לשאוף לנשוף

בחיי שלא הבנתי מאיפה נהיה שטף המגיבים בסגנון ויינט שבאו לענות לפוסט הקודם שלי, ואז, בשיטוט אקראי בעמוד הבית של נענע גיליתי שלינקקו לפוסט ההוא. כאילו, זה אפילו לא מעלה את כמות הכניסות וזה מביא לי מגיבים שבאמת חושבים שכלב יהודי חשוב מילד ערבי, אז מה יוצא לי מזה?

חייש רוצה פרגון, ודווקא יש לי למי: לפני כמה ימים שוטטתי באינטרנט בחיפוש אחר הספר "החבר שלי מאט והינה הזונה", שהיה לי אותו, השאלתי למישהו, למרות שהוא נדיר, וכמובן, הוא לא חזר. הגעתי לאתר הזה:

booksefer.co.il

ראיתי שיש אותו, אז רשמתי את פרטי יצירת הקשר ושכחתי מהעניין, והנה, כמה ימים אחר כך הגיעה אליי חבילה ובה הספר, ובפתק המצורף היה כתוב לאן לשלוח את הצ'ק. לא מדהים? כל כך התרגשתי לגלות שעוד יש אנשים שפועלים מתוך כזה אמון, שמייד החלטתי שכל ספר שאני ארצה, אני קודם אבדוק אם יש להם אותו.

ועכשיו, תיפח רוחי אם החבר שלי מאט והינה הזונה יצאו שוב מהבית הזה, או כמו שאומרים באמריקנית וזה מתקשר כל כך יפה ליום השואה: never again.

אני חושבת שהיום קשה לי במיוחד עם יום השואה בגלל התגובות לפוסט הגור היהודי. קשה לי להאמין שאנשים באמת מתכוונים לזה כשהם אומרים שהילדים הקטנים שנהרגו הם האויב שלי ושהכלב יותר חשוב מהם, אבל כמו שכבר למדתי בקשר לגברים: אם זה מה שהם אומרים, זה כנראה מה שהם מתכוונים אליו. זוועה. (המגיבים הויינטיסטיים, לא גברים, יש המון גברים מאוד נחמדים, באמת)

ובפינתנו - גם אם הזוגיות הייתה בעייתית, יש סיבה טובה למה הייתי איתם - שיחה ביני ובין משמו:

-אתה יכול להסביר לי משהו? כשהייתי אתך שקלתי יותר מעכשיו, ובכל זאת בגדים שעלו עליי אז לא עולים עליי עכשיו.

-נו, ידוע ששרירים ותסכול שוקלים יותר.

היום בבוקר נהרגו ברצועה מייאסר אבו מעתיק ושלושה מילדיה: מוסעד, סלאח, הנא ורודיינה. עוד שניים מילדי המשפחה נפצעו אנושות. בנפצעו אנושות הכוונה היא, לדברי הרופא שטיפל בהם, שלאחת הילדות נכרתו שתי הרגליים והיא התעוורה. שמעתי בבוקר שדרן גל"צ מדבר עם הרופא, מברר מה קרה, ואז ממש מתפלא איך הציגו את הגופות הקטנטות לראווה, כמה שזה ביזוי כבוד המת ולא בסדר בכלל. ואז, במעבר חד, הוא עבר למשפחה משדרות שנפל להם טיל בחצר. תודה לאל, לבני המשפחה לא קרה כלום, אבל הגור של המשפחה נפצע.

במשך זמן שנראה לי כמו נצח השדרן המטומטם חקר, ושאל ובירר בנוגע למצבו של הגור האומלל, מה קרה לו? הוא איבד הרבה דם? הוא יבריא? הוא מקבל טיפול? ואני הרגשתי איך הדם עולה לי לראש, כאילו, עם כל הכבוד, ארבעה ילדים נהרגו, עוד שניים נפצעו פצעים אנושים והשדרן מזיין לי את השכל עם הגור הזה? מה זה אומר? שגור יהודי שווה ערך לארבעה ערבושים קטנים? מה קורה לנו, התחרפנו לגמרי?

