לשאוף לנשוף

היום, לאות הזדהות עם הדודה, הבאתי אותה גם אני בהחלקה מרהיבה על הכביש. היה מעולה! קרסתי באצילות, שפשפתי לעצמי את פרק יד שמאל, ואת הברך, וגם לכלכתי את מכנסי החאקי שלי, שזה עתה יצאו מהכביסה. כל זה קרה מול עיניו של שומר החניון החתיך, שמייד אץ באבירות לעזור לי, אבל במקום לסייע לי לקום, הוא תפס את הפלפאפון שלי והרכיב לי אותו בחזרה. סדר עדיפויות משונה, אכן.

(סימנים לזה שאני או מזדקנת או נראית חנונה לגמרי: לפני זמן מה באתי להחנות את ברלינגו המנוולת אצלו, והבחורצ'יק ישב שם שרוע על כיסא, מסטול ברמה כזו שרציתי להגיד לו, "מאמי, מה שלקחת? תביא לי שניים!". בחביבות שאלתי אותו, "אתה עייף או מסטול?", והוא פקח את עיניו, טוב נו, פקח יהיה מושג מופרז, אבל הוא בהחלט התאמץ, ומלמל, "איך ניחשת?".

הזוועה, כבר הגעתי לשלב הזה שבו הנוער חושב שאני כל כך לא מגניבה שאיני יכולה לזהות סטלן מקילומטרים? מה נהיה?)

המזל היה שאחרי הנפילה המשפילה, נפגשתי עם פנחס, הזבובנית, אביבה ונעם החתיך, וכולם ריחמו עליי בצורה מאוד יפה. טוב, חוץ מנעם החתיך, אבל הוא רק בן שלושה חודשים, הוא לא מבין הרבה.

אובססיית השואה מסרבת להרפות, היום כשקניתי לנעם החתיך את הספר "בישול לתינוקות", או אלוהים יודע איך קוראים לדבר הזה - מתכון לדוגמה: הכניסי תפוח ואגס למג'ימיקס, הפעילי אותו, ותני לתינוקך. האגס יוסיף את המתיקות שכה חסרה לתפוח, ושאני אפול עכשיו מתה אם לא היה שם את המתכון הדבילי הזה שם בספר! -  קניתי גם "לקסיקון השואה" (באושוויץ היה אשכרה לא נעים,הידעתם?), ואף ליטפתי במבטים חומדים את הספר "חייליו היהודים של היטלר", או משהו בסגנון, אבל נזכרתי שטרם גמרתי את "בכינו בלי דמעות", ואת "סיפורו של גרמני" וגם אריך קסטנר מחכה לתורו. התאפקתי. אני ממש מקווה שהדיבוק הזה ירפה ממני אחרי הגשת העבודה, כי זה מתחיל להיות קצת בעייתי, ואנשים לא נוטים להגיב יפה לבדיחות השואה שלי, משום מה.

האמת היא שהתכוונתי לכתוב פוסט עמוק על יחסי הורים ילדים, אבל לא בא לי.

יש למה לחכות!

הודעה מנהלית: בגלל הצפות, רק משתמשים רשומים יוכלו להגיב. תאמינו לי, לי זה כואב יותר.

אתמול בצהריים, בעודי תלויה על הגדר של האוניברסיטה, מנסה לייצב את עצמי על פח אשפה, שקית בין שיניי ואני מנסה לחמוק מהקוצים של הבוגונבילה, הטלפון צלצל. אלי. "אל תשאל, אני כאן תלויה על גדר, קוטפת בוגונביליות לבנות". אלי, שכבר די הרבה זמן משוכנע שבריאותי הנפשית מעורערת מאוד, ניסה בעדינות לשאול למה אני תלויה מהגדר וקוטפת בוגונביליות לבנות. הסברתי לו שזה בשביל העיצוב החדש של הבלוג.

זה בכלל לא היה רעיון שלי, זה היה רעיון של זו ש. וברור היה שהיא תרצה דווקא פרחים שאי אפשר כמעט להשיג. בוגונביליות אדומות וסגולות? יש כמו זבל. לבנות? פפפפחחח.

