לשאוף לנשוף

ההורים שלי לא בארץ, אחי בחנות וחופש בגן, כך שיוצא לי להיות עם הגלדיולה הרבה יותר מאשר כרגיל, ואני מגלה בזעיקה הזאת דברים שמקסימים אותי, וגם כאלה שנורא נורא מפחידים אותי.

קודם כל, תמיד עצבן אותי לשמוע ילדים חוזרים על דברי המבוגרים, הם נשמעו לי כמו תוכים מתוכנתים, אבל לשמוע את טליה אומרת, "אמא, הפתיתים האלה מה זה טעימים!" קורע אותי מצחוק כל פעם מחדש. או כשהיא הולכת אחרי ברחבי הבית, סוגרת מגירות וגוערת בי, "אסור להשאיר מגירות פתוחות, אסור."

יש לה קטעים של רגישות די מדהימה, היא קולטת הכול, וזה מלחיץ נורא. היום הייתי צריכה לצאת מוקדם, אז שלשום (שלשום, כן? לא אתמול.) אמרתי לה שבבוקר טדי יהיה איתה, ושאני בטח אחזור עוד לפני שהיא תתעורר. אתמול בלילה היא התעקשה לישון איתי במיטה, והיום בבוקר, איך שקמתי, היא הניחה עליי יד קטנה ואמרה, "אמא, תחזרי לישון." היא שכבה שם ערה וחששה מהרגע שאני אתעורר ואלך. אמרתי לה שאני חייבת ללכת, והיא לא בכתה, רק שכבה במיטה שלי בעיניים אדומות, ולא הזליגה אפילו דמעה אחת. אבל הסיפור לא נגמר בזה: טדי בא לישון איתה, והגמדה הסתכלה בו בזעם, פרצה בבכי והלכה לישון במיטה שלה. מזל שהוא לא נעלב ממנה. זה אשכרה קרע לי את הלב. מצד אחד, נורא נעים לי שהיא ככה קשורה אליי ומתבאסת מזה שאני הולכת, מצד שני, סיטואציות כאלה גורמות לי לקלוט בבום את גודל האחריות ההורית. אבל גם צריך לזכור שסבא וסבתא אינם, כך שסביר שהיא תידבק אליי יותר.

ממש עכשיו היא שוב הראתה לי מאיפה משתין הדג. היא פיזרה כמה פזלים בבית. אמרתי לה שאם היא לא אוספת, אין סרט ואין סיפור לפני השינה. לא בכעס, לא בצעקות, אלא באופן קורקטי לגמרי. מה עשתה? הודיעה לי שהיא הולכת, עלתה לסלון, נשכבה על הספה והתחילה לנמנם שם, רק לא להיכנע לי בקטע של הפאזל, ולא לבוא לישון במיטה שלה, מה שהיה מהווה תבוסה מבחינתה.

אז אני גם גאה בזה שיש לה מספיק אופי ואומץ לעמוד על שלה, וגם לשלם את מחיר הבחירה, אבל ההתנהלות בקטעים האלה מולה מאוד לא פשוטה ומכריחה אותי לחשוב כל הזמן, ואני גם צריכה להיות מוכנה לשלם מחיר - ולעמוד במה שאמרתי. נורא מפתה לאסוף במקומה, או להרגיש חרא עם עצמי כי היא מעדיפה לישון על הספה ולהרשות לה לראות דורה כדי לכפר על חטאיי, אבל אני פוחדת שזה רק יהפוך אותה לעיקשת יותר. חוץ מזה, כוס אמק, היא רק בת שנתיים וחצי, היא עוד תינוקת קירחת, היא עוד לא אמורה לחשוב בצורה כזאת.

אני יודעת שאמרתי שאני לא אדבר על זה, אבל מדובר בסוגייה מטרידה, אז נתגבר קצת על הפחד שלי מנאחס.

אני אחרי שני ניסיונות להיכנס לעוד היריון, לקראת הניסיון השלישי. באופן עקרוני אני פורייה כמו שדה, אממה? המחזור שלי נורא ארוך, ונמשך בין 30 ל-40 יום (נא להבדיל בין מחזור לווסת, תודה.) בגלל שכניסה להיריון בדרך שלי דורשת תזמון מאוד מדויק, יש שתי אפשרויות: מעקב אחרי הביוץ הטבעי שלי, או התאמת הביוץ לנורמה. רופאים אוהבים נורמות, אבל האמת, אין סיבה להאשים את הרופאים, גם האינטרס שלי הוא להיכנס להיריון כמה שיותר מהר, כי התהליך מאוד לא נעים, ומנות הזרע יקרות, וכל המעקב הזה הוא חתיכת ניג'וס מטורף, וידה ידה ידה. בגלל החיבה לנורמות בחרנו להשתמש בהורמונים, כדי לשלוט בצורה יותר מושכלת בכל התהליך.

