לשאוף לנשוף

טוב, היום בבוקר, בשפלות רוח ניגשתי למגירת התרופות, הוצאתי את חבילת הפרוזק שהייתה שם, ובלעתי את הכדור הראשון. ההקלה הייתה מיידית, ובעוד שבוע יהיה עוד יותר טוב, ואחרי זה הכול יהיה כרגיל.

היה בזה משהו נחמד, בפתיחות המוחלטת לעולם. הכול זרם לתוכי וגרם לכל מיני תגובות לא מוכרות. מסתבר שחיים ישר לפנים זה דבר מאוד עוצמתי, אבל כנראה אני לא בנויה להתמודד עם מלוא העוצמות האלה.

מהתחלה? מאז שהפסקתי הייתי הרבה יותר רגישה מכרגיל, ומזה דווקא נהניתי. טוב, נהניתי זו מילה גדולה, אבל הרעיון ברור, יש משהו מאוד חי בהתרגשות. אבל אז... אז הגיע ה-PMS ואחריו הווסת, ואני איבדתי שליטה לגמרי (מזל שזה רק פעם בחודשיים, בחיי.) פשוט איבדתי את היכולת לצפות איך אני אגיב לדברים. מצבים שכרגיל היו גורמים לי למשוך בכתפיי במלוא האדישות עכשיו גרמו לי לרצות להתפוצץ, חזק. הערה לא במקום, ואני כבר הייתי עם עיניים מלאות דמעות ומוצפת רחמים עצמיים.

בגלל שבדיוק קראתי את "המוח הנשי" ידעתי שברגע שהביצית הלא מופרית פוקעת אני מתחילה בתהליך הגמילה מכל ההורמונים הנעימים-מים שהמוח שלי רגיל אליהם, וניסיתי לנחם את עצמי בלחשושים, "עוד שבועיים, עוד שבועיים תתחילי לקבל זרם נעים וקבוע של פרוגסטרון ואסטרוגן, חכי עוד קצת." גם ה-road rage המחריד שתקף אותי כשנהגתי לתל אביב לא שבר אותי. ידעתי שאני לא באמת מחורפנת, ושזה אוטוטו ייגמר.

אבל אז הגיע יום העצמאות.

כבר יום לפני תכננתי עם יעל שבלילה ניקח את הזעיקים לראות זיקוקין. נתנו להם לישון כאוות נפשם בצהריים, כדי שבלילה הם יוכלו להחזיק מעמד יותר מהרגיל. אבל בתשע בערב יעל התקשרה לדווח שתומר נשפך, וגם טליה כבר הייתה עם אצבע בפה ומבט של מישהי שהורידה כמה כוסיות ויסקי. ביטלנו.

אבל נורא נורא רציתי לצאת, ממש רציתי לצאת.

אז אמרתי להורים שלי שאני ארדים את טלולי, ושברגע שהיא תירדם אני אשאיר את המוניטור אצלם בחדר, ליתר ביטחון, וקצת אצא לראות זיקוקין ולאכול צ'מבלולו. השכבתי את טליה במיטה, התלבשתי, וברגע שבאתי לצאת היא נעמדה במיטה וצעקה "אמא!" ניגשתי, הרגעתי אותה, השכבתי אותה, והלכתי לחדר, לחכות שהיא תירדם.

זין בעין נרדמה. היא התחילה להרים קונצרט כזה שפברוטי במיטבו לא היה מצליח להגיע לשיאים כאלה. כל פעם ניגשתי, הרגעתי, נרגעה, קונצרט. בפעם השלישית איבדתי את הסבלנות לגמרי. ואז התחלתי לשמוע את רעמי הזיקוקין, בעוד שטליה עדיין עמדה במיטה שלה וצרחה ברגש.

מצאתי את עצמי נאבקת בכל מה שיש לי בדחף לגשת אליה ולהוריד לה סטירה (על להבין ולהכיל כבר לא היה מה לדבר) ישבתי בחדר בזמן שהוא צרחה ופשוט ניסיתי לשלוט בעצמי, זה היה מחריד. ממש שנאתי אותה. אחרי 35 דקות של צעקות היא נרדמה.

הייתי כל כך מזועזעת מהחוויה, שהחלטתי שאני צריכה משהו כדי להירגע. בדיוק למצבים כאלה אני שומרת סטאש גדול של זנקס. ביררתי עם זה מסתדר עם הנקה (בשימוש חד פעמי זה בסדר) ניגשתי לקופסת הקסמים, וכדי להפגין אחריות בדקתי מה תוקף הכדורים. דצמבר 2005. זהו, ברגע הזה הרגשתי שהגיע הזמן להפסיק עם השטויות.

