לשאוף לנשוף

לא צפיתי בסרטון ההתפרעות בעקבות השוקולד. לא צפיתי בסרטון האמא המתחרפנת כי לא נתנו לילדה שלה לעלות למגלשה. לא צפיתי בסרטון המשוגעים באילת. תחשבו שצריך להתאמץ מאוד כדי לא לצפות בדברים האלה. כשהם מתחילים להתגלגל ההמנעות היא אקטיבית, לברוח לברוח לברוח. 

למה אני לא צופה בזה? כי אני לא אוהבת שמעמידים אנשים למשפט ההמונים. ההמונים אינם שופט ראוי.

אני יודעת שאני מנסה להיות אדם טוב, מנומס ואדיב, אין הרבה סיכוי שאני אאבד את זה לגמרי, בעיקר לא בפרהסיה. אבל היו כמה פעמים, בעיתות מצוקה ולחץ גדול, שמצאתי את עצמי במצבים שבהם הייתי, אהמ... לא במיטבי. היו כמה פעמים בהן התחפפתי, בעיקר במפגשים עם ביורוקרטיה. התחושה שעומד מולי קיר שלא מוכן לעשות מילימטר כדי לעזור, של התחפרות קטנונית בתקנות במקום שאפשר להושיט יד מוציאה ממני צד לגמרי לא פוטוגני. המחשבה שמישהו יצלם אותי ברגע כזה, ואז אלפי אנשים שלא מכירים אותי, שלא יודעים מי אני בדרך כלל, ושאין להם מושג מה קרה לפני ההתחרפנות, יקבעו עליי דעה נחרצת בגלל רגע של קושי היא בלתי נסבלת. 

אני לא רוצה שישפטו אותי בכעסי. אני משתדלת לא לשפוט אחרים בכעסם.

אה, ואם תהיתים, אני גם לא צופה בסרטונים של עריפת ראשים, התעללות בתינוקות / קשישים / בעלי חיים ושאר חסרי ישע. אבל זה לא ממניעים נאצלים, אלא כי האימה נחרתת, ואני לא יכולה להתמודד. 

אני מרגישה שאחד התפקידים החשובים שלי כאמא הם לנכש את העשבים השוטים שמערכת החינוך שותלת בנפשה של בתי. אני לא מדברת על עניינים שערורייתיים כמו הגננת שאמרה לה שיענים יכולות לעוף אם הן יתפסו מספיק תנופה קודם - זה סתם מצחיק. אני מדברת על חינוך שלעיתים נוגד את כל מה שאני מאמינה בו.

בית הספר של טליונת הוא בי"ס תל"י (תגבור לימודי יהדות) לכן ארוחת עשר נפתחת בברכת המוציא. 

היא לא סיפרה לי את זה. הילדה שלי יודעת שאני מתחרפנת כשאני שומעת ענייני דת, אבל זה נפלט לה. 

"אלוהים לא מוציא שום לחם מן הארץ!" התמרמרתי "בני אדם עושים את זה בעבודה קשה קשה קשה!" 

"אסור להגיד אלוהים, צריך להגיד אלוקים."

"אלוהים אלוהים אלוהים, הנה, אני גם אומרת יהוה ולא קרה לי כלום."

וטליונת מסתכלת עליי במבט דואג, לוודא שאכן לא יורד ברק מהשמיים.

"הערבים הרעים רוצים לקחת לנו את המדינה בגלל זה הם יורים עלינו טילים."

"תראי, זה פתוח לדיון, בינתיים אנחנו לקחנו להם את המדינה ומהם מתים יותר."

על השואה היא יודעת שהיו גדרות חשמליות (?) ושמתו שישה מיליון אנשים.

"לא שישה, טליונת, שישים מיליון, עוד המון אנשים מתו במלחמת העולם השנייה, אנחנו לא כאלה מיוחדים."

אבל אולי אני לא הוגנת כלפיה. אחד הדברים הקשים ביותר אצלי זו חוסר היכולת להאמין. אין כוח עליון, אין על מי להישען. אני גם יודעת שלו הייתה לי היכולת להאמין החיים שלי היו טובים יותר, אז למה אני כל כך נלחמת בניצני האמונה האלה? למה לנסות להכריח אותה להיות אני? למה אני לא מצליחה להתאפק? 

אה, ולמרות כל זה רשמתי את ללי לגן ממ"ד בשנה הבאה. למה? כי הגננת שטליה למדה אצלה לא מקבלת בני שלוש, הגננת בגן הקרוב לא לטעמי, והגננת של הממ"ד עדינה ומקסימה. דיסוננס זה כאן. 

יש לי כתם פיגמנטציה מתחת לעין שמאל. אני חושבת שגם יש לי גידול BCC קרוב לאותה עין. 

כבר עברתי ניתוח של גידול כזה, זה באמת לא נורא. אלה גידולים שלא נוטים להתפשט, אבל מורידים אותם ליתר ביטחון, שלא יתחרפנו. אני אקבע תור לד"ר רונן הנחמד, ונראה מה הוא יגיד. 

