לשאוף לנשוף

אתמול הצלחתי לשכנע את הצ'ופ ללכת אתי ל-TLV. כל היום הוא סירב בתוקף, בטיעון ש, "תקשיבי, מספיק קשה לבלוע את מתקפת הקלאבינג שנפלה עליך, ואני בהחלט לא אהיה חלק ממנה". התוכנית הראשונית הייתה ללכת אתו לשתות משהו, להחזיר אותו הביתה, ואז לחבור לט' ולעוט על המקום, אבל הט' אכלה סלט, חטפה קלקול קיבה, ובילתה את שארית הערב כשהיא מתאמנת על איך להיות בולימית. אני באמת לא חושבת שיפה להגיד, "אמרתי לך", אבל כמה פעמים אמרתי שסלט זה לא בריא? אה? כמה פעמים?

וכך, אחרי שני דרינקים, וערב מאוד נחמד, שבו הצלחתי לא לעצבן אותו אפילו פעם אחת (הישג נדיר, ונא לרשום את התאריך), אחרי שהודעתי ש"זהו! אני הולכת לבד, לא לא, זה בסדר, אני רגילה להיות לבד!", משהו נשבר בו, והוא הסכים לבוא אתי.

מייד חיבקתי את קרסוליו, הודיתי לו בהתרגשות, ונסענו לנמל, לעשות קצת קלאבינג. שנינו לא ממש ידענו איפה זה, למרבה המזל היה שם שלט די גדול, שכתוב עליו TLV, ובדדוקציה מופלאה, הבנו שזה כנראה שם. אנשים אנשים התקהלו בכניסה, ואנחנו שניסינו להבין מאיפה נכנסים הותקפנו על-ידי סלקטורית שהצביעה עלינו, ואמרה, "בואו, כנסו!", הסתכלנו אחד על השני קצת המומים, זה היה באמת מפתיע, כאילו, בזמני עוד הייתי אמורה לעמוד קצת בתור, לעשות פרצוף קולי, וכאן הזותי מתנפלת, ועוד מפנה לנו דרך. ניסיתי לזכור האם אני מכירה אותה מאיפשהו, בהחלט לא הכרתי, וגם הצ'ופ לא הכיר, לאלוהי הגזענות הפתרונים. האמת היא שזה היה קצת מביך, אבל לא מביך מספיק כדי שנעדיף לעמוד בתור.

שם הייתה האכזבה הראשונה של הערב, מה שכנראה היה אמור לשמש לנו אזהרה. מיכל נדל, הסלקטורית המיתולוגית, שפעם הייתה כוסית ברמת הדוגמנית, עמדה שם, כשהיא נראית כמו הדודה שירדה זה עתה מהאונייה שהביאה אותה מרומניה של שנות השבעים, שמנה וצווחנית. הסתכלתי עליה בהלם, והתפללתי בעוז שאותו שינוי לא עבר עלי.

הלכתי לקחת את כרטיסי הכניסה (נזכרו לתת לי כניסה חינם, כעת ששדי קרסו וירכיי התכסו צלוליט, מה בצע לי בכניסה חינם למועדונים? אה?), וחדרנו להיכל. עלאק היכל, בתחת שלי היכל. איזה מקום מבעס! אני באמת לא רוצה להיות כמו הזקנים המתרפקים על תהילת העבר, אבל בנעוריי המאגניבים, הכניסה ל"אלנבי 58" הייתה מלווה בהתרגשות אמיתית, ולא, לא רק בגלל הסמים, הייתה שם אווירה של סקס, העיצוב של המקום אפשר המון דברים, הבנות היו מתלבשות בצורה פרובוקטיבית ומגניבה,  הבנים היו בנים שהייתי שמחה לצאת אתם. כאן הייתה פרחיאדה מזעזעת, בנים בגופיות ומכנסיים צמודים הרבה יתר על המידה, בנות ב...ואללה, אין לי מה להגיד את השעמום שהן לבשו. הסתכלנו סביב, ומייד הלכתי לקנות שתייה, אולי זה יעזור. לא עזר. לא היה שם בחור אחד שהייתי רוצה שידבר אתי.

כל זה היה יכול להיות בסדר, לו המוזיקה הייתה טובה. אך לא, ימי ההאוס השמח כנראה פסו מהעולם, ונדונו למשהו כבד, מעייף, שאי אפשר לרקוד אתו. ואני הרי פאבלובית לגמרי בכל הנוגע למוסיקה, שימו לי מוסיקה, ואני מייד אתחיל לנענע את התחת. לא הפעם. ובכל פעם שהדיג'יי רצה לעשות איזו עלייה מוסיקלית, הוא נקט בפטנט מדהים והגביר את הווליום, לא מהמם? עמדנו שם שנינו, זעופים, וסיכמנו שנישאר עד שניק וורן, שאמור להיות דיג'יי בן בן בן זונה יעלה, ונראה. ואכן, הוא עלה, והשעמום המשיך כאילו כלום.

כאן נשברנו, ופרשנו, הייתי אומרת פרשנו בשיא, אבל הדרך היחידה לפרוש בשיא הייתה לא ללכת לשם בכלל.

