לשאוף לנשוף

אני לטליה, אחרי שהיא שוב נגסה חתיכה גדולה מדי מהבננה והתחילה להשתנק:

-מאמי, לאט לאט, אנחנו לא באודישנים לגרון עמוק שתיים.

אבא שלי, אחרי שטליה רצה אליו בצעקות "אבא! אבא!"

-אני בדיוק כמו האבא האוסטרי - כלאתי את הבת שלי במרתף והנכדה שלי טוענת שאני אבא שלה.

לנושא קצת יותר רציני: i'm off my meds. לא תכננתי את זה. לפני זמן מה הורדתי את המינון לעשה מ"ג ליום. מבחינה מעשית המשמעות הייתה יום כן יום לא, ואז החלטתי להוריד עוד קצת ועברתי לימים זוגיים בלבד, ואז שכחתי ושכחתי, ופתאום שמתי לב שאני כבר כמה שבועות בלי. אני כבר עשר שנים, פלוס מינוס, בעניין, לא כולל שתי הפסקות ששתיהן נגמרו בקטסטרוף קולוסאלי, עקב הפרידה ממשמו, שהגיע הזמן לקרוא לו בשמו, עזי, ומי שהיה אחריו.

קצת משונה לי, הטווח הרגשי קצת יותר קיצוני - פתאום אני שומעת את "עטוף ברחמים" ועולה לי גוש בגרון (ועוד בגרסה של שירי מימון, פדיחה), אבל כמו שהעצב יותר עצוב, השמחה יותר שמחה. העניין הוא שאני צריכה להתנהל מאוד ברצינות עם כל זה. אני ממש, אבל ממש לא יכולה להרשות לעצמי להיות בדיכאון כשאני אמא, זה תענוג ששמור לרווקות בלבד. מצד שני, אני כבר יודעת שכשהערפל שוקע אני מאבדת לגמרי את היכולת לאבחן את עצמי. זאת אומרת, אני באמת משוכנעת שהכול שחור, שאין טעם לחיי ושאין שום סיכוי שהמצב ישתפר, במקום להגיד, "היי, אני בדיכאון!"

יש גם הרבה מאוד דברים חיוביים בתרופה, נכון שהטווח הרגשי יותר מצומצם, אבל אני מתפקדת יופי, ואני די משוכנעת שההיריון עבר עליי בכזאת שלווה, ובלי בייבי בלוז אחרי הלידה כי המערכת ההורמונלית שלי נמצאת בהשגחה קפדנית.

אוריאל מינה את עצמו לתפקיד זה שיגיד לי, אם וכאשר, חו"ח, שמשהו לא בסדר. זה תפקיד מאוד כפוי טובה, כי קיימת נטייה לנסות להוציא להורג את השליח, וכולנו אסירי תודה על גדלות הנפש הזאת. כדי להיות עוד יותר בטוחה אני אקנה ואשמור שתי חפיסות, שיהיו פה, בתקווה שתוקפן יפוג ללא שימוש. אני מקווה שזו לא טעות, אבל רק כשהתחלתי להרגיש שוב הכול הבנתי מה לא היה קודם.

שוב, אני לא רוצה שישתמע שיש בתרופות רע - הן מצילות חיים בהמון מקרים, אבל מותר לנסות לפעמים קצת לבד, לא? אני ממש אזהר, ואני מודעת למגבלות שלי.

אבל כבר יש הלכה בנוגע לאנשים כמוני:

"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." שזאת כנראה דרך הכתובים לומר לנו שלא יפה להשתין מהמקפצה.

אז יצרי גבר עליי, ומדי יום ראשון ושלישי בחודש האחרון טליה המסכנה הייתה שומעת בלילה איך מקריאים לה סיפור ממש בחפיפיות, חיבוק הלילה שלנו מתקצר מאוד, ומייד כשהייתי שומעת שהיא נרדמה הייתי מזנקת מהבית, עולה לבית הוריי ויושבת וצופה בעונג מעורב בגועל בהתנהגות של "סלבריטאי" ארצנו. טוב נו, פקקטה סלבס, אבל רק הם הסכימו.

קודם כל, אני חייבת להתייחס לתופעת מנחם בן - בואנ'ה, איזה ערימת מפגרים יש בבית הזה. הטרול הדביל הזה מסתובב ביניהם, מעצבן אותם, והם מחזיקים ממנו כי הוא יודע לצטט מהתנ"ך ושירים, שנאמר, שיואו, ושוב שיואו. בדיוק ככה נראה ראש לעכברושים. לו היו שמים איתו אנשים טיפה יותר נבונים, רק קצת יותר, הם היו יכולים להפריך בלי שום בעיה את השטויות שהוא מפזר שם, במקום זה הם נורא נעלבים כי סיינטיפיק מנחם בן אמר שהאבולוציה לא קיימת, אמרתי שיואו כבר?

עדי ניומן מהווה הוכחה די ניצחת לזה שלא משנה כמה מחוננת היית כשהתחלת לדגמן, אם תעשי את זה יותר מדי זמן בלי לעסוק בדברים נוספים שיעשירו אותך, הדבר הכי מעניין שיהיה לך להגיד זה, "אצלנו בניו יורק..." מזמן לא אמרתי שיואו. אה, ואני טוענת שהיא לובשת חוטיני בסצנה ההיא.

