לשאוף לנשוף

לכו בעקבות הלינקים, כדאי לכם.

הלינק הראשון הוא לבלוג של טול, שהוא בכלל בלוג מצוין, אבל הנאום שנכתב שם הוא סופר חשוב. בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מתווכחת עם אנשים שמסבירים לי שמדעי הרוח מיותרים, או עם אנשים שמסבירים לי שמדעי החברה מיותרים, ואני אומרת - אני לא רוצה לחיות במדינה שלומדים בה רק דברים שימושיים.

אסתי, מנהלת פורום הספרים ב-YNET פתחה בלוג, שמקבץ את ביקורות הספרים שעלו שם במהלך הזמן. יש שם ביקורות מרתקות, שמיצגות מגוון רחב של קולות ואנשים. עצה קטנה, אם אתם מגיעים לפורום עצמו, יהיה מה שיהיה, אל תזכירו את הספר "חמסין וציפורים משוגעות", אני יודעת על מה אני מדברת.

בתגובות לפני שני פוסטים ג'ני צירפה את הלינק הזה. בניגוד אליי, שכתבתי מתוך כעס ורצון מודע ליצור פרובוקציה, היא כתבה ממקום הרבה יותר נקי. תקראו כמה יפה היא כותבת ומסבירה. מאוד נגע לי בלב מה שהבחורה הזו כתבה.

לאלה שאוהבים את רון מיברג, לאלה שפעם אהבו ושכחו למה - הנה טור שמחזיר אותו לימיו הטובים, האיש בועט ויורק לכל הכיוונים, ועושה את זה נפלא. יש גם בונוס: הוא לא מזכיר אפילו פעם אחת את לימודי הקולנוע שלו בארה"ב.

הסתובבנו במומה, הט' ואני. בכלל, מה יש לאנשים מהמומה? כל מי שדיברתי אתו שאל, "במומה כבר היית?", כאילו, אחלה מוזיאון, בעיקר אהבתי את החלק של העיצוב (יש לי חיבה לפונקציונאליות, ברגע שמשהו מצליח להיות גם שימושי וגם יפה, חיבתי אליו גוברת פלאים). כשעברנו ליד ציור אחד, הט' כיסתה את הלוחית, ושאלה אותי, "מי צייר את זה?". מדובר בציור שמעולם לא ראיתי, ובכל זאת, במבט חטוף היה לי ברור שזה לוסיאן פרויד, צדקתי.

אני לא באה להתגאות כאן בזיהוי. הידע שלי באמנות מאוד קרוב לאפסי, תוציאו אותי מתחום השמות הגדולים ממש, וגם בזה, השמות הגדולים מהעבר, ואני חסרת ידע לגמרי. מה שהקל כאן על הזיהוי לא היה הידע שלי, אלא הסגנון הכל כך ברור של פרויד. נדמה לי שלרוב הציירים הגדולים יש את מגע היד שלהם, אפילו את הטפטופים של פולוק קל מאוד לזהות, שלא לדבר על, אה, מירו, או פיקאסו, או דגה.

מאז הזיהוי הזה אני תוהה אם גם בכתיבה יש את החתימה הייחודית הזו, ובינתיים אני מתלבטת עם עצמי. בניגוד לכתיבה, ציור הוא עבודה בודדה. יצירה כתובה עוברת מגיה, עורך ולפעמים מתרגם, שכל אחד מהם משאיר את חותמו הברור. ידוע על יצירות רבות בהיסטוריה של הספרות שהעורך שינה לגמרי, דוגמה פחות או יותר מודרנית, הוא ריימונד קארבר, שעבד תמיד עם אותו עורך, ששינה את הסיפורים שלו בצורה קיצונית. נניח שבגלל שהוא עבד תמיד עם אותו עורך, התפתחה לשניהם חתימה משותפת.

מה קורה עם המתרגם? כשאני קוראת ספרות מתורגמת, מאין לי לדעת מה היה שם במקור? יש מתרגמים מאוד אלימים, שבמעבר בין השפות גוזלים מיצירה חלק עצום מהמהות שלה, נגיד, אין שום קשר בין המינגווי במקור, והמינגווי המתורגם (למרות שעכשיו מתרגמים אותו מחדש, אולי אלה יהיו תרגומים נאמנים יותר). אני חייבת לקרוא במקור אם אני רוצה לגלות את החתימה הייחודית של הסופר, או לנסות לתת אמון במתרגם, שיעביר את רוח הדברים כיאות? ואם בפעם הבאה אותו סופר יתורגם על ידי מתרגם אחר, זה שוב יעוות את החתימה שלו?