בדרך הביתה הסתכלנו על השני בהקלה, והצ'ופ אמר, "את יודעת, לפעמים אני מרגיש מקופח שאני נשאר בבית וכולם בעיר הזו מבלים, אבל בחיי, אחרי היום? תני לי להישאר בבית עם ספר ומחשב, ואני מאושר". לא נותר לי אלא לומר "אמן".

ותובנה אחרונה: אין הרבה דברים יותר עצובים מרחבת רקודים שהדלק המניע אותה הוא אלכוהול.

ועדכון מהשטח: אחד המרגלים מוסר לי שבארבע ניק וורן העלה הילוך והמסיבה התרוממה, ואני אומרת: גם אם היא התרוממה, אין שום הצדקה לשעמום של השלוש שעות קודם.

אם אחרי הפוסט הזה אני אוחרם, לא יהיה בליבי עליכם כלום. אני הייתי מחרימה מישהי שמתוודה על דבר כזה. כמובן, יש לי תירוצים תקפים, טוב, תקפים למחצה, אבל אלה רק תירוצים.

נושמת נשימה עמוקה....

אני חברת ליכוד.

חוזרת שוב, כדי שלא אוכל להגיד אחר כך שחייזרים הכריחו אותי לכתוב את זה:

אני, אריאלה ר. חברת ליכוד.

עכשיו, לאלה שלא ברחו, אני אנסה להסביר איך זה קרה.

לפני שנה בערך הפטריארך, אוחז בידו טפסים, כינס את כל בני המשפחה (היה מצב נדיר שכולם היו בארץ, בד"כ אנחנו עובדים בשיטת הדלת המסתובבת, כשמישהו תמיד נמצא בחו"ל לתקופות ארוכות), והודיע שאנחנו מתפקדים לליכוד. ניסינו למחות, אבל הוא הזכיר שהוא זה שמפרנס את כל הפרזיטים, ושהוא צריך שנתמוך באסידו למועצת העיר. לא שהיה לי מושג מי זה אסידו, אבל באותו חודש חשבון הויזה שלי עמד להרקיע שחקים, וזה לא היה הזמן להתעקש על עקרונות, עקרונות לא משלמים את המסעדות שאני הולכת אליהן.

בבושת פנים מילאתי ושלחתי הטפסים, הצבעתי עבור אסידו למועצת העיר, הוא לא נכנס, ואני, עצלה כהרגלי, לא ביטלתי את חברותי במפלגה.

אבל עכשיו, הו עכשיו, כשאני מקבלת בערך שני מכתבים ליום שמסבירים לי למה אני צריכה להצביע בעד או נגד תוכנית ההתנתקות, כשאני מקבלת ישירות לטלפון הנייד הודעות בדבר חשיבות השתתפותי בבחירות, שיקבעו את גורלה של ישראל, כולל הצעות להסיע אותי לקלפי, אני חושבת שזה לא כזה דבר נורא. נראה לי שביום ראשון אני בהחלט אלך לקלפי, וביד בוטחת אצביע בעד תוכנית ההתנתקות, והנה, יצא טוב מזה שלא ויתרתי על החברות.

ועוד וידוי: מעולם לא ראיתי "קחי אותי שרון", אף לא שבריר שנייה מהתוכנית לא חצה את שמורות עיני, כלום, בחיי. למרות ההימנעות הזו, אני יודעת הרבה יותר מדי על הגברת הזו, ואני חוששת שאני מתחילה לפתח אלרגיה. כל פעם שאני רואה את הגומות שלה, או את סנטרה הרופס אני נתקפת בדחפים אלימים.

יש פה מישהו שיכול למחוק לי אותה מהמוח בהיפנוזה או משהו? לא ברור לי למה, הפקאצה הזו מהווה סיכון אמיתי לשלוות נפשי.

אה, ונתפס לי קצת הגב. תודה על האמפטיה.

תמיד כשאני קוראת ראיונות עם סלבס, ומתוקף היותי בחורה שטחית להדהים אני קוראת המון ראיונות עם סלבס, אני מגיעה למסקנה שאין טעם לקרוא ראיונות עם סלבס, כי כולם אומרים אותו דבר.

נניח, אם הסלבית ילדה: "אוי, האמהות כל-כך שינתה אותי, סדר העדיפויות שלי השתנה לגמרי, רק עכשיו אני מרגישה אישה".

אם הסלב בזוג: "אני מאוהב בה, היא באמת אהבת חיי, לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה כלפי מישהו אחר".

מצד שני, אם מערכת היחסים של הסלב לא במיטבה: "תראה, זוגיות היא לא רק פרפרים בבטן, זו עבודה קשה, מחויבות, ואנחנו עובדים על זה". (שבועיים אחר כך הם ברבנות).

עוד קלישאות שאני אוהבת הן: "ההצלחה לא שינתה אותי בכלל, אני אותה יב"ז מהבלוק", ו-"לא לא, אני לא הומו, הייתה לי חברה בתיכון, מאז פשוט לא מצאתי את אהבת חיי", והטובה מכולן: "אני מתעניינת בפילוסופיה, קראתי את הנזיר שמכר את הפרארי ואת האלכימאי".