לשאוף לנשוף

לכבוד פרוץ שעון הקיץ והעובדה שגמרתי לתרגם לאתי את המאמר (רק הראשון מתוך סדרה, שאלוהים יעזור לי) החלטתי שהגיע הזמן לסדר את הארון, להחליף חורף בקיץ וקיץ בחורף וששון בשמחה. שוב גיליתי שיש לי יותר מדי בגדים, מתוכם שבעה (!!!) סוודרים בצבע אוף-וייט. אין מה לעשות, נשמתי הפולנית פשוט לא מסוגלת לעמוד בפני הצבע הזה. הוא כל כך בז' שזה פשוט מקסים.

כדי להמריץ את מלאכת סידור הארון שמתי לי דיסק של total eclipse (בוריס, זה הקיו שלך להקיא). פעם, כשהייתי נערת טראנס, זה היה אחלה דיסק. זה גם היה דיסק הזיונים של גולדשטיין הגמד ושלי, וכך זכיתי בחוויה רב תחומית: הפולנייה נהנתה מזה שמסדרים את הארון, ותוך כדי נערת הטראנס נהנתה להיזכר בזיונים ספוגים בכמויות לא מבוטלות של אקסטזי. מי אמר שאפשר להיות או פולניה או נערת טראנס? הנה, אני מולטי טאלנט!

כרגיל, מלאכת סידור הארון התמשכה לתוך הבית, ואיכשהו יצא לי לגלות תגלית מזעזעת בפינת המגיה הסימפטטית שלי: בדרום מערב, שאמור להיות מוקדש לצלמיות זוגיות, שמתי, שאלוהים יעזור לי, פסל של אישה בהריון. לבד! ממש בדרום מערב!* "אוח", גנחתי בצער, "עכשיו הכול ברור!". מייד הזזתי את השרשוחה ההריונית לפינה אחרת, וסידרתי את פינת המגיה הסימפפטית מחדש. זהו, עכשיו אני יכולה ללכת לנמנם בשלווה**.

*כאילו, לא שיש בזה משהו רע, ודי ברור שאם לא יהיה לי בנזוג יהיה לי ילד לבד, אבל אני מעדיפה את זה במבנה המסורתי:

אבא שמפרנס ומטפל בכולם, ואני יושבת ומתלוננת.

** ההבדל בין נמנום ושינה: נמנום זה על הספה, עם משקפיים; שינה זה במיטה, בלי משקפיים.

הדון והדונה נחתו אתמול, אחרי חודש בדיוק. האמת היא שזה היה חודש די קשה. גם הלחץ של פורים, גם לחץ בעבודות שלי, ובכלל, נו. אבל הנה, בסדר. עכשיו אני קצת חוששת שמא מוטטתי כלכלית את החנות. מצד שני, אני כל הזמן שומעת כמה ביבי היה טוב לכלכלה, אז כנראה אין לי מה לדאוג. יש צמיחה, בחיי, היא פשוט כנראה עוד לא הגיעה לאשקלון.

מצד שני, היו דברים טובים בחודש הזה. גם כשהם לא היו כאן, אנחנו, האחים, המשכנו להיפגש כל הזמן ולהקפיד להיות בקשר. זה בין הדברים שתמיד היו הכי חשובים להורים שלי, הקשר בינינו. לא היה אצלנו מצב שאחד מאתנו לא ידבר עם האחרים, ונראה שהצליח להם. אם נדע להמשיך לבחור בני זוג מוצלחים, כמו החברות של הבלונדיני והשאטני, הכול יהיה טוב. גם ראיתי שאני מסתדרת. לא בכיף, אני צריכה להיות מוקפת באוהביי ואהוביי כדי להיות שמחה, אבל מסתדרת. מסתדרת זה טוב.

אבל כמובן שכל זה זוטות לעומת ההכנות לחתונה, שהופכות למופרכות יותר ויותר. החלטתי שאני שונאת את השמלה שלי. אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא עלתה רק 150 שקל. נכון שיוסי ובן אמרו שמן הראוי שאני אפצה את עצמי בנעליים ממש יקרות ובתיק שווה, אבל עדיין, 150 שקל?! לכן הודעתי לדונה שיוצאים למסע קניות, ותהיה לי שמלה אחרת, יס יס. אני מתכננת על זו (הרביעית מהסוף), או משהו בסגנון, העיקר שזה לא יהיה בשחור או בלבן.