איך אני יכולה למצוא בספרות את החתימה היחודית של היוצר? אולי בנושאים? נגיד, אם אני קוראת ספר שדן בנושאים מאוד בעיתיים כמו גילוי עריות ואונס בפתיחות גדולה ובהומור, סביר להניח שזה יהיה ג'ון אירווינג, אם אני קוראת מישהו שגם יש לו עלילה וגם נותן ניתוח פסיכולוגי מפעים ואכזרי לגמרי של הדמויות שלו זה דוסטו, ואם אני קוראת על בלש קשוח אך רגיש, גברי אבל שמגדל חתולה, יש סיכוי טוב שאני קוראת צ'אנדלר. אבל ספרות היא הרי יותר מהנושאים שלה. עדיין לא הגעתי להחלטה, כרגע הנטייה שלי היא להגיד שלסופרים יש חתימה ייחודית משלהם, אבל שהיא הרבה יותר מתונה מזו של ציירים, וצריך לחפש אותה הרבה יותר בזהירות.

שאפו קטן לגוגל: נכנסתי לחפש משהו וגיליתי שהסמל שלהם מעוצב בסגנון ואן גוך, הסתקרנתי למה, חיפשתי, בגוגל כמובן. ובכן, היום יובל ה-150 ללידתו.

אני אוהבת את הטריקים הקטנים האלה שלהם, שמכריחים אותי להיות סקרנית וללמוד עוד משהו.

בפוסט הקודם היו לי שתי תגובות מהסוג המלבב, שדנות בהתמכרותי והשתעבדותי לכדורים. אחת מהן אפילו הסבירה איך עד גיל 20 הייתי בסדר ואז הכדורים הרסו לי את החיים. אני אוהבת את האנליזות הפסיכולוגיות האלה שמתבססות על כלום. סתם לידע כללי, שני התקפי הדיכאון החמורים ביותר שלי היו לפני כניסת הכדורים לחיי. בשניהם אפילו לא ידעתי איך לקרוא לדבר הזה בשם, חשבתי שלקבל התקפי בכי באמצע הכלום, לא להיות מסוגלת לקום מהמיטה או לצאת להליכות של קילומטרים, עד תשישות גמורה, רק כדי שיכאב בחוץ יותר מכפי שכואב מבפנים, זה משהו נורמאלי.

אחר כך, כשכבר לא יכולתי להפסיק לבכות, ושקלתי 42 קילו, הלכתי לפסיכולוגית, ששלחה אותי לפסיכיאטרית. לפני שבע שנים בשביל לקבל מרשם לתרופות נגד דיכאון היה צריך לשבת אצל פסיכיאטר כמה פגישות אבחנה, היום, למרבה המזל, רופא משפה יכול לתת מרשם. לא האמנתי שתרופה יכולה לעזור. אחרי שבוע וחצי כשזה התחיל להשפיע, הייתי בהלם, אחרי חודש, כשזה הגיע למלוא ההשפעה, נדהמתי, מה, זה טווח רגשות של אדם נורמאלי? ז'תומרת, אני לא אמורה לפרוץ בבכי כשאני רואה זקן הולך לבד ברחוב? וואו.

אחת ההחלטות הראשונות שקיבלתי הייתה לא להתבייש בזה, אף פעם. כל תחום מחלות הנפש הוא תחום מאוד מפחיד. מה לא בסדר עם האנשים האלה שנראים בסדר גמור? למה הם לא מצליחים להשתלט על עצמם? איפה עובר הגבול? רוב האנשים, אם יתנו להם לבחור בין נגיד, סכיזופרניה וסרטן, יבחרו סרטן, זה פחות מביש, ואפשר לרפא את זה. אז בינתיים אין לי סרטן (חמסה חמסה), אבל כן, הביוכימיה של המוח שלי לא בסדר. מאוד יכול להיות שאם הדיכאון המג'ורי הראשון היה מטופל, הייתי אז מספיק צעירה כדי לרפא את זה, אבל זה לא קרה.

