לשאוף לנשוף

אני מאוד מאוד אישה של הרגלים קבועים, כמעט כל בוקר אותה ארוחת בוקר, צופה באותן תוכניות, התעמלות באותה שעה, אני אוהבת שהעולם מסודר היטב.

(ולטול ששאלה למה למיין כפתורים: כי אני אוהבת עבודות משעממות, שלא גוזלות ממני שום דבר, ומשאירות אותי לעצמי לגמרי.)

גם בימי שישי יש הרגלים קבועים: לוקחת את העוגיפלצת מהגן, אנחנו הולכות לרן, שותות שם קפה ולפעמים אוכלות פרנץ' טוסט שאצלו הוא הכי טעים בעולם, משם ממשיכות למדרחוב - נותנות 3 שקלים לקבצנית שלנו, משם לסמדי לקנות חלה מתוקה, לחנות, למכולת להביא קוטג', חלב ובמבה אדומה, והביתה. ככה כמעט מדי שבוע.

היום הכול היה כרגיל, אבל כשעברנו ליד הקבצנית היא לא הבחינה בנו, המשכתי ללכת, ואז טלולי אמרה, "אמא, תבדקי אם יש לך כסף לתת לאישה."

מסתבר שאני הרבה פחות אמיצה מכפי שחשבתי, ולא הכול כתיב מבחינתי, יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת לספוג עליהם ביקורת מאנשים שהם לא במעגל הראשון שלי ממש, והאמהות שלי היא אחת מהם. בפסיכולוגית רהוטה אפשר לומר שחלק מהתגובות, דווקא של אנשים שאני מעריכה, שיקף יותר מדי מה שאני הרגשתי. 

יש בזה משהו די מפעים, לראות עד כמה האמהות רגישה אצלי, ואיך אני יכולה לנפנף כמעט כל סוג של ביקורת שקשורה לאישיותי המפוקפקת, חוץ מאשר בתחום הזה - שוב, לא כשמדובר באנשים קרובים, אלא ככה.

אני מודעת לזה שהורדת פוסט, ועוד פוסט כל כך פרובוקטיבי היא מעשה מאוד בעייתי, אבל כל הסיפור בעייתי לי.

התנצלותי בפני המגיבים שהגבתי להם בכעס שאולי לא היה מוצדק, התנצלותי בפני המגיבים שניסו לגרום לי להרגיש בסדר, ו... נראה לי שזהו, אה, בעצם להוא שאמר שהילדה תמצא את עצמה בבית משוגעים בגלל האמא שיש לה: התגובה הזאת דווקא הצליחה לשעשע אותי, כה לחי.

לא שמתי לב שאני מוקפת בכל כך הרבה הורים מושלמים שאף פעם לא מאבדים שליטה, אבל גם כשהם מאבדים שליטה הם יודעים להתנצל מייד.

מסתבר שאני חיה בסוג של גן עדן, ופשוט לא ידעתי.

(שתי נקודות לכל מי שיידע למי אני מרפררת בכותרת)

לפני שבוע, שבועיים כזה שאלו אותי אם אפשר להעביר את הטלפון שלי למישהו. מדובר במישהו שאני מכירה את אמא שלו וכאלה, אז דווקא שמחתי. בינתיים הוא לא התקשר, וזה קצת קצת מבאס אותי. אני לא מכירה אותו, זאת אומרת, היינו יחד בגן, אבל אני מניחה שהוא השתנה מאז, אבל הרעיון מצא חן בעיניי. אני מניחה שהוא כבר לא יתקשר, אבל לא על זה התכוונתי לכתוב.

באחד הלילות הקודמים, ממש בערפילי ההכרה הסופיים, חשבתי שאולי הוא יתקשר, ונצא, ויהיה נחמד, אז בטח נגיע לשלב הסקס, ואני אצטרך להראות לו את "זה" וכשחשבתי "זה" התכוונתי לגוף שלי. פתאום נתקפתי בכזאת אימה, שההכרה מייד חזרה להתייצב, ואני התיישבתי במיטה. מה שהבעית אותי הייתה תחושת הגועל שהגוף שלי הסב לי באותו רגע - כאילו, בעיניי רוחי  עברו לי השדיים, שהלידה שינתה לתמיד (ולא, זו לא ההנקה, זו הלידה שמשנה אותם) והבטן המצולקת, והעור במחשוף שכבר לא נראה טוב, ולא הבנתי איך "זה" אמור לעורר תשוקה במישהו. מה שהיה כל כך נורא באותו רגע הוא העוצמה הבלתי צפויה של התיעוב העצמי - תמיד תמיד תמיד היה לי דימוי גופני סבבה לגמרי. בלי שום קשר למצב האובייקטיבי, חיבבתי את הגוף שלי, ופתאום הזרות הזאת, מאיפה היא הגיעה?

מאז הספקתי לחזור לחבב את עצמי כרגיל, אבל משהו מהאימה ההיא מלווה אותי. לי, כאישה, היה כל הזמן ברור שיימשכו אליי, כי זאת דרכו של עולם, גברים נמשים לנשים גם אם הנשים לא נראות מדהימות ממש, אבל בעתיד יותר ויותר מבטים יחליקו דרכי, וזה פשוט לא בסדר, כי לכי תסבירי למבטים המחליקים שאיזה אישה בת 40 השתלטה על הגוף הצעיר שלי.