לשאוף לנשוף

חברים מתחום העיתונות זה מגניב, היום גע"ס לקחה אותי להופעה של יהודית רביץ לרגל צאת אלבומה החדש, והיה מעולה-מעולה-מעולה. מוזר, בדרך כלל הופעות חיות מסבילות אותי נורא. (אלא אם זה ירמי קפלן, אבל בירמי אני מאוהבת כבר יותר מ-12 שנה.) אחרי חמישה שירים אני מתחילה להתפתל במקום, וכשהם יורדים להדרן בא לי לרוץ לארון חשמל ולהוריד את השאלטר, כדי שהעונש ייגמר. זה לא קשור למידת החיבה שלי לאמן, פשוט כל הקונספט בעייתי בעיניי.

 אבל הפעם ממש לא רציתי שייגמר. וזו לא רק אני, הקהל נעמד פעמיים על הרגליים, ופעמיים היא חזרה להדרן.

משונה לי, הקסם הזה שקורה פתאום בין אמן לקהל שלו. אחד הספרים החביבים עליי של סטיבן קינג הוא "נדודי שינה", שם לאנשים בריאים יש הילת אור צבעונית ומקסימה סביבם, ואני דמיינתי איך יהודית עומדת שם על הבמה, ועוטפת בהילה הצבעונית והמקסימה שלה את כולם, והקהל שמח להתעטף בה, והיא שמחה לעטוף. לפעמים האושר נורא ברור, אישה על במה, וקהל שמוכן להתמסר לגמרי, נקי. ההתמסרות הייתה כל כך נקייה שמבחינתי, כשהיא שרה את "באת אליי" והקול שלה כבר לא הגיע לגבוהים, הרגשתי הכרת תודה על זה שהיא מוכנה להתאמץ בכלל.

איכשהו זמרים מבצעים נחשבים קצת פחות מזמרים יוצרים, כי הם לא כותבים את השירים שלהם בעצמם, אבל כמה זמרים יוצרים יש שיכולים להגיש שיר בצורה נפלאה כמו אריק אינשטיין, נורית גלרון, או יהודית רביץ? אני זוכרת שפעם איזה בלוגר נורא התאכזב כשהוא גילה שאפרת גוש לא כותבת את השירים של עצמה, "רק" מבצעת, אבל כשמישהו מבצע טוב, איך אפשר להיות "רק" מבצע?

הנה עוד משהו שהייתי רוצה לעשות, איזשהו סוג של אמנות בימה. אבל לשירה אני באמת חסרת כישרון לחלוטין, לריקוד מעולם לא הייתה לי נטייה, ומשחק, גם אם יש לי איזשהו סוג של כישרון, כבר מאוחר מדי. הקסם שזה מהלך עליי הוא לא עצם העמידה על במה, למרות שבטח גם זה די נעים, אלא ביכולת להפוך לכלי שאמור להכיל משהו אחר. לא שמבצעים לא מכניסים את עצמם לתוך הביצוע, אבל עדיין, הם כלי קיבול למשהו אחר. היכולת להתרוקן ולהכיל משהו אחר מדהימה אותי, ועכשיו אני קצת עצובה שהבחירות שלי בחיים לקחו אותי למקום שבו אני אפילו לא יכולה לבדוק אם הייתי יכולה להיות טובה בזה.

והערת הפמיניסטית המשופמת: לדעתי יהודית רביץ היא אחת הנשים הכי יפות שראיתי, ובאיזשהו תהליך אלכימי היא הופכת ליפה יותר משנה לשנה. היום היא עלתה לבמה כמעט בלי איפור, בבטי-שירט פשוטה, מכנסיים שעושים אתם טיולים בדרום אמריקה, והייתה פשוט מדהימה, ממש מדהימה. הגוף שלה מקסים, במובן הנשי של המילה, והתלתלים, והגומות, וכן, כנראה האושר שבעצם העמידה על הבמה.

מעצבן אותי שאין יותר מודלים כאלה של נשיות. בגיל 51 יהודית רביץ יותר יפה וקורנת מכל רוני סופרסטר או נינט מפלסטיק. למה אין יותר נשים כאלה? עולה לי בראש עכשיו רונה קינן. אולי היכולת לקבל בחיבה את השינויים שעוברים על הגוף, או בכלל, את הגוף עצמו, קשורה לזה שגברים הם לא אובייקט מיני? לא, בעצם, זה לא נכון, לרוב הגברים אין שום בעיה לקבל ולאהוב נשים כמו שהן, הפסיכוזה היא שלנו, לא שלהם.

לא משנה, הייתי רוצה, כשאני אהיה בת חמישים, להיות בת חמישים יפה שחיה בשלום עם זה שאני בת חמישים, והייתי רוצה לראות יותר נשים יפות בנות 40-50-60-70, שנראות כמו נשים יפות בנות 40-50-60-70, ולא כמו יצורי פלאסטיק מעוותים.