בחודש הראשון היה מינון הורמונאלי סביר, צמח לו זקיק לתפארת, ולא הצליח, קורה. בחודש השני הרופא הגדיל את המינון, והשחלות שלי הגיבו באמוק, וייצרו שרשרת זקיקים מפוארת, כה מפוארת עד שזכיתי באימת המטופלות: "תגובת יתר" תגובת יתר זו מילה כזאת שמרחפת מעל טיפולים הורמונליים, והמשמעות שלה היא שהגוף הגיב יותר מדי ביעילות להורמונים, והתפתחו כמה זקיקים מובילים ולא רק אחד. זה מגדיל מאוד את הסיכון להיריון מרובה עוברים, וגורם להרגשה מאוד לא נעימה. בערך מיום הזריקות השלישי נראיתי כאילו אני בחודש שישי, והרגשתי כאילו מתנהלת לי מסיבת טראנס בבטן, היה מזעזע. למרבה האירוניה, אחרי כל הסבל הזה הביוץ כנראה התפספס, וגם אחרי ההזרעה המשכתי להרגיש כל כך נורא, שהגעת הווסת היוותה הקלה מכל הסבל הפיזי הזה. אחר כך התברר שהסבל לא היה בראש: צמחו לי שלוש ציסטות, לא גדולות, אבל הן תוצאה ישירה של מינון הורמונלי מופרז.

בגלל החגים, ובגלל החודש הקודם הנורא אמרתי שאני לא רוצה לקחת הורמונים החודש. אין לי כוח להרגשה האיומה וגם אין לי כוח ללחץ התזמון - אם יתפספס, לא קרה כלום, זה לא שהזרקתי לעצמי מדי יום סתם. אז אין זריקות, זה חודש כזה של מה שיבוא יבוא, או שנירה, או שננצור אש, והכול יהיה סבבה.

אבל אני הרי לא מסוגלת לחיות בהווה, ומתחילת החודש אני לא מפסיקה להתחבט בשאלה כמה רחוק אני מוכנה ללכת בשביל שיהיה לי עוד ילד. זכיתי להרגיש אפס קצהו של הרע שבהורמונים: אני מוכנה לעבור את זה שוב? ואני מוכנה לעבור יותר גרוע מזה? ואם זה לא ילך, אני מוכנה להרחיק עד מחוזות ההפרייה החוץ גופית? כמה אני מוכנה לסבול? אין לי תשובות לשאלות האלה. מצד אחד, הצורך בעוד ילד לא בוער כמו הצורך שהיה לי בטליה, מצד שני, המחשבה שאני לא אניק אף ילד יותר ממש מעציבה אותי, מצד שלישי, בכל מקרה יגיע השלב שבו אני לא אניק אף ילד יותר, כאילו, לא על זה אמור ליפול או לקום דבר. אוף, כמה התלבטויות.

ואם מישהי כאן קוראת לאישה (וברור לי שאף אחת לא קוראת, רק אינטלקטואליות מבקרות כאן!) תקראו את הטור הפותח של אורנה נניר, שעוסק בגעגוע לתינוקות שהיו הילדים הבוגרים שלה, ממש העלה לי דמעות. מצד שני, אתם יודעים, תגובת יתר, גם כלב עם מבט עגמומי עלול היה להדמיע אותי בימים אלה.

היום, דקה לפני שהגעתי לחנות, התחילו לנגן ברדיו את my ghost, של כריסטין הירש ומייקל סטייפ - שירים וריחות, לשני הדברים האלה יש יכולת להעיף אותנו מייד לנקודה מסוימת בזמן, יחד עם כל הרגשות שהתקיימו בדיוק באותה נקודה בזמן. הנקודה של השיר הזה הייתה נמוכה במיוחד, לא שזה נורא, מקרקעית אפשר רק לעלות, אבל השיר עורר אצלי תזזית מחשבתית שגרמה למצב רוח עכרורי (או אולי זה PMS, לא חייבים להיות קטנוניים).

מי שממש ממש ותיק פה זוכר שהייתה תקופה שבה התעוררו אצלי כל מיני בעיות רפואיות "נשיות" מאוד קשות, כולל בירורים מעמיקים ובדיקות מעיקות. זאת אומרת, מעבר להיותה תקופה קשה מבחינה נפשית, היא גם הייתה מאוד לא נעימה מבחינה פיזית. רק שנים שנים שנים אחר כך הבנתי שהגוף שלי אמר לי בקול רם וצלול מה שאני סירבתי בתוקף להפנים - שיש דברים שלא אמורים להתקיים, וכדי להבהיר לי את זה, הכאב היה במקום מאוד ספציפי.

