לשאוף לנשוף

המלכה האם לי:

-אריאליטה, איך קוראים לזמרת הזאת שצילמו עם קוק באף?

-איימי ויינהאוס?

-כן! איך כותבים את זה? שמעתי שיר שלה והיא מעולה.

מאייתת, בערך, האיות שלי באנגלית מביך. כמה דקות אחרי זה:

-ידעת שהיא יהודיה?

-לא.

-אז כן, יהודייה.

זהו, ויינהאוס בסדר, היא משלנו, אמא שלי סלחה לה על הכול.

-תשמעי איזה יופי היא שרה!

-אימא, נהיית מעריצה של איימי ויינהאוס?

-כן, אני אוריד שירים שלה.

-אם היית מעריצה כמו שצריך היית קונה דיסק שלה.

(בזעזוע אמיתי) -בשביל מה, שיהיה לה עוד כסף לסמים?!

נראה לי קצת מגלומני (שוב?) מצידי לדבר על זה, אחרי שכל העיתונים וחברות הענק במשק התגייסו למשימה, אבל אני רק רוצה להזכיר שהיום בערב יש את שעת כדור הארץ, שבה תושבי תל אביב מתבקשים לכבות את האורות לשעה. בשנה שעברה, בסידני, השעה הזאת הביאה לירידה של 10.2 אחוז בשימוש באנרגיה, מה ששווה ערך להורדת 48 אלף מכוניות מהכביש לשעה.

לתל אביביים שישבו בעירם האפלה באמת יהיה מגניב, כי יהיה מופע של כנסיית השכל שהאנרגיה שלו תופק בעזרת דיווש, או משהו כזה, שזה ממש שווה. וחוץ מזה, לנו יש יתרון על כל העמים: מכיוון שכולנו פולנים (ופולניות זה מצב נפשי, לא מוצא) אנחנו הרי רגילים לשבת בחושך ולסבול, אז למה שלא נעשה את זה פעם אחת למען מטרה ממש טובה?

הערה נבזית: נכון הייתה את התוכנית של אושרת קוטלר, "עשירים חיים יותר"? אז בתוכנית אחד מבני הזוג העני (שדווקא נראו הרבה פחות ניורוטיים ולחוצים מהזוג העשיר) אמר שבגלל שאין להם כסף לקנות גרבר, התינוקים לא אוכלים פירות. כאילו, מה?!

כאילו זה היה לפני שנים, כאילו זה היה לפני שעה, כאילו היא הייתה כאן מעולם, כאילו בנקישת אצבעות אני אוכל להעלים אותה.

הרגע גמרנו את מאבק השינה המתיש, "ששש, צ'וקו, עכשיו ישנים." אני לוחשת לה לתוך האוזן וטופחת לה על הגב, והיא מתה לישון, גמורה מעייפות, אבל נאבקת בצרחות ברוע הגזירה. "מה את עושה עניין?" אני חושבת לעצמי, "הלוואי ומישהו היה שולח אותי לישון עכשיו." אבל אותי לא שולחים לישון, והיא עוד לא יודעת איך מתבצע המעבר הזה, מארץ העייפות הנוראית לארץ השינה, ולמה לעזאזל אני לוקחת לה את הציצי בדיוק כשהיא הכי צריכה אותו?!

החדשות הכי מסעירות הן שהתחלנו לאכול מוצקים (נו, יחסית. אחרי שאני רואה את תוצרת החיתולים שלה, אני רוצה להגיד לאנשי אורנה ואלה שלא יבנו עליי בקרוב ללביבות בטטה), וטליה גילתה כמה גילויים משובבי נפש: שיש לה רגליים, שאפשר להכניס דברים לפה, ושבידיים הקטנות שלה היא יכולה לגרום לדברים לעשות כל מיני דברים. היא גם איכשהו נעה לאחור, לא ברור איך, אף אחד לא ראה את זה קורה. מניחים אותה על המזרון שלה, ודי מהר היא על הרצפה (ומדובר במזרון גדול, כן?) ואז היא מתחילה לצרוח, כי על הרצפה לא נעים בכלל.

היא ישנה הרבה הרבה פחות, ובזמן העירות דורשת הרבה יותר תשומת לב פעילה, כבר לא מספיק על הידיים, עכשיו צריך להוסיף לזה שעשועים למיניהם. אני כל הזמן עומדת נדהמת בין שני הקטבים - כמה היא לא יודעת כמעט כלום, וכמה טוב היא יודעת מה שהיא כבר למדה.

