לשאוף לנשוף

אני חושבת שמעולם לא הייתי קרובה להגשמת השאיפה שלי להיות סלב, כמו ביום שאחד המלצרים בבית הקפה שלי הזמין אותי למסיבה השנתית שלהם, כמעט פרצתי בבכי, בחיי. ואז עוד שניים מהמלצרים הזמינו אותי, והרגשתי כמו הילדה הכי מקובלת בכיתה, זו דווקא הרגשה די נעימה.

אתמול התלבשתי באופנתיות (תזכורת: פס שחור בעין עושה לי עיני דביבון קטנות, לא לעשות את זה שוב! נכון שאייליינר זה יותר עבודה, אבל זה הרבה יותר מחמיעה אותי), ארזתי את גיסתי המהממת, והלכנו לרקוד. ויי, כמה חתרנית הרגשתי. ולא רק אני, גם יעל המהממת הייתה מרוצה מזה שאנחנו במקום נוטף הורמונים, עד ששמנו לב שכל ההורמונים שנוטפים שם לא נוטפים בכלל לכיוון שלנו. מעולם הציצים שלנו לא היו מיותרים יותר.

אתמול שמתי לב שזאת פעם ראשונה שהייתי במסיבה עם רוב הומואי, מוזר שבימי ההוללות שלי אף פעם לא הלכתי למסיבות גייז, טוב, לא כזה מוזר, איך טעם לבזבז סמים טובים על מקום שלא יכול לצאת ממנו סקס, אבל במצבי הנוכחי זה דווקא היה מגניב. האמת היא שאחרי שהתרגלתי לזה שאף אחד לא מסתכל עליי בחשקנות, היה נורא נחמד. אפשר לרקוד באמת, בלי לחשוב איך זה נראה בעיניי מועמדים אפשריים, ובלי לעשות עיניים וכאלה, סתם לרקוד. אה, וכן, הומואים רוקדים הרבה יותר יפה מסטרייטים, בענק.

מתישהו אני אכתוב פוסט על הנוחות הגדולה שאני מרגישה בחברת הומואים ומה זה אומר עליי. אבל בינתיים אני קצת מבוהלת כי חלמתי שאני מזדיינת עם המורה שלי למשחק, ובחלומי הוא מגלח את שיערות הערווה שלו, ולא קל לי להתמודד עם המחשבה הזו. בפעם הבאה.

אני לא יודעת אם כבר סיפרתי את זה, אבל לאבי, שיחייה, יש נטיות הורדוסיאניות מובהקות. פעם בשנתיים הוא נתקף בדחף עצום לבנות משהו ולמרבה המזל, החנות תמיד מגיבה בבהכנעה להתקפי הבנאות האלה. מה הוא כבר לא עשה שם? הרים את התקרה עוד שני מטר, חפר את הרצפה חצי מטר, בנה גלריות, הרים והוריד קירות גבס, הזיז את הנעליים לשם ואת בגדי התינוקות לכאן, עיצב חדר מפניק למכירת חזיות, הפך את המיקום של תאי ההלבשה, ובנה גרמי מדרגות שרק ענקים יכולים לטפס בהם.

אנחנו רגילים כבר להתקפי הבנייה, או כמו שהמלכה האם אומרת, "הוא לא שותה, לא מהמר ולא מוציא כסף על נשים, רוצה לבנות? שיבנה." ברגעים אלה ממש אנחנו נתונים בעיצומו של התקף כזה, הפעם שוברים קירות, מזיזים בלטות וממלאים הכול באבק. לצורך הפרויקט התכנסו:

1 קונגו

2 אחים

3 סינים עם כינור גדול

(סתם, שישה סינים, אבל למה להיות קטנוניים?) וכולם עובדים כדי להגשים את חזון התרוממות התקרות של אבי.

כמו כל שליט בונה, אבא שלי אוהב להנציח ולתעד את מפעלותיו. מי שיודע איפה לחפש ימצא במקומות שונות ומשונים חריטה של RR על הבטון ותאריכים שבהם הושלמו השיפוצים. בתחום ההנצחה הוא מקפיד לצלם, וכך יש לנו עדויות מצולמות החל מהתקופה שהחנות הייתה כוך זעיר שאיכשהו הצליחו לצופף בו גם שולחן גזרה ושלוש מכונות תפירה ועד היום.

הפעם מלאכת ההנצחה נפלה עליי. ההוראות היו ברורות: לצלם את החורבות ואת כל הצ'ונגים שעובדים שם, שתהיה לנו מזכרת. נסעתי לחנות, מצלמה כרוכה סביב צווארי ולהט תיעודי בוער בי, אבל כשהגעתי לגרם המדרגות שעולים בו לקומה השנייה ציפתה לי הפתעה - לא היו שם מדרגות, הן פשוט לא השתלבו בתוכנית הבנייה.

