוק שלאף אחד מבני המשפחה אין שם – הם קוראים אחד לשני רק בשמות כמו "מטומטם", "מפגר", "בת-זונה" ו-"ימח שמך", והכל בצעקות אימים. עד היום אני מזדעזעת לזכר אותו בוקר בו הבעל האוהב קרא לאישתו, יונתו, תמתו, "יאבתזונה פרה מזדיינתבתחת!". אני עד היום תוהה, כאילו, אם הפרה מזדיינת בתחת, סביר להניח שלבעלה יש קשר לעניין, לא?

היום בבוקר משפחת מועלם הייתה מלאת חיים יותר מאשר כרגיל, לצעקות הרגילות הצטרפו גם חבטות שטיחים וניעור מזרונים. באחת ההתנמנמויות שלי חלמתי שאני לוקחת רובה ציד, נכנסת אליהם הביתה, יורה בכולם, ואז חוזרת לישון בשלווה.

לא נורא צ'כובי מצידי?

תראו איזה יופי: דאב החליטה לצאת בקמפיין עם דוגמניות אמיתיות, ממש נשים, שנראות כמוני וכמוכן (אמנם בפרסומת לקרמים ממצקים, אבל אני אומרת, גם זה טוב) לדעתי זה בדיוק הרגע להתחיל לקנות דאב, אם המכירות שלהם יעלו, אולי הפרסומאים יחליטו שהגיע הזמן להפסיק לייסר אותנו עם דוגמניות בנות 12 ששוקלות 50 ק"ג על 180 ס"מ

יאללה, בואו נפיץ את הבשורה.

ולמען הסר ספק: אני משתמשת בדאודורנט רול של "דאב" ומאוד מרוצה ממנו, כנל מגוון הסבונים הנוזליים שלהם, כך שמעתה אני אזיע ואסתבן הרבה יותר במרץ!

סו הלפ מי גוד, לא נגעתי:

הצ'ופ: אני הולך הביתה, יאללה ביי.

אני: אוי, אהמ, יש לי בקשה, ותרגיש נוח לסרב, אהמ, אתה מוכן לעבור דרך הסופרפארם לקנות לי טמפונים?

הצ'ופ: לא!

הצ'ופ: טוב נו, מאיזה סוג?

אני: פלייטקס נורמל

הצ'ופ: טוב, זזתי, ביי.

חמש דקות אחר כך, טלפון:

הצ'ופ: מה אמרת שאת רוצה?

אני: פלייטקס, נורמל, זו עטיפה צהובה.

הצ'ופ: אין פה שום עטיפה צהובה! ואין נורמל, יש רגולר, ויש עם דאודורנט ובלי דאודורנט, יש מלא סוגים! מה קורה פה?!

אני: נו, רגולר, ובלי דאודורנט.

הצ'ופ: למה? למה בלי?

אני: כי זה לא בריא (זה כנראה לא הזמן להסביר לו על ההתנגדות האידיאולוגית שלי לתחתוניות, תחתוניות מבושמות, סבונים אינטימיים וכאלה)

הצ'ופ: אוי, אבל יש פה כאלה עם עיצוב הרבה יותר מוצלח!

אני: של קוטקס, לא, לא כאלה

הצ'ופ: בטוחה? יש להם עטיפה מעולה.

אני: בטוחה.

שעה וחצי אחר כך, בביתו של הצ'ופ:

הצ'ופ: את יודעת, אני מרגיש שלא קנינו את המוצר הטוב ביותר, הקוטקס נראו הרבה יותר שווים.

אני: אין להם מוליך, זה לא שווה כלום.

הצ'ופ: מוליך?

אני פותחת טמפון ומראה לו (לא מדגימה, מראה, סוטים!) איך מוליך עובד.

הצ'ופ: אלוהים, מה יהיה בשלב הבא? טורפדו קטן שיוביל את זה ישר למקום?

אתמול בערב התקשרו אלי המלכה האם ואבי, ובפיהם פקודה: "היום תישארי לישון במרכז!", עכשיו, אהמ, המלכה האם והאב מרגישים תחושה קשה של אי-נוחות בכל פעם שאני, הבת היחידה, היהלום שבכתר, הפרוזק שבארון התרופות, ישנה מחוץ לבית. זה לא שהם דואגים לי, הם פשוט יודעים שהם גידלו שרמוטה פרו, ולא נעים להם לחשוב מה אני עושה כשאני לא תחת פיקוח.