להתהפך מהגב לבטן היא לא מתהפכת, אבל לדעתי זה כדי להרגיז אותי. כשהיינו בשיעור עיסוי זעיקים הראשון השותף שלה לשיעור, שצעיר ממנה ביומיים (!!!!) התהפך בפעם הראשונה. "שוויצר." רטנתי בשקט כשכולם התפעלו ממנו, ומילא התהפך פעם אחת, כמו פורפרה הוא נהיה אחרי זה, בזמן ששלי תופסת לעצמה את אצבעות הרגליים, נוטה הצידה, מחכה שהג'ינג'י ואני נבוא לצעוק לה, "יאללה, להתהפך, להתהפך!" וחוזרת לשכב על הגב.

בשרב היא הייתה מאושרת לגמרי, רק בחיתול, חופשייה לגלות את ארץ הרגליים המדהימה, ורק בגללה התבאסתי לראשונה בחיי כששרב נשבר והיה צריך להלביש אותה שוב בבגדים ארוכים.

אה, וגם צעקתי עליה פעמיים: פעם כשהיא משכה לי בשיער, ופעם כשהיא בכתה בכתה בכתה, ואמרתי לה בייאוש, "אבל מה את רוצה?" למרבה הפלא, היא לא ענתה. אני חושבת שמה שהכי קשה זה לזכור ששום דבר הוא לא נגדי, ושיחסי הגומלין בינינו מבוססים כרגע על זה שרק צד אחד נותן. והצד הזה הוא אני.  

והנה הפליקר שלנו, עם צילומים מקסימים שאינדי צילמה.

אבל בחיי שלא התכוונתי, באמת.

 טוב, אני אפרט:

חודשיים אחרי שטליה נולדה קיבלתי מהביטוח הלאומי את דמי "חופשת" הלידה, ופתאום נהייתה לי בוכטייה חמודה בבנק, טוב, לא כזאת בוכטייה, אבל החשבון לא הראה על מינוס. מכיוון שאני יודעת הבזבזנות שלי שנייה רק לחוסר הדיסקרטיות שלי, פצחתי בכמה צעדים פיננסיים נחוצים: עשיתי פרעון מוקדם של הלוואה, פתחתי תוכנית חיסכון לטליה (שמישהו יזכיר לי לקפוץ לעו"ד ולארגן את עניין האפוטרופסות, אם חו"ח יקרה לי משהו), שילמתי לאחי קצת כסף שהייתי חייבת לו, ואחרי כל זה, עוד נשארו לי בחשבון 5000 שקל, שצפו להם שם בבדידות מזהרת.

"ג'ינג'י!" הרעמתי על אחי הג'ינג'י, "תשקיע לי את הכסף בבורסה, כדי שטליה ואני נתעשר."

אחי, שהוא בחור זהיר, אמר שאני צריכה להחליט מראש כמה אני רוצה להרוויח, "מה זאת אומרת?! 200 אחוז לפחות!" עד עכשיו כואבת לו הבטן מרוב צחוק, וכמה אני מוכנה להפסיד, "מה פתאום להפסיד? הבורסה בנסיקה מטורפת, תשקיע, תשקיע!" אז הוא השקיע השקיע. ייאמר לזכותו שהוא ניסה להסביר לי במה אני מושקעת, מה ההבדל בין אג"ח ופרעות תרצ"ח, ולמה רווח של עשרה אחוזים זה יופי טופי. לחובתי ייאמר שכמו האריסטוקרטית שאני מתיימרת להיות סירבתי להטריד את מוחי הקטן בענייני פיננסים, ורק חיכיתי להתעשרות מהירה.

סוף ההרפתקאה הפיננסית שלי כבר ידוע לכולם, נכון?

עכשיו, בטח יש כאלה שיגידו ששוב אני מגלומנית, ושלא הגיוני ש-5000 השקלים העלובים שלי הפילו את כל הבורסות בעולם, אבל ברצינות, לפני שאני נכנסתי הייתה גאות מטורפת, ועכשיו כל העולם במצוקה, ואם זה לא מש"ל, רק אלוהים יודע איך נראה מש"ל.