מתחילים לי ורידים ברגליים.

יש לי כמה שערות לבנות, לא הרבה, אבל יש. 

עור המחשוף שלי כבר לא שמח ורענן. אני משלמת עכשיו בריבית על כל שניית שיזוף. מזל שהפסקתי בערך בגיל 18, ולא המצב היה גרוע יותר. 

העור מתחת לסנטר מאבד את המוצקות שלו.

עוד אין לי לחיים של בולדוג, שקיות מתחת לעיניים או עפעפיים נפולים, כך שיש למה לקוות. 

בגיל צעיר יותר זיינתי המון את המוח על יופי בוגר, על החן שבקמטים. אפילו ייחלתי לשיער לבן, כי זה נראה לי סקסי לאללה.

עכשיו, ככל שסימני הגיל מתחילים להיות ניכרים יותר, אני כבר לא מוצאת את היופי בזה, רק דעיכה איטית. זה נורא מדכדך. לא מדכדך עד כדי טיפול רציני, אבל נראה לי שבבוא הזמן כן אמתח עפעפיים, נגיד. 

אז זה מה שיש, וזו לא מציאה גדולה. מזל שהמראה החיצוני אף פעם לא היה כרטיס הכניסה שלי, כי בטח אז הדכדכת הייתה גרועה יותר. 

אני לא יודעת אם הספקתי לספר, אבל אחי, היקר באדם, הזמין אותנו אליו לפסח בק"ק דטרויט. נסענו אליו עם תחילת חופשת הפסח, והיינו שם עד יום ראשון. היה מגניב, קר מאוד, הבנות ואני ממש נהנינו.

אבל זה לא סיפור המתח, סיפור המתח המותח מתחיל ממש עכשיו. 

אבל הסוף טוב, כן?

התכנית הייתה לנסוע למוזיאון הילדים במנהטן. טליונת מעולם לא נסעה בתחתית, לכן תרגלתי איתה מה עושים אם היא יורדת לרציף ואני נתקעת על הרכבת (מחכה בתחנה בלי לזוז שאחזור אליה) ואם אני יורדת והיא נתקעת (נוסעת עוד תחנה, יורדת ומחכה לי). כדי להגיע למוזיאון היינו צריכות לנסוע עד טיימס-סקוור ושם להחליף לרכבת שתיקח אותנו למוזיאון עצמו. הצוות כלל את טליה, הללי בעגלה ואני. 

 עמדנו קרוב לדלת, כדי לא לפספס את הירידה.

הרכבת עצרה, תמרנתי את ללי לעגלה, והאצתי בטליה שתצא. טליה הקפידה להיות מאחורי, וכך, בשנייה, יצא שללי ואני יצאנו מהרכבת וטליה נשארה עליה ואני ראיתי את הדלתות נסגרות והרכבת נוסעת ועליה לולו, בוכה בוכה בוכה. 

נסעתי עוד תחנה, בתקווה שהיא זכרה את השיחה שניהלנו. לא זכרה. 

נסעתי עוד תחנה. אין לולו. 

הסתכלתי סביב, וראיתי שיש כפתור שכתוב עליו חירום, לחצתי.

אמרתי לאישה שענתה שאיבדתי את הבת שלי. 

"גברתי, איבדת ילדה בת חמש?" 

"לא, איבדתי ילדה בת שבע." בלב תהיתי אם יש להם מאגר של ילדות אובדות לחלוקה.

התברר שזו אותה ילדה. היא אמרה לי לחזור ל-42, לחפש את היציאה המזרחית ושם היא תחכה לי. נוכח התגובה שלי היא הצליחה להבין שהכישורים הקוגניטיביים שלי מחוקים, ואמרה לי פשוט לרדת ולפנות לכל גורם שייראה לי רשמי.

ירדתי ב-42, עליתי במדרגות, ושם עמדו ארבעה שוטרים, שני אזרחים, ואחת טליה בוכה בוכה בוכה. 

ברגע שראיתי אותה הקיפאון שנחת עליי התפוגג והתפרקתי לגמרי, וכך שתינו עמדנו ובכינו בכינו בכינו. 

באותו יום לא נסענו למוזיאון, אלא לחנות הגדולה של טויס אר אס בטיימס סקוור, שלא הצריכה נסיעה נוספת בתחתית. 

ולקרדיטים: שני האזרחים היו שני אנשים שהיו על הרכבת וראו מה קרה, הם חזרו איתה לתחנה ב-42, וחיכו עד שאני הגעתי. גם אחרי שהיא כבר הייתה עם השוטרים הם לא זזו משם.

בכלל, אנשים היו נחמדים אלינו בצורה יוצאת דופן. אני לא מדברת על אדיבות נעימה, אני מדברת על זה שהם ממש יצאו מגדרם כדי לעזור לנו. מסתבר שמשתלם לנסוע לחו"ל עם שתי ילדות ממש חמודות.