הג'ינג'י הגיע לחלץ אותי, "מכאן עולים," הוא אמר לי, והצביע על סולם רעוע שעמד מתחת לפתח מרובע בגודל של 70 על 70. טיפסתי בסולם, אבל כשהגעתי למעלה ראיתי שבין סוף הסולם לתחילת הפתח יש עוד איזה מטר. "ואת זה איך אני עולה?" שאלתי את הג'ינג'י, שאמר לי שאני פשוט צריכה לתפוס תנופה עם הידיים, ולהרים את עצמי לשם. זה לא שאני לא סומכת על כוחן של הידיים והכתפיים שלי, אבל לא התחשק לבחון אם אני מספיק חזקה כדי להניף את עצמי למעלה, מפחיד קצת. מצד שני, הייתי במשימת תיעוד.

תסריטי אימה רצו לי בראש: קודם שאני אצליח להרים את עצמי רק עד הכתפיים ולא יהיה לי כוח לשאר הגוף, וכל הסינים והאחים שלי ישארו תקועים למעלה בזמן שאני תקועה בחור ומחכה שמישהו יבוא לחלץ אותי. או התסריט השני, שבו אני מצליחה לעלות, אבל כשאני יורדת אני מפספסת את הסולם הרעוע, נופלת לרצפה, שוברת רגל ומתה משעמום בבית חולים, כי לאף אחד אין זמן לבוא לבקר אותי, הרי כולם עסוקים בבנייה. שתי האופציות גרמו לי צער ניכר, אבל היי, אני כאן לצורך משימה.

נשמתי עמוק, התכוונתי להניף את עצמי בכוח הזרועות, וברגע האחרון, סתם מתוך יאוש שאלתי את הג'ינג'י, "אין דרך אחרת לעלות למעלה?"

"ברור שיש," ענה הג'ינג'י, "יש מדרגות מסביב, אבל זה בכלל לא כיף."

יצא לי לעבור על איזה סרט קצר, "עיניים שלי" מתוך הפרויקט "סיפורים קצרים על אהבה", והגיבורה, אסתי (שירילי דשא המדהימה, פשוט תענוג לראות אותה משחקת), נורא הזכירה לי את עצמי, קצת עכברית וקצת תוקפנית, קוברת כמעט הכול מתחת לצחוקים או לעקיצות. עד כאן אין שום חדש, טיפוס די רגיל בכל מיני סרטים.

 מה שמוזר זה שלא כעסתי על הדמות שלה. בדרך כלל דמויות שמזכירות לי בעיקר את הנקודות החלשות שלי מעוררות אצלי אלימות איומה, אני לא יכולה לסבול את הבבואה הקלושה הזאת. "תהיי אמיצה!" אני צועקת לכל אלה שהן אני, אבל לא אני. "קחי סיכונים, תגידי מה את מרגישה, מה כבר קרה?!" לא יודעת, אולי זה מתוך תקווה שאם אני אראה אותן עושות את זה, אני אקבל השראה. על אסתי לא כעסתי. היו רגעים שהתעצבנתי עליה, באחרים התפעלתי כשהיא גילתה אומץ והרפתקנות בלתי צפויים, הזדהיתי כשהיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, אבל לא כעסתי עליה, ואף יותר מסקרן, לא בזתי לה. משונה.

היום בצהריים אבא שלי לא הגיע לארוחה, היה צריך לנסוע לת"א, וכך נשארנו רק המלכה האם ואני. מכיוון שנשארנו שתינו, החלטנו שאין לנו כוח לבשל, ובמקום זה נאכל סלט. זה טעים, זה משביע, ולמי יש כוח לשטוף הרבה כלים?

המלכה האם אמרה שהיא תאכל גם סרדינים - פשוט, מאז שמצאו אצלה קצת בריחת סידן היא טוחנת סרדינים וברוקולי בכמויות מטורפות, אם תשמעו על מחסור עולמי בשני המוצרים האלה, סביר שהם במקרר שלנו - אז כשהיא הייתה בדרך הביתה כבר שמתי כמה ביצים קשות, כי אמי הכבודה אוהבת שנדביק עם סרדינים, עגבנייה, ביצה קשה ולימון מעל, הוצאתי את הירקות לסלט מהמקרר ואת הלחם מהפריזר, והכל היה סבבה.

אבל ממש לפני שהתיישבנו לאכול, הבלונדיני התקשר להגיד שהוא באשקלון וקופץ לאכול. סו הלפ מי גוד, שתי דקות אחרי זה כבר עמדו על הכיריים מחבת עם שמיצלים וסיר עם אורז, כי אנחנו, מילא, סלט וביצה קשה זה בסדר.  אבל ברגע שמגיע *גבר* לאכול, בשבילו כבר צריך שיהיה אוכל אמיתי.