כשאני קוראת כותבים מאוד כנים (וולבק, ספקטור, בלאו, דוגמאות מהתקופה האחרונה) תמיד עולה לי אותו דימוי ויזואלי, אזמל מנתחים שעובר בחלק הפנימי של היד ומשאיר אחריו אחריו קווים דקים, מדויקים, נוטפי דם. "הנה, קחי," הם אומרים לי, "אנחנו נותנים לך כל מה שיש. את יכולה לחתוך יותר עמוק, זה בסדר, הכול חשוף." ואותי חשיפה של אחרים מביכה כמעט כמו חשיפה של עצמי, אבל המבוכה מתערבבת בקנאה. גם אני כתבתי פעם ככה. גם לי היה אזמל ביד ולא התביישתי לשרטט קווים דקים, מדויקים, להראות מה שיש בפנים. אני לא יודעת מה קרה. התרגלתי לפופלריות, גידלתי פאסון, התחלתי לשמור על עצמי יותר טוב, כל התשובות נכונות, אבל התוצאה אותה תוצאה. אני לא מוכנה לדמם יותר. או אולי נגמרו לי המילים. אולי מילים פשוט נהיו קלות מדי, הן שם, הן נגישות, אני יכולה לעשות איתן מה שבא לי. ואם לא בא לי?

בשיעור המשחק היום היה מורה אחר, וכמו שציפיתי, הדינמיקה בשיעור חטפה פליפ רציני. יצאו דברים שלא יצאו בשיעורים אחרים, דברים ששלמה לא מרשה שיקרו, כי שלמה שומר עלינו. עליי. אבל האמת היא שאני לא יודעת כמה אני רוצה ששלמה ישמור עליי. את השאר אין לו בעיה לדחוף מעבר לקצה, למקומות פיזיים לגמרי, ואתי הוא מתנהג בכפפות של משי. זה קצת מבאס אותי, אם מישהו שיש לו יכולת הבחנה כל כך מעולה מקפיד לשמור עליי, זה אומר שאני באמת שבירה? אבל אני לא שבירה, לא באמת, הייתי, עשיתי, עברתי, הנה, אני כאן, ואני בסדר.

אחד המשתתפים בשיעור הוא רקדן. יש בי איזושהי הערצה לאנשים שהגוף הוא כלי העבודה שלהם. לא, לא דוגמניות שהגוף שלהן הוא רק קולב, אני מדברת על ספורטאים, רקדנים, לוליינים, כאלה. אני מקנאה באמון שיש להם בגוף, וביכולת שלהם לדעת שכאב הוא חלק מהחיים. אם לא כואב, סימן שהעבודה לא מספיק טובה, כמה פשוט, לא?

היום כשנפרדתי מאינדי היא נתנה לי נשיקה בצוואר, ואחרי זה בשיעור התנגשתי במישהו בכזה כוח שנשבר לי השעון ופרק היד כואב לי (גם לו, זה בסדר). שני סוגי המגע האלה, הכי עדין והכי אלים, הבהירו לי פתאום כמה עבה הבועה שלי, וכמה מילים הפעם לא יספיקו כדי לנפץ אותה. אני רוצה להחזיק שוב אזמל ביד, גם אם כדי להיזכר איך עושים חתכים אני אצטרך ללמוד שפה חדשה לגמרי, שפה שאין בה מילים.

האמת היא שכבר התחלתי להתרפק על הימים בהם בשער האחורי של שבעה ימים היה טור שבגללו התחלתי לקרוא מהסוף כאל זיכרון מתוק ונוסטלגי. אבל תתארו לעצמכם את מפח הנפש שלי אחרי שעלתי מהבית שלי לבית הוריי כשכוס הקפהשחור שלי בידי, כי ידעתי שהדיווה חוזרת, וכשפתחתי את העיתון מהסוף, מה ראיתי? שוב סודוקו! "ויי ויי" מלמלתי באימה, "עמוד 152." צעקה המלכה האם מלמעלה.

ללא ספק, יודע צדיק נפש בהמתו.  

כן, היא חזרה, ואחרי די הרבה חודשים קיבלתי ישר לפנים את הסיבה בגללה היא שם, ואת הסיבה בגללה כל מי שקוראת את הטור שלה וממלמלת לעצמה, "אויש, אני יכולה לכתוב הרבה יותר ממנה." לא שם. זה לא רק כישרון הכתיבה, ולא השנינות ולא האפשרות לצחוק על עצמה. זאת הכנות הבלתי נסבלת הזאת. אני כבר מצפה לזה, אבל שמתי לב שבזמן שגיסתי המהממת קראה את העיתון היא לחשה לעצמה, "אני לא מאמינה שהיא מעזה לכתוב את הדברים האלה." ואני לא מדברת על תוגת האמהות, זה כבר טריוויאלי, הטרנד כרגע הוא לכתוב על הילדים במין טון אדיש ומשועמם כזה. אני מדברת על האומץ לכתוב שלא, היא לא ממש רצתה את ההריון הזה ונגררה אליו כי צריך, ואת העובדה שמה שהיה שם במבט ראשון לא הייתה אהבה אלא חמלה, ואז על השינוי כשפתאום חדרה ההבנה שהמצב של היצור הקטנטן הזה, יותר חשוב מאשר זה שאנשי הצוות הרפואי יחשבו שהיא נחמדה.