הייתה השבוע כתבה ב-24 שעות, נורא מקורית כזאת: איריס אבמרמוביץ נשלחה לעבור את התהליך שעוברות נשים שרוצות להרות מתרומת זרע, ואיזה כתב שאני אפילו לא זוכרת את שמו נשלח לעשות את התהליך שעושים התורמים.

קודם כל, מאוד הוטרדתי מהקשיים וחוסר האכפתיות שבהם נתקל התורם הפוטנציאלי, כאילו, אין כמעט תורמים והבנקים עוד מעזים לטרטר מישהו שאומר שהוא רוצה לתרום? הרי גם ככה רוב הפונים נדחים בגלל כל מיני סיבות, בעיקר בגלל זרע לא מספיק איכותי, אז מה פתאום לא מתנפלים על מי שכבר מתקשר? מה גם שהבנקים מרוויחים מאוד יפה על כל תרומה, זה אמור להיות אינטרס שלהם בדיוק כמו שלי.

אבל מילא זה, איריס אברמוביץ, היא הבעיה האמיתית. מדובר בבחורה שבדרך כלל העיתון מקפיד לשלוח לכל מיני משימות שכנראה בעיני רענן שקד הן משימות מגוחכות שאפשר לשלוח אליהן רק מי שתעשה הכול כדי שהשם שלה יופיע בעיתון: נגיד, להצטרף לאנשים שנסעו לערוך קניות בשדרות על תקן התל אביבית המגניבה שעושה טובה לילידים בעצם נוכחותה הבלונדינית בעיר, ששומו שמיים, אין בה לחם ארז! או מלצרית מתלמדת ב"הוטרס", שזה דווקא מקצוע שמאוד מתאים לאישה הזאת.

לכל כתבה שכותבים אפשר לגשת בהמון דרכים, איריס, כנראה בגלל שבזה מסתכם הכישרון שלה, ניגשת לכל דבר ברמת הדאחקה, ולא משנה מה הנושא שהיא כותבת עליו. כשהיא ממלצרת בהוטרס הגישה הזאת חמודה (נגיד) כשהיא מתעליינת על שדרות או על רווקות שפונות לבנק הזרע זה מריח מניסיון לתפוס תחת על הגב של מישהו אחר.

כשקראתי את התהליך שהיא עברה, עם כל התחושות הקשות שזה עורר בה לא נותר לי אלא לתהות אם שתינו עברנו אותו תהליך. היא בחרה להפגין מין בורות חמודה וחיננית כזאת, תוך פיזור רחמים אינסופיים על הרווקות האומללות שנאלצות לבחור בדרך זאת, ממש פיה קטנה ודדנית שכמותה (אולי זה לא יפה שאני צוחקת על הדדניות שלה? אבל רענן, היא התחילה!) אז בואי, איריס, אני אספר לך משהו: כשאני עברתי את התהליך הזה  לא הרגשתי מיואשת, ממורמרת  או נבוכה. גם שמחה לא הרגשתי, למען האמת. הרגשתי  שאני עושה מה שאני צריכה לעשות כדי שיהיה לי את הדבר שאני הכי רוצה בעולם, וזאת הילדה הקטנה ומכוסת הפריחה ששוכבת עכשיו בחדר ליד. רוב הנשים היחידניות שאני מכירה ניגשות לתהליך הזה אחרי שהן גמרו לעבד את האבל על מות חלום המשפחה ה"נורמלית" - לפחות אלה מהן שהיה להן חלום כזה, וכן, אני אחת מהן - והן ניגשות לתהליך מתוך המון תקווה ושמחה. כמובן שאני קצת חושדת שהרגשת כזה צורך לדחקק על כל העניין כי את פוחדת שתמצאי את עצמך "שם", אז בתור מישהי ש"שם" אני יכולה להבטיח לך שה"שם" הזה לא כל כך גרוע, ושבתור כתבת, לא יזיק לך לפעמים לצאת מהפוזה של האישה המגניבה ולנסות להעמיק קצת, זה משעמם וזה מעיד על כישרון מוגבל.