אחרון חביב: דודי. בהתחלה חשבתי שהוא גבר גבר ואף התפעלתי ממנו, אבל אז שמתי לב שיש לו נטייה מדאיגה לנשים סתומות, תלותיות, בלומות, מניפולטיביות ושחיות בסרט. בגלל שאני מאמינה בתוקף שמערכות יחסים הן דבר מאוזן בצורה מושלמת, הנטייה שלו לדיוות מראה שהוא לא הגבר גבר שהוא מנסה להיות, ומאז שעליתי על הטעם הנורא שלו בנשים הוא פחות חביב עליי.

זהו, כעת אתעטף שוב בשחורים ואלך לעיר אחרת, או משהו.

אה, ומשהו שכתבתי במקו, שדווקא יצא נחמד לדעתי.

http://www.mako.co.il/women-fashion/whats_in/Article-1cd8e938e815021006.htm

לפני חמישה ימים מלאה לטולי שנה וחצי. התכוונתי לכתוב פוסט מושקע ולהפליג בו בשבחיה, אבל המילים לא יצאו לי, ויעידו על כך כמות הטיוטות ששמורות כאן עכשיו. אתם חייבים להאמין לי כשאני אומרת שלאישה ורבלית כמוני מאוד קשה להתמודד עם רגשות שאני לא יכולה להעביר למילים - תחום התחושות והרגשות קשה לי. איך כותבים על מחנק בגרון כשהיא רואה אותי בגן ובחיוך ענק קוראת "אמא!" או על זה שאני יוצאת בלילה מהפוך החם שלי כדי לבדוק שהיא מכוסה כמו שצריך? אז בגלל שאני לא יכולה לכתוב על האושר המטורף הזה, אני מייד אעבור לתלונות, ואוהו, כמה תלונות יש לי.

קודם כל, היום היינו בטיפת חלב, והמלעונה שוקלת 7.705, מה שאומר שהאחוזון השלישי הוא כבר בגדר חלום באספמיא, עמוק עמוק אנחנו נשרכות מתחת לכל הגרפים, ומתביישות עמוקות. אני לא מבינה למה זה קורה, כי חמסה חמסה, היא באמת אוכלת יפה, אבל עובדה. אני יכולה להתחיל לעשות בירורים רפואיים, אבל אני לא יודעת אם בא לי להתחיל לדקור ולהציק לילדונת שנראית בריאה ומאושרת לגמרי.

חוץ מזה, מעבר להיותה מתוקה לאין שיעור, יש לה אופי רודני שאלוהים ישמור. היא חוטפת התקפי זעם כאילו היא בת שנתיים כבר. חבל רק שהיא שייכת למשפחה שמתייחסת להתקפי הזעם שלה בבוז עמוק, אני מניחה שזה או ירפא אותה מהם או יחריף אותם, נחיה ונראה.

חוץ מזה ביום שישי קנינו לה נעליים ראשונות. אני לא מבינה למה כל הנעליים לבנות צריכות להיות ורודות עם נצנצים. לא שיש לי משהו נגד ורוד עם נצנצים, אבל אני לא רוצה נעליים כאלה, זה נורא מגביל מבחינת התאמה לבגדים. בסוף קנינו לה כאלה של בנים. אבל מה שבאמת חמוד זה שביציאה מהקניון היא הייתה הולכת כמה צעדים, ואז נעצרת, מצביעה על הנעליים בהתפעלות ואומרת "נליים!" אין, אין שום ספק שמדובר בדיווה אמיתית.  

הלילה לא הפעלתי את מכשיר האדים. שכחתי למלא בו מים לפני שהשכבתי את טליה לישון, ואם אני אמלא בו מים עכשיו הוא תתעורר, וכדבריה, יהיה "אוי ובוי!"

יש המון נהלים בהורות הזאת, דברים חשובים שצריכים לזכור - מתי יש תור בטיפת חלב, ביום שישי לובשים חולצה לבנה, למלא מים במיכל של מכשיר האדים, לשים את היד כך שאחרי החפיפה לא ייכנסו לה מים לעיניים, לא לקפוץ לעזור לה ברגע שקצת קשה, לא להתעקש יותר מדי אם היא לא מצליחה, לקנות לה לגן את הדייסה שהיא אוהבת, לא להתייסר בגלל שאני קונה לה אוכל כל כך מעובד, לגזור את התוויות מהבגדים כי הן מעצבנות אותה.

היום שלנו מתחלק להמון טקסים קטנים, שתינו אוהבות טקסים. כשאנחנו חוזרות מהגן אנחנו שותות תה עם עוגיות. אני שותה את התה, ותפקידי לטבול לה את העוגייה. אחר כך אנחנו הולכות לטייל, או לגן שעשועים; או אפילו נשארות בבית, וטליה בונה מגדלים בקוביות, או מציירת, או תובעת ממני בתוקף, "רידים!" שזה ריקודים. ואז אני מפעילה מוזיקה ואנחנו רוקדות לנו. אחרי האמבטיה היא מקפידה מאוד שאמרח לה קרם פנים, ולא, "אוי ובוי!".

זה כזה מוזר, איך הילדה הקטנטנה הזאת לימדה אותי על עצמי בשנה וחצי דברים שבשלושים וחמש שנה לא תיארתי לעצמי שיש בי - עכשיו אני יודעת הרבה יותר על אהבה, סבלנות, נתינה, ויתור, קבלה,