מכל המחלות המפחידות האלה, לשמחתי, לקיתי בזו שהכי פחות מביש לדבר עליה, ושהכי קל לטפל בה, ביחוד ב-20 השנה האחרונות, מאז גילוי מעכבי ה-SSRI. לשמחתי, המוח שלי גם מגיב בחיבה גדולה לתרופה הזו, בלי תופעות לוואי.

עדיין, יש אנשים שחושבים שאני "בובה ממוכנת" או שאני "מכורה לתרופות". אני מכורה לתרופות האלה בדיוק כמו שכל מי שסובל ממחלה כרונית "מכור" לתרופה שלו. עדיין, יש כאלה שחושבים ש"חולה נפש" זו קללה. אותם אנשים לא יעלו על לדעת לקלל מישהו ב"חולה בכיס המרה" או ב"חולה בטחורים", אבל חולה נפש זה בסדר, כדאי שהם יתביישו, ובכלל, שיפסיקו להתפנק ויתחילו להתנהג כמו בני אדם, פרזיטים מפונקים.

בדיוק בגלל אנשים כאלה, כמו שני השרצים שהגיבו לפוסט הקודם, אנשים מתביישים לטפל בבעיות נפשיות, כי יש סטיגמה, כי מה יגידו השכנים, כי ללכת לפסיכולוג \ פסיכיאטר זה סימן נורא לחולשה. בדיוק בגלל תגובות כאלה אנשים סובלים מתופעות שבחלק גדול מהמקרים ניתנות לריפוי, או שאפשר להקל עליהן.

פעמיים חשבתי שאני בסדר והפסקתי לקחת, פעמיים קיבלתי הפוכה לפנים שלא ידעתי מאיפה היא באה לי בכלל. אינסוף פעמים שמעתי את העצות של המלומדים מטעם עצמם, "זה לא טוב", "תתגברי", "את מכורה", "את חלשה". חלשה? החולשה היא להסתיר ולהתבייש במשהו שהוא חלק ממני. קשה לי להסביר את השינוי שהתרופה הזו הביאה אתה, החל מהאפשרות הפשוטה לנשום, וכלה ביחסיי עם אנשים.

אז בפעם הבאה שמישהו יחליט שהוא צוחק על חולי נפש או על ההשתעבדות לכדור, כדאי שיחשוב אם הוא היה צוחק כך על מישהו עם כולסטרול גבוה, או ינסה לדמיין מה זה לחיות תקופה ארוכה בתוך דיכאון קליני. אחר כך שיבוא לתת עצות מלומדות.

זה מתחיל במחשבות טורדניות. פעם זו הייתה התעסקות אובססיבית בזה שעור הפנים שלי שמן. השקעתי סכומי כסף מטורפים בכל מני תכשירים קוסמטיים שאמורים לייבש היטב את עור הפנים, ובכל הזדמנות, כשחשבתי שאפ'חד לא רואה, הייתי מעבירה אצבע באזור ה-T, לוודא שלא שמנוני. תמיד היה שמנוני, אז הייתי רצה לרחוץ פנים.

עכשיו זה יותר עדין - אתמול בלילה רבתי בדמיוני עם המלכה האם, ואז כל הלילה חלמתי שאני רבה אתה. עד כדי כך שהיום בבוקר התקשרתי אליה באימה, "את אוהבת אותי?", "כן", "אז למה רבת אתי כל הלילה?". היום בלימודים אגרוף של אימה שתופס אותי במרכז הסרעפת, ואני מחייכת אליו בחיבה. כך נראה התקף חרדה. ארבעה ימים שכחתי לקחת את כדורי קרן השמש החייכנית שלי, בתוספת ג'ט לג, ואני כבר מרגישה את הצפורניים של ההיא שאני לא רוצה לפגוש שוב בחיים מגרדות מבפנים, בעדינות.

שכחתי? באמת שכחתי? או שאני שוב עושה ניסויים מיותרים באומץ? זה תמיד איזון מאוד דק. אני יודעת שמצבי הנפשי מתחיל להשתפר כשאני מרשה לעצמי לשכוח לקחת התרופה, מצד שני, אני יודעת שאני מתחילה לזרוק זין כשאני מרשה לעצמי יותר מדי לשכוח לקחת התרופה.

לחיי האיזון, אני אומרת.