אה, ונכון שבשדרות אין לחם ארז, אבל ממש ליד פתחו קפה ג'ו, אם את כבר בעניין של רשתות קפה.

טלולה קצת חולה, לא חולה חולה, רק קצת חולה. יש לה חום והיא מקוררת. זה אומר שבלילה היא מוכנה לישון רק כשהיא עליי, לא אתי, ממש עליי, כך שבבוקר אני קמה צפודת שרירים, וששוב אני מקור התזונה הכמעט יחיד שלה, כי היא כמעט לא מסכימה לאכול אוכל שלא מחובר אליי. האמת היא שנורא קורע לב לראות אותה ככה. היום אצל הרופאה היא חייכה אליה, אבל מין חיוך מנומס כזה, צרחה בזעם כשבדקו לה את האוזניים וצרחה בזעם כשהאגודל הלך לאיבוד. האגודל הזה, אי אפשר לסמוך עליו, הוא כל הזמן הולך לאיבוד, וכשהכי צריך אותו.

אבל המפגש הכי פחות נעים הוא עם נרות האקמול. טלולה מתמחה בלהקיא אקמולי למרחקים ארוכים, ומכיוון שאין ברירה, מה שלא נכנס דרך הפה, נכנס דרך התחת. אני לא חושבת שזה כואב לה, נראה לי שזה יותר מפתיע אותה, אבל כל פעם שאני שמה לה נר אני נזכרת באורלי בר-לב. אורלי בר-לב נהגה לכתוב על האמהות הטוטאלית שלה בהארץ, טורים שאז נראו לי מחופפים לגמרי, והיום, בחלקם, קצת פחות. אבל פעם אחת היא קבעה בנחרצות, כי היא הייתה קובעת כל דבר בנחרצות, שלהכניס לתינוק נר זה ממש לבצע בו אונס, כי זו חדירה לאיברים המוצנעים שלו בלי רשותו. נעזוב את זה שלתינוקות אין איברים מוצנעים, הקונספט לא קיים אצלם, הייתי רוצה לדעת מה אורלי בר-לב מציעה לי לעשות עם ילדה עם חום שמקיאה אקמולי, אני בטוחה שיש לה פתרונות מעניינים.

המלצה ספרותית: תמונות משפחה, של מאיה ערד, מעולה, פשוט מעולה. בספר היא מציירת שלושה פורטרטים של משפחות, שכל אחת מהן לא מתפקדת בדרכה היא. (אם מישהו יצטט כאן את טולסטוי אני אבוז לו לנצח!) בכישרון היא מצליחה לבנות, בסיפורים לא ארוכים, דמויות שלמות לגמרי, אנשים אמיתיים, על כל מה שזה אומר.  הדמויות שלה מצליחות להרגיז, להגעיל לפעמים ואיכשהו גם לעורר המון אהבה, ואפילו קצת הזדהות מבויישת. אני, למשל, התעצבנתי בקטע שבו הגיבור של אחד הסיפורים רואה דרך החלוק את שדיה הקמלים של אימו ומרגיש אסירות תודה על זה שהאכילו אותו מבקבוק. זה בדיוק מה שמאפיין את הכישרון שלה, האבחנות החדות והאכזריות לפעמים האלה, באמת שווה לקרוא, גם כדי לזכור שכנראה משפחות הן עדיין חומר הגלם המסעיר ביותר שיש.

תהייה קיומית: קודם כל, הערה לקוראת גפי אמיר, אם כבר המלצת על ספר המתח האפקטיבי מרי מרי, לא היית יכולה לזרוק מילה על התרגום? את יודעת איך העצבת את אמא שלי?

והתהייה? למה אישה חובבת תשומת לב כמוני בחרה לעסוק בשני מקצועות (כתוביות ותרגום) שכשעושים אותם כמו שצריך הם צריכים להיות שקופים לגמרי? יש פסיכולוג בקהל עם תשובה הגיונית?