לשאוף לנשוף

הטור של הספקטורית (שהיה מצוין ביותר, כפי שהחמיאו לה בתגובות אצל ולווט), עסק במה שאפשר לקרוא לו "חייהן הסודיים של הנשים", כל הדברים הקטנים והמגעילים (מגעילים?) שאנחנו מקפידות לא לעשות ליד אנשים, כשלצורך העניין, אנשים הם גם בני זוגנו האוהבים עד מאוד. בטור היא טבעה את המונח המעולה "להפניץ", שזה כל הפלוצים שאנחנו מפנימות, כי נשים לא מפליצות. היא כתבה שם גם על טקטיקות ההשתקה שלנו - אצלה מרפדים את כל הבפנוכו של האסלה בנייר טואלט, ואני, אהמ, מורידה את המים ללא הרף, עד תום העניין המביך.

זה גרם לי לחשוב שבעצם לנשים יש גוף סודי לגמרי, שאנחנו לעולם לא מראות. ככל שהגוף שלנו מתרחק ממה שנקבע שאמור להיות גוף מושלם, אנחנו מסתירות אותו עוד יותר, שלא יראו, שלא ישימו לב.

אני, למשל, לא זוכרת כבר כמה שנים לא הרשיתי לעצמי להוציא את הבטן החוצה, ככה בכיף, שתשתפל לה בנוחות עגלולית. קיבלתי מכה בבוהן של רגל ימין שגרמה להשחרת הציפורן, ועד שזה יעבור, אני לא אצא בסנדלים כשהצפורניים לא מכוסות בלאק. אם יש לי שיערות ברגליים, לא משנה כמה חם יהיה, אני לא אלבש חצאית או מכנסיים קצרים, ואם יש לי שיערות בבית שחי, לא משנה כמה חם יהיה, אני לא אלבש גופייה. בכלל, גופייה מתחילה להיות משהו שלא ממש בא בחשבון, כי הזרועות שלי לא גרויסע-מציאה. חושבים שבזה זה נגמר? זובי. בבגד ים צריך להוריד לפחות לביקיני ליין, ותתפלאו לכמה נשים יש שיערות מסביב לפטמה ואפילו קצת בחזה. ומה עם השיערות שצומחות בבוהן של הרגל, אלה שאביטל מורטת כל פעם באכזריות? ואיפור? ושיער מסודר, צבוע, מוחלק היטב?

בעצם הגוף שאני חושפת החוצה הוא גוף מעובד לגמרי, שלא קשור ממש לגוף שלי איך שהוא באמת. הוא חלק, הוא משויף, הוא מריח טוב, הוא מאוד מסודר ונשלט, כי גוף נשי איך שאלוהים ברא אותו הוא תועבה.

הייתי רוצה לטעון נגד איזושהי פטריארכיה שכופה עליי לעשות את כל זה. אבל אנחנו, אנחנו נושאות את הדיכוי בפנים ומעבירות אותו הלאה, בהרבה מאוד כאב (מה פתאום כאב? התרגלתי למרוט לעצמי מסביב לערווה עם שעווה, ברור), הרבה מאוד כסף, והרבה מאוד זמן שאפשר היה לעשות בו דברים הרבה יותר מעניינים מאשר לחכות שהלאק הארור ברגליים יתייבש כבר. הייתה תקופה שנראה היה שגברים מתחילים להיכנס לטרנד הדבילי הזה, אבל נמאס להם די מהר, בצדק גמור, והם הכריזו על מות המטרוסקסואל וחזרת השיערות לחזה. אבל אני לא יכולה להכריז על מות הטרנד, כשטבוע לי לגמרי שהגוף שלי איך שהוא במציאות הוא משהו שאסור בשום פנים ואופן להציג בפרהסיה.

סתם, אין לי מסקנות אופרטיביות.

עוד תובנה קטנה: אתמול ישבתי עם זוגתי בבית הקפה, ומולנו עבר בחור, שאיך שראיתי אותו, אמרתי לה, "את רואה, לפעמים אפשר לראות מישהו וישר לדעת שאין סיכוי שהוא יתאים לי". הוא עמד עם הגב אלינו, והט' אמרה, "אבל הוא נראה חתיך", עד שהוא הסתובב. הוא באמת היה חתיך, אבל כל המראה שלו צעק "אני שב"כניק" - נעליים גבוהות של טימברלנד, דוקרס בצבע חאקי, חולצת פולו בצבע בורדו, שיער קצוץ לגמרי, ומשקפי שמש מונחים על הראש. לא שמתי לב אם הוא נשא אקדח, אבל אני בטוחה שבבית יש לו אחד.

אחרי זה חשבתי לעצמי, שמי יודע? אולי הקירות אצלו בבית מכוסים ספרים, והוא עושה תואר בספרות וקולנוע רק בשביל הכיף? אבל לא, לא ראיתי אנשים כמוהו בחנויות ספרים, ולא ראיתי אנשים כמוהו בחוג לספרות. יש בזה משהו מרגיע, באפשרות לקטלג אנשים כל כך מהר וביעילות.