בצר לי, הרחבתי את המושג "בוגונביליות לבנות" ל"פרחים לבנים", ואת ה"פרחים לבנים", לגוונים שונים של ורוד, סגול, או כתמתם, כמו הפרחה הטובה שאני. היות והאוניברסיטה לא סיפקה את הצרכים הפרחוניים שלי, נדדתי לרמת אביב, שם היו סוגים שונים ונאים של פרחים לבנים, בעיקר כאלה ששמם אינו ידוע לי. כל הזמן פחדתי שמישהו ישים לב שאני מאשקלון וישסה בי את המשטרה, אך זה עבר בשלום. שתדעו לכם שנורא קשה למלא שקית בפרחים. הם מאבדים נפח הבני זונות, מה שיוצר את הרושם שאין מספיק פרחים.

אחר כך נסענו לים, אני נאלצתי לכרות לעצמי בור בחול, לא במובן המטפורי של המילה, זו ש סידרה יפה יפה את הפרחים, התלוננה על זה שהיא מתחפרת בחול, צעקה עליי שאני אפסיק לעשות פרצופים של פולניה סובלת (מה אני יעשה, זה הפרצוף היחיד שיש לי), צילמה מהזווית הזו, מהזווית הזו, חפרה אותי עוד קצת, בלי להתחשב בצעקות ה"החול נכנס לי לאוזניים" שלי, והתוצאה? לפניכם.

"ויכלת לשבור אותי לרסיסים,

לנשוף נשיפה קלה,

ולא נשפת."

"האנשים", שמתי את הדיסק שלהם בצ'יינג'ר של האוטו, עכשיו מותר לבזבז אותם, כשיש שמועות על זה שהם עומדים להוציא עוד דיסק.

אני אוהבת משפטים מדויקים, שנראה כאילו תמיד היו שם, ורק חיכו לכותב הנכון שיבוא לגלות אותם. אצל עמיר לב יש המון כאלה, אצל רונה קינן גם. המוזר הוא, שבאופן עקרוני, בנות אוהבות את רונה, ובנים מעדיפים את עמיר. כשהדיסק של רונה יצא, הרבה יותר מבנות מאשר בנים ציטטו כאן את "עשר שניות". יכול להיות שגברים יותר מתחברים לצמצום האוטיסטי כמעט של עמיר (שלא יובן לא נכון, אני קרועה על עמיר). זה גם עניין של מצב נפשי. רונה נכנסה לי לחיים בתקופה שהייתה כל כך דליקה, שכל מילה יכולה הייתה לפוצץ חלונות. לשם היא הגיעה, עם ה-

"והכל יקפא פתאום,

אם יהיה לנו רגע,

לעצור בפינת רחוב לחבק ולעזוב; 

כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות."

אי אפשר לדעת לאהוב פחות, לפחות לא אהבה רומנטית. אחר כך היא יכולה להתגלגל לסוגים אחרים של אהבה, אבל נראה לי שאהבה רומנטית היא בינארית. אחר כך נכנס עמיר, עם אריה ורותי שלו,

"מפולות בהרים, 

חשבו זה יקרה באיזה יום עצוב.

ארמונות נוצצים 

הפכו בשניות לאיזה חור עלוב."

זהו, כך נשמעת אכזבה, ב-15 מילים.

עכשיו, עכשיו האנשים, עם הרגע הזה,  כשהלב של מישהו נמצא אצלנו ביד, או כשאנחנו נותנים למישהו להחזיק בלב שלנו. זה הרגע שקופצים בו לתוך התקווה. הרבה מאוד זמן פחדתי שאני לא יכולה לעשות את הקפיצה הזו. מסוכנת מדי. טעיתי. אני יכולה. אני אבדוק קודם טוב טוב, שזה לא יהיה מישהו שינשוף את הנשיפה הקלה הזו, אבל אני לא פוחדת.

זה משמח אותי.

עבודת השואה שלי מתקדמת בצעדי ענק. סתם, הקריאה לצורך עבודת השואה שלי מתקדמת, עבודת השואה עוד לא התחילה להיכתב. למרות כל ההתבכיינויות שלי, זה אחד החלקים האהובים עליי ביותר בלימודים, השלב שבין אגירת החומר לכתיבה, כשדברים מתחילים, לפחות אצלי בראש, לקבל צורה וכל מני פיסות ידע מפוזרות מוצאות את עצמן מתחברות ליישות הגיונית.

עם העבודה הזו קשה לי במיוחד. לא חשבתי שהבחירה בהתמקדות בצד הגרמני תהיה כל כך מבלבלת.