היום בערב המלכה האם התפרצה לביתי טרוטת שיער, עם ערימת טיוטות ענקית, והודיעה לי שהבלונדיני הודיע לי שחייבים לסגור את סדר הישיבה היום! ניסיתי להסביר לה ממש בעדינות שאני עובדת, אבל היא נפנפה בדפים בקדחתנות, ואמרה שהיא לא תעזוב את הבית שלי עד שלא יהיה סידור ישיבה. בחיי, לא שיערתי שצריך כל כך הרבה כישורים דיפלומטיים בשביל לסדר שולחנות. זאת לא סובלת את זאת, ושתי אלה, הבעלים שלהן נורא משעממים, אז נושיב אותם ביחד, שלא ישעממו את השאר, והצעירים במשפחה, יעדיפו לשבת עם ההורים, או בשולחן משלהם? מזל שמהצד שלנו יש רק 55 מוזמנים, כי שעתיים אחרי שהדונה התפרצה אליי לבית ישבנו שתינו מיואשות, עם ערימת דפים מסומנים במרקרים זוהרים בכל הצבעים, ועדיין לא ידענו איפה אנחנו, המשפחה הגרעינית, יושבת.

בסוף הכול הסתדר, אז עכשיו אני יכולה להגות בנושא החשוב באמת: באיזה צבע אני אגיד לאביטל המפלצת (ויסלחו לי קרובות משפחתה שקוראות כאן) לצבוע לי את הבהונות?

בועז כהן כתב פוסט תגובה מעניין לפוסט הקודם שלי. תקראו.

דברים שאני אמורה לעשות:

* לצוד עוד מרואיין ליוני.

* לתמלל פרק.

* לתרגם את המאמר לאתי.

* לכתוב שני מבחנים, שניהם ל-2.4

* לגמור להעביר למחשב את הספירת מלאי המזוינת של החנות.

* ללכת לשוק ולמלא את המקרר לכבוד ההורים שחוזרים מחר.

* ללכת לסופר וכנ"ל.

ותנחשו מה אני עושה? כן, נכון.

טוב, עכשיו יש לי שאלה לאושיות האופנתיות שבינינו (ז"א, דיווה, תגידי לבלונדינית שתשאל את אימא שלה): האם בגילי זה בסדר ללכת עם חצאית מיני? בהנחה שיש לי רגליים די נאות, כאילו, לא מושלמות אבל על עקבים הן נראות בסדר גמור, זה תקין, או שמא זה כבר לא ראוי לגילי? תשובות בנוסח "תעשי מה שנוח לך" לא מקובלת על בעלת הבית, חןחן.

בכלל, אני בתקופה גנדרנית קצת, זה מצחיק אותי. בדרך כלל לגמרי לא אכפת לי איך אני נראית. נקייה ומסודרת, והצבעים תואמים, אבל בזה מסתכם לגמרי הקורבן האופנתי שלי. עד עכשיו בכל פעם שהקפדתי להתלבש יפה זה נתפס אצלי כמו להתחפש לכוסית, משהו חיצוני לגמרי, שיירד אחרי כמה שעות ואני אוכל לחזור למראה המאוד לא מתבלט שלי.

פתאום אני מקפידה להתאפר כל בוקר ולהתלבש יפה גם אם זה רק בשביל ללכת לחנות . אפילו גיליתי תגלית מרעישה, אני קוראת לזה "חוק המחשוף הענק": אם אני לובשת מחשוף ממש גדול, גברים לוטשים לשם עיניים ובכלל לא אכפת להם שאני למעשה שטוחה. זה ממש שוס. בכלל, מאז שהתחלתי להתמחשף ולהתאפר הסביבה הרבה יותר נחמדה אליי. מזל שחיכיתי רק עד גיל 34 כדי לגלות את זה.

אני מניחה שאלה סימנים ראשוניים למוכנות להמשיך הלאה. פתאום נעים לי שמסתכלים עליי. פתאום כששואלים אם אפשר להכיר לי מישהו אז זה כבר לא "לא! עוד לא!", אלא, "וואלה, יש על מה לדבר", ופתאום שוב יש לי גוף. זה נחמד, גוף. מגע. כן.

העניין הוא שהמגע יצטרך לחכות. רק השבוע הבנתי שחלק מההתנגדות שלי לסטוצים נובע מהתבגרות, פיזית. ראיתי את הסרט "שלושת הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", וצולמה שם בעירום מהצד השחקנית מליסה ליאו. אישה לקראת גיל 50, שנראית כמו אישה לקראת גיל 50. מאוד יפה, אבל בלי שום שטיקים. לצידה ישב טומי לי ג'ונס, שגם הוא כבר לא בן 19, ואז פתאום הבנתי שמגיל מסוים ואילך, הגוף זקוק למבט חומל. זה לא משנה כמה אני אקפיד לאכול בריא, או להתעמל, וכמה צעירה אני נראית, הזמן עושה את שלו, ונראה לי שלחשוף את הגוף שלי למבט לא אוהד זה משהו שגובל בחוסר כבוד כלפיו וכלפיי. מגיע לנו מבט מתפעל; עם כל סימני המתיחה, הצלוליט, הבטן שקצת משתפלת כשאני יושבת, ומה שנראה כמו התחלה של ורידונים ברגליים. אני לגמרי לא מושלמת, ומגיע לי מישהו שיראה את היופי שבאי השלמות, שיראה אותי.