כששאלתי אותם למה הם מצווים עלי דבר כזה, ענתה המלכה האם שיש ערפל איום ונורא והם לא רוצים שאני אסע בתנאים כאלה.

נגמר יום העבודה, הלכתי עם הט' לסיבוב סופרפארם דיסק-סנטר, קניתי סבון זעיק זעיק של דאב עם גרגרים בפנים, שאני כבר לא יכולה לחכות לנסות אותו, וגם מסכת מלפפונים מתקלפת, שגם אותה אנסה בהקדם, ואחרי ארוחה החלטתי לשים פעמיי דרומה. הייתי בטוחה שהערפל התפזר כבר.

עד בת-ים הכל היה בסדר, אחר כך הייתי בטוחה שהמשקפיים שלי מזוהמים, אבל לא, המשקפיים היו בסדר, העולם הוא שהפך למרק אפונה. פנסי הכביש הטילו אור עגמומי, המכוניות האטו ל-60 קמ"ש, וכל מה שאפשר היה  לראות היה את פנס הערפל של המכונית שלפניי. יש משהו נחמד בנסיעה בערפל כבד, הכל נהיה איטי, הנהגים אדיבים יותר, וגם יש לי זכרון ערפילי טוב:

לפני כמה שנים גמרתי משמרת לילה בנתב"ג, השעה הייתה שתיים בבוקר. ובדרך חזרה היה ערפל מטורף, יותר גרוע משל אתמול, כזה שמצריך נסיעה איטית תוך הצמדות עיקשת לפס הצהוב שבצד הכביש. בצומת אשדוד, שאז היה צומת ולא מחלף ענק עמד חייל. זה היה הכי סוריאליסטי בעולם: פנס, אור עכור, חייל. למרות שבדרך כלל אני לא עוצרת לטרמפיסטים גברים עצרתי לו, ושנינו המשכנו בנסיעה האיטית. הייתה תחושה כאילו אנחנו שני האנשים האחרונים בעולם, רק אנחנו, המכונית והערפל.

במהירות של שלושים קמ"ש, צמודים לפס הצהוב, נקרענו מצחוק, סיפרנו דברים נורא אישיים, פחדנו מהענן, ואז כשהגענו לצומת אשקלון הורדתי אותו ונסעתי הביתה. אחר כך הבנתי שהשארתי אותו לבד, באמצע הכביש, בערפל הנורא, עשיתי סיבוב וחזרתי כדי לקחת אותו לאן שהוא צריך (נדמה לי שהוא היה צריך לניר-עם),הוא כבר לא היה שם, כנראה תפס טרמפ.

המצחיק הוא, שלמרות שהיינו ביחד אולי שעה, ואין לי מושג איך הוא נראה, הייתי מאוהבת בו לגמרי. כנראה התחושה של שנינו לבד בעולם עשתה את זה.

והנה, שוב אנחנו בימים ההם של החודש, הפעם רק באיחור של עשרה ימים. מזל שאני משתמשת באמצעי המניעה היחיד שיעיל במאת האחוזים, ולא, הייתי חרדה. תמיד כשאני שואלת את המלכה האם איך צירי לידה מרגישים, היא עונה לי, "כמו כאבי מחזור, רק יותר חזק" (זותי לא מאמינה בכאבי לידה. בהתאם לאתוס של המלכה האם תינוק זה משהו שנכנסים לבית-החולים, ואחרי שעה הוא כבר בחוץ). כל פעם שאני בימים ההם, באחת ההתכווצויות האלה שלוקחות ממני את האוויר ומכווצות אותי על הכיסא, אני נשבעת שוב ושוב, שלא רק שאני רוצה אפידורל, אלא שאני דורשת שיחברו לי אותו ברגע בו אני נכנסת להריון. ליתר ביטחון.

אה, ועכשיו שאני סלב, אני מבטיחה לגמרי להמשיך להיות אותה אריאלה קטנה וצנועה כמו שהייתי קודם. אני לא אתן להצלחה לעלות לי לראש, חשוב לי להמשיך להיות מחוברת לעם, כמו כולם.

ט', פנחס, אינדי, וכל השאר: אתם מתבקשים למחוק את הטלפון שלי, אני חוששת שלא יהיה לי יותר זמן בשבילכם.