יש שתי שאלות שתמיד מסקרנות אותי, בעצם, לאחת מצאתי תשובה - הראשונה היא מה גורם לגברים שהיו זיינים להתחתן דווקא עם מי שהם התחתנו (לזאת יש לי תשובה: טיימינג) והשנייה היא להורים צעירים, מה הם הרגישו ברגע שהתינוק יצא. מה קרה בשנייה שהם ראו יצור קטן מכוסה דם וקוטג'. כאן התשובות מגוונות, אבל התשובה שהכי חוזרת על עצמה היא לא "אהבה" אלא "מחויבות". לרוב האנשים ששאלתי היה ברור שמעכשיו יש מישהו שתלוי בהם לגמרי, ושזה משנה הכול. לא כולם שמחו בידיעה הזאת, וזה די ברור לי. כמה פעמים יוצא לנו להתחייב באמת במהלך החיים שלנו? לדעתי רק בפעמים האלה, כל דבר אחר הוא הפיך או נתון לפרשנות. בכתבה הזאת, באלפיים ומשהו מילים, אפשר היה ממש לקרוא את תהליך השינוי, איך אישה אחת הופכת ממישהי שמסוגלת להדחיק את הצירים שלה עד כדי שינה במהלכם, למישהי שמבינה שהגיע הזמן להוציא את הראש מהתחת ולהתחייב למשהו באמת.

יהיה מעניין, אני בטוחה.

בשבוע הבא המורה שלי בסדנה למשחק נוסע לגרמניה, ושבוע לאחר מכן הוא גם לא יהיה, כי הוא הכין את ערב הפתיחה לפסטיבל עכו, או משהו אחר, שבטח חסר חשיבות יחסית להעברת סדנת משחק לקבוצה של עשרה ווירדוס שמעיזים, כאילו אנחנו באמת שחקנים, להגיד, "אני מצטערת, שלמה, אני מבינה למה התרגיל הזה טוב, אבל אני לא מתחברת אליו."

אה, כן, נראה לי שאתמול פעם ראשונה הצלחנו קצת לעצבן אותו, שזה די הישג, כי מדובר בקדוש אמיתי, והוא אמר, "אבל לא מעניין אותי אם אתם מתחברים או לא, אתם לא צריכים להתחבר, זה אתגר." אה, אם זה אתגר אני מוכנה לנסות, כל עוד לא צריך להתחבר.

אבל היינו בזה שהוא נוסע. כבר לפני שבועיים הוא הודיע לנו שהוא לא יהיה, ושמישהו אחר יחליף אותו, ואני מייד עשיתי פרצוף ופלטתי "חרמפף" מסכן. "מה קרה, אריאלה?" שאל סיינט שלמה בסבלנות, "אני לא אוהבת זרים." החמצתי פנים. כשאחת הבנות הנחמדות מהסדנה אמרה, "אבל גם אנחנו היינו זרים עד לא מזמן." פלטתי "חרמפף" מסכן גם לכיוונה. ללא ספק, הראיתי לה מה זה.

בקיצור, עם כוחות ההדחקה הבלתי נלאים שלי שכחתי לגמרי מהשטות הזאת שהוא נוטש אותי, אותי! לשבועיים, וכשבשיעור של אתמול הוא הזכיר שהוא לא יהיה שקלתי להמשיך להדחיק. אבל אז הוא אמר שמי שינחה אותנו בשבועיים הקרובים זה ירון מוטולה, שאני מאוד מחזיקה ממנו עוד מימיו ב"עניין של זמן". עכשיו, כאילו, דבר אחד זה להשתטות בפני שלמה, שהוא קדוש וכולנו מעריצים אותו, והוא חכם ורגיש וקולט ניואנסים בחדות מפעימה וחתיך מהמם. דבר אחר לגמרי זה להשתטות בפני מישהו גם חדש, וגם מוכר באופן כללי, זה יהיה נורא שונה.

אבל מעבר ללחץ של מורה חדש וזה, ולא מדובר כאן בעניין פשוט, משחק דורש רמות חשיפה מטורפות, אני גם נורא סקרנית. אני מתה לראות מה מוטולה יעשה, ואילו תרגילים הוא יביא ואיזה אבחנות יהיו לו. הבעיה היא שבגלל הסקרנות והקצת ציפייה למישהו חדש אני מרגישה שאני בוגדת בשלמה.

אבל רבאק, הוא התחיל, אני לא אמרתי לו לנסוע לגרמניה ולביים את ערב הפתיחה של פסטיבל עכו. שיישא בתוצאות עכשיו.