ההוא מהקרוקודולים העלה בתגובה שלו סוגייה חשובה - מה האשמה שלנו בכל תהליך אי השוויון בזוגיות. לרוב הנשים שאני מכירה יש נטייה להפוך, וממש בתחילת הקשר, לאימא של בן הזוג שלהן. המון פעמים תהיתי ביני לבין עצמי למה זה קורה. מה גורם לגבר ואישה בוגרים לפתח מערכת יחסים טיפולית. בין ההשערות שעלו לי בראש הן שנשים מחונכות לטפל, ולכן יותר נוח להן בתפקיד הזה. השערה אחרת שלי היא שזו דרך לעקר את המיניות מהמערכת הזוגית, כי מערכת יחסים של אם ובנה נותנת תחושה הרבה יותר בטוחה ממערכת יחסים שבין מאהבים ונאהבים.

כמו כן, בגלל החינוך, רובנו יותר מיומנות במלאכות הבית. אני רואה את זה בחינוך שאני קיבלתי: אם הבית לא מסודר ונקי אני מרגישה שאני ממש לא בסדר, בעוד שבן הזוג נוטה להרגיש שמשהו כאן לא בסדר, אבל זה לא אומר שהלא בסדר זה הוא. איכשהו אמור לקרות נס וכל הטינופת אמורה להתנקות. (לפני שיקומו צעקות, אני יודעת שיש גברים יותר מסודרים מנשים וידה ידה ידה, אבל מדברת עכשיו על הרוב).

איכשהו אנחנו גם נוטות להתייחס לחוסר המיומנות שלהם בעבודות הבית כאל משהו נורא חמוד. "שיואו, הוא ערבב כביסה אדומה עם לבנה, עכשיו כל הבגדים שלי ורודים, הוא כזה מאמי!".

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: פה אנחנו מתחילות להיות אשמות. לא זוכרת מתי קראתי כאן איזו בלוגרית שסיפרה שהיא ביקשה מבן זוגה לתלות כביסה, והוא תלה אותה כשהאטבים בדיוק באמצע, מה שגרם לכך שהיו לה סימני אטבים על הפטמות, ומאז היא לא ביקשה ממנו יותר. אני לא מכירה את הבלוגרית ולא את בן זוגה, אבל אני ארשה לעצמי לנחש שמדובר באדם בעל אינטליגנציה ממוצעת לכל הפחות, שאפשר להסביר לו איך תולים כביסה, ואם הוא לא מבין, אפשר להסביר שוב. אבל איכשהו תמיד כאן עולה האנחה הפולנית שאומרת, "תעזוב, אני כבר אעשה את זה", כשהמסר מאחוריה הוא, "הנה, אני מבססת עוד קצת את התלות שלו בי".

אחד הדברים החשובים בחתירה לזוגיות שוויונית היא ההבנה שלאנשים יש גם סדרי עדיפויות שונים. אני למשל סובלת מפסיכוזה לפיה שקעים חייבים להיות נקיים. למה? אימא שלי אשמה. אני מוכנה להבין של-90% מהאנושות לא ממש חשוב מה מצב הניקיון שלהם, וזה בסדר, ולכן אני לא יכולה לצפות מבן זוגי שיהיה היסטרי בנוגע לשקעים. כרגיל, צריך לדבר, לראות מה יהרג ובל יעבור, ועם איזה דברים אפשר לחיות.

וסוגייה אחרונה: בחירת בן הזוג. משום מה, בכל שלבי ההתאהבות המגורים המשותפים וכאלה, רובנו לא נוטות לבדוק מה עמדתו בנוגע לעבודות הבית. זה מין דבר כזה שלא אמור להכתים אהבת אמת שוקקת. אבל מכיוון שבדיוק אלה הדברים שיהרגו את אהבת האמת השוקקת, אולי כדי לתת עליהם את הדעת בשלבים מאוד ראשוניים של הקשר? כי אולי עכשיו זה לא יהיה הדיל-ברייקר, אבל בעתיד, ויי ויי ויי כמה שזה יהרוס.