אז נכון שאני לא קדושה ולכל אמא יש את נקודות השבירה שלה, ועובדה שלא עשיתי שום דבר, אבל עצם הרצון להכאיב, והשנאה הזאת, זה לא בשבילי.

וכאן מה שהצלחתי לכתוב.

http://www.mako.co.il/women-magazine/diva/Article-6063a7e4bf8e021006.htm

היום בן ויוסי היו אצלנו עם התאומים. איכשהו יצא שלכל החברים הקרובים שלי יש בנים, כנראה כדי שטליה תוכל לבחור (למרות שהיא כל כך נוטה לגזר של אלי, שאני חוששת שלשאר אין סיכוי). כל פעם אני נדהמת מההבדל התהומי שבין בנים ובנות, באמת מדובר בזנים שונים, אין מה לומר.

האמת היא שזה אחד היתרונות הגדולים בזה שלכולם יש ילדים: פעם, אם הייתי מציעה למישהו לבוא לבקר אותי באשקלון, היו צוחקים לי בפרצוף. היום אותה הצעה נשמעת להם כ"ואו, 45 דקות נסיעה לכל כיוון, עוד שעתיים שלוש שם, אולי נצליח להשאיר אותם ערים באוטו ועוד נוכל לשנו"ץ, והשבת עברה! איפה אמרת שאת גרה?"

קראתי השבוע ספר מסעיר ממש, "המוח הנשי", של לואן בריזנדיין (הוצאת מטר, הם אלופים ממש בספרי מדע פופולרי טובים, כן ירבו, ואם למישהו כאן יש קשרים אתם, אני רוצה לתרגם שם!!!). נקודת המוצא הבסיסית של הספר היא שהמוח הגברי והנשי שונים לגמרי, וכל הספר מתאר בפירוט ובצורה ממש מעניינת את ההבדלים האלה. מן הסתם, הפרק שבו היא תיארה מה האמהות עושה למוח הכי עניין אותי. מסבר שהמוח משתנה לתמיד (טוב, עד גיל המעבר, עוד שלב די מדהים בחיי האישה). זה משהו שתמיד מרתק אותי - מצד אחד הכוח האדיר של ההורמונים, מצד שני, הכוח האדיר של ההתניות החברתיות שלפעמים גורמות לנו לפעול בניגוד גמור למה שההורמונים צורחים לנו לעשות.

ואז קראתי היום כתבה על חוות פונדקאיות, בעקבות סרט תיעודי של ציפי ברנד. היה כתוב שם שהיא עזבה תינוקת בת חודש כדי ללכת לצלם את הסרט. די ברור לי שלתינוקת זה לא משנה - אם היא לא יונקת, כל עוד היא מקבלת חום אהבה וידיים, עוד לא אכפת לה אם אלה הידיים של אמא, אבא, סבתא או המטפלת, השאלה היא איך אפשר לנתק את עצמך מתינוקת כל כל קטנה, הגוף עצמו לא מתייסר בגלל הפרידה?

אחר כך עשיתי תמלול לתוכנית שבה מישהי מספרת על אבא שלה, שהתאבד כשהייתה בת תשע. זה גרם לי לחזור שוב למה שנשאר מהסיפור של מרב. גם היום אני לא מבינה את הצעד שלה, אבל אני יכולה להתחיל לתאר לעצמי את עומק הכאב שהייתה שרויה בו. אין ספק שהיא אהבה את הילדים שלה. כמה יאוש צריך להרגיש כדי להיפרד ככה.

בכלל, היה שבוע לא קל מבחינה רגשית. פתאום, בלי להתכוון מצאתי את עצמי חשופה ובלי הגנות ואני לא יודעת איך להתמודד. כל כך הרבה שנים הייתי מאחורי מסך הגנה, שעכשיו כל עולם הרגשות לא ברור לי בכלל. מה נורמלי, מה סביר, מה לא סביר? אני שוקלת בכל זאת להתייעץ עם איש מקצוע, ולו רק כדי שאוכל לקבל איזה שהוא מושג.

אז יצא לי יותר מתמיד לזמזם את "הנה ההומור שלי פושט את הרגל, והביטחון שלי פושט את היד." מצד שני, אין מה לומר, חיים לא מפולטרים הם חומר הרבה יותר חזק.