משם עברתי לחשוב על סקס - לפני אוריאל היה את ש', ידיז לשעבר, ואחריו היה משהו חד פעמי עם י', גם ידיז לשעבר, שתי הפעמים האלה כאבו, פיזית. שם כבר הצלחתי להפנים מה שהגוף שלי אומר - שהוא לא מוכן שאני אשתמש בו יותר מהסיבות הלא נכונות. בגלל זה בכל פעם שעוד מישהו מודאג מהעדר מין בחיי אומר משהו אני לא מתרגשת. יהיה נכון, או לא יהיה. לא נכון היה מעל ומעבר, הספיק לי, ואם לי לא הספיק, לגוף הספיק.

ואז משום מה נזכרתי ששכחתי לקחת את הפרוזק היום, ופתאום מפינה אחרת במוח קפצה ההכרה שפרוזק זו תרופה לדיכאון, אבל בעצם, מה לי ולדיכאון? מה שהזכיר לי טור שספקטור כתבה, על תכונות לא אותנטיות שלנו שנושרות מאתנו במהלך החיים, אם רק נותנים להן. חשבתי על כל מיני מילים שפעם הגדירו אותי, "דכאונית" "סטלנית" שרלילה" והיום לא קשורות אליי בכלל, אפילו לא ברמת הנוסטלגיה. וכן, אני יודעת שלא היה קו שבר אלא תהליך מאוד איטי, עם המון נסיגות, אבל הנה, המילים האלה לא קשורות אליי יותר, ואם היו אומרים לי לפני עשר שנים, שככה הן ינשרו, סביר מאוד להניח שהייתי נלחמת על ההגדרות האלה. מצחיק.

הילדה הזאת חולת ניקיון. או שזו ירושה מאמא שלי, או שזו ירושה מהסבתא המרוקאית העלומה שלה. דבר אחד ברור: ממני היא לא קיבלה את זה. ברגע שהיא רואה מישהו אוחז מגב, מטאטא או שמרטוט היא רצה להביא את המטאטא הזעיק שלה, או את המגב הקטן שיש לאמא שלי, שנועד למאחורה של האסלה (כן, היא עד כדי כך פסיכית בענייני ניקיון, הסבתא, לא הנכדה, אל תשאלו.) ואצה לעזור - ולא משנה כמה פעמים היא החליקה כשהלכה על רצפה רטובה, היא עדיין רצה ברגע שהיא רואה שמישהו בבית אוחז אביזר ניקיון כלשהו. ניחא זה, אתם צריכים לראות אותה מזנקת על אמא שלי כל פעם שהיא מצחצחת נעליים. טליה מייד אוספת את כל נעליה, סבתא נותנת לה מברשת קטנה וסמרטוט קטן, ושתיהן מצחצחות תוך כדי דיון בענייני דיומא.

האמת היא שזה די מתוק, ואני מאוד בעד - מבחינתי, מי שגר בבית אמור לעזור, כמיטב יכולתו, כמובן, ועדיין. חוץ מזה, יש לזה ערך חינוכי לא מבוטל, וככה היא גם, אינשאללה, מקבלת הרגלים טובים בתקופה שכל זה עדיין משחק. אבל האמת היא שהסיבה העיקרית לזה שאני שמחה שהיא ששה לעזור זה האושר שזה גורם לה. פעם אביבה אמרה שהיא קראה איפשהו שאנשים שהיה להם במי לטפל שרדו יותר בשואה. זה נשמע לי הגיוני, אנחנו יצורים מטפלים מטבענו, ואחד המניעים הכי חזקים הוא הצורך להרגיש נחוצים, ומקסים אותי לראות איך כל התיאוריות הפסיכולוגיות הערטילאיות האלה מתמששות לי מול העיניים. פשוט אין הרבה דברים שמשמחים אותה יותר מההרגשה שהיא ממש עוזרת לי. כל פעם שאני מציעה את המיטה היא מתייצבת בצד השני כדי לעזור לי למתוח את השמיכה, וכשמקפלים בגדים התפקיד שלה הוא לפזר בחדרים את המקופלים - אתם צריכים לראות אותה, הולכת לאט לאט עם ידיים פשוטות קדימה, כמו זומבי מיניאטורי, ומניחה בשיא הזהירות את הבגדים על המיטת, שלא יתקמטו. השאלה היא, כרגיל, איך לא להגזים, ולא לצפות ממנה ליותר מדי, כאילו, נורא קל לשכוח, אבל היא כולה בת שנתיים וחציק.

שאלה לאמהות מנוסות (אביבה, אל תעני, אני יודעת מה תהיה התשובה שלך!) כבר שבוע בערך שהיא מתעוררת עם טיטול יבש, אבל כן חשוב לה שאני אלביש לי טיטול בלילה, משהו עם להיות תינוקת - אחרי האמבטיה היא תמיד אומרת, "עכשיו אני תינוקת" וזה הסימן שלי להתייחס אליה כמו לתינוקת פיציק, כולל לטפוח לה בעדינות על הגב לגרעפס וכאלה, והשאלה: להוריד טיטול, או לאפשר לה להמשיך במשחק התינוקת האהוב? אני בעד לתת לה להמשיך, אבל אולי הגיע הזמן גם לגמילת לילה?