עם קלמפרר עוד היה לי בסדר, כי בסופו של דבר הוא יהודי, לפחות לפי חוקי הגזע, אבל כבר אצל קלמפרר הקביעות המובהקות של טוב ורע התחילו להתערער. לראשונה נאלצתי להתמודד עם הידיעה שלגרמנים היה מאוד קשה במלחמת העולם השנייה. נו, אני יודעת, הם היו התוקפן, אבל זה באמת מוריד מהסבל שלהם? הם אשמים, נכון. אבל מי זה ה"הם" הזה? מי שבחרו בהיטלר? הם אף פעם לא היו רוב, לפחות כל עוד הבחירות היו דמוקרטיות. אני מכירה את האמירה שהדמוקרטיה בגרמניה השמידה את עצמה באמצעים דמוקרטיים, אבל זה לא נכון. לנאצים לא היה רוב, הם קיבלו את השלטון תוך השלטת טרור ואימה. אלה שבחרו בהיטלר, באמת חשבו שהוא מתכוון לכל מה שהוא אומר? הרי העובדה שפוליטיקאים משקרים ידועה מאז ומתמיד, פתאום דווקא לזה צריך להאמין?  הוא הציע למדינה מושפלת חזון של גדולה, האם אני הייתי עומדת בקסם הכריזמטי שלו בזמן הנאומים? אין לי מושג, בכל מקום שבו קראתי על הנושא, קראתי על ההשפעה המאגית כמעט שהייתה לקול של היטלר על ההמון. אני יותר טובה מההמון הזה?

אז כן, אפשר להאשים את ראשי המפלגה, בסדר. כמה מהם באמת האמינו באנטישמיות וכמה רצו להחזיר לגרמניה האהובה שלהם את כבודה? וכל הנערים שהתגייסו ליחידות העלית, אפשר לשכוח שהם היו בני 18 שרצו להיות הכי פייטרים בעולם? רובם הרי לא ממש רצחו יהודים, את העבודה הזו השאירו לכל מני יחידות אחרות, לאו דווקא מובחרות.

להתנגד? בשלטון הטרור שהנאצים השליטו בתוך המדינה? כמה מאתנו מוכנים לסכן את חיינו באופן ממשי, למען מישהו אחר? יאללה, בלי לסכן את חיינו, כמה מאתנו, שחיים במדינה שבה ההתנגדות למעשים לא מוסריים של השלטון לא תהיה כרוכה בסנקציות חמורות מדי, באמת עושים משהו? לכולנו הרי יש נטייה לחיות את החיים הקטנים שלנו.

אני חושבת שא.ב יהושוע אמר שהתקופה ההיא הייתה תקופה שבה אומר שלמה השתגעה. אבל איכשהו נראה לי שזה פותר יותר מדי שאלות יותר מדי בקלות. מי השתגע? האנשים שבאו ללחוץ את ידו של קלמפרר לאות הזדהות? האנשים שירקו עליו ברחוב? ההורים שכואבים את מות בנם, שהיה בפלוגות הסער? אומה שלמה יכולה להשתגע?

ככל שאני קוראת, מתחזקת אצלי הסברה שזה לא יכול היה לקרות במקום אחר. אני לא מדברת על רצח עם, זה לא פטנט של הנאצים. אני מדברת על רצח עם שיטתי ומאורגן בצורה כל כך מוצלחת. אני חושבת שכן יש אופי לאומי. אולי האופי הזה אינו רצחני, אבל כמה קשה להטות אומה שלמה שחונכה לערכים של ציות ומשמעת קפדניים, להמשיך לציית גם כשהציות אינו מוסרי כבר? אנשים שמהללים את הסדר הגרמני (בכל זאת, הנס הכלכלי וזה) תמיד מפחידים אותי. אני מעדיפה בכל רגע נתון קבוצה של אינדיבידואלים פרועים על פני שחקני צוות, שחקני צוות מפחידים אותי, אומה של שחקני צוות מעוררת בי אימה, כמו שאנשים בעלי אמיתות מוחלטות מעוררים בי אימה.

לפעמים אני לא יודעת אם לשמוח בידיעה שידע רק מרחיב כל הזמן את התחומים האפורים, או להצטער על זה. נורא קל לחיות חיים שמסודרים בשחור לבן.