כבר סיפרתי לכם על השן התותבת הקטנה והמפדחת שלי, שעליי להוריד לפני כל ארוחה. מכיוון שזה לא מחזה אסתטי מרנין, כשאכלתי במסעדות נהגתי לעטוף את השן במפית, ותמיד היה לי ברור שיגיע היום שבו השן העטופה במפית תגיע לפח. כדי למנוע את זה, השגתי קופסת פח זעיקה וחמודה להניח בה את השן, וגם יכולתי ככה וככה לקרקש בה בזמן האוכל, למגינת לבם של הסובבים אותי, שרוב הזמן נוטים לתהות מתי אני אתבגר כבר.

אתמול ישבתי עם זוגתי לא' בוקר, ומכיוון שהתעצלתי לחפש בתיק את קופסת השן הזעיקה עטפתי את השן הקטנה במפית. ההמשך די ברור, נכון? איך שהמלצר נעלם הסתכלתי בצלחת באימה ואמרתי, "השן! השן!" "רוצי!" צעקה זוגתי, ואני זינקתי מטה בנפנפוף זרועות מלא פחד ותפסתי את המלצר מרוקן את השאריות על הצלחת שלי לתוך הפח. "עצור! השן! השן!" זעקתי בעוז, וברטט ביקשתי שיזוז, כי זרקתי בטעות משהו לפח. למרבה השמחה השן נמצאה, ונכנסה מייד למקומה הטבעי. עכשיו, על סמך היכרותכם אתי, למישהו יש איזשהו ספק בנוגע לזה שזה יקרה שוב?

עוד עניינים אוראליים: מחר בבוקר יש לי קודם רופא שיניים, כדי לקחת את הסד לילה החדש שלי (מה שאולי יחזיר לי את היכולות האוראליות, וכך אוכל למצוא חתן סוף סוף, כי מי יתחתן עם בחורה שלא יכולה למצוץ?) ואח"כ אני הולכת לגניקולוג, כדי לברר כל מיני סוגיות כבדות משקל. אם אני מצליחה לקבוע למחר תור לפרוקטולוג, אני מכוסה מכל החורים, זה לא מקסים?

ההשתתפות בתוכנית אתמול הייתה חוויה מוזרה. זה היה מצחיק, מכיוון שהרופאים מלכתחילה היו חלוקים בדעתם, אבל אז הגיע האדון אנתרפולוג יישומי (למישהו יש מושג אנתרופולג יישומי מהו?) וכולם התגברו, כאריות ממש, על חילוקי הדעות ביניהם, ויצאו  ללחום בפולש האכזר. זה שוב מראה איך הממסד יודע להתגבר על כל הויכוחים הפנימיים וליצור חזות אחידה כשעומד מולו אויב שמפקפק בעצם נחיצות הממסד.

לי התגובה של המנחה הייתה מוזרה. אני לא יודעת אם הוא אהבל, עשה את עצמו אהבל בשביל הפרובוקציה, או שדבריו מייצגים את התפיסה הרווחת בנוגע לתרופות נגד דיכאון, אבל התערובת הזו של בורות, זחיחות ואי הבנה גמורה בחומר שהוא דיבר עליו הפחידו אותי.

איך לדעתו אמור להיראות אדם שמשתמש בתרופות נגד דיכאון? הייתי אמורה לשבת שם ולהזיל ריר על השולחן? לפרוץ בבכי מדי פעם? לחייך פחות? להפגין ניתוק מסוים מהמציאות?

"את נראית יותר שמחה ממני", אמר הדביל. ובכן, מה לעשות? אני אדם די שמח באופן כללי, ואם התמזל מזלי ותרופה שעולה לי 12 שקלים לחודש עוזרת לי לחזק את הצד השמח באישיות שלי ולא לשקוע בצדדים האפלים, איפה הסכנה הגדולה? "הנתון הזה ממש מפחיד!", מפחיד? מה מפחיד בזה? הוא נבעת באותה מידה כשהוא קורא שמס' האנשים שחולים בסרטן עולה כל הזמן, או כשמספר הלוקים בסוכרת מבוגרים לא מפסיק לצמוח? אה, שכחתי, שם אלה מחלות אמיתיות, וכאן מדובר בכמה מפונקים שנכנסים לדיכאון כשמישהו דופק להם את האוטו. האם מר עודד שחר יאמין לי כשאני אגיד לו שברלינגו המנוולת היא האוטו הכי דפוק בעולם וזה מעולם לא הזיז לי? וכשאני אגיד לו שאם צובטים אותי אני מצטבתת, אבל מצטבתת בצורה נורמאלית, בלי שזה יפיל אותי לקרשים, למה שזה יהיה מפחיד? זו כנראה בעיה שלי, שחיה בחברה שבה הבחירה שלי לגיטימית לגמרי, ואני לא צריכה לעמוד מול כל המבטים המוזרים האלה והפחד. מצד שני, מזל שכך, אם לא הייתי מתביישת לגשת לרופא, ואז אלוהים יודע מה היה קורה.

עוד דבר שהפריע לי היה הניסיון של הפסיכיאטר לנכס אותי לצורכי תצוגה של הצלחה, "תראו איזה חמודה, איך היא מחייכת יפה!", קצת הרגשתי כמו חיית מעבדה בפינת ליטוף, "היי, היא כמו כולם". שוין.

הערה אחרונה: אני לא באמת נראית כמו איש הצמיגים של מישלן!

היום ברבע לעשר, בערוץ הראשון בתוכנית פוליטיקה. אני והחולצה החושפנית שלי נהיה שם, ואתם?