לשאוף לנשוף

פעם הזמנתי בבית הקפה את סלט "הכול" שלהם. אחרי כמה דקות של נבירה אומללה בערימת החסה, משכתי בשולי בגדו של המלצר (לא מלצר המחמד, אבל קרוב מספיק) ואמרתי לו בעוז: "בפעם הבאה שאני אזמין סלט, פשוט אל תסכים". קרה המקרה, כמה שבועות אחר כך הוא לא היה שם, ואני מצאתי את עצמי, מזמינה, אהמ, סלט. אמנם סלט עוף, אבל סלט. מילא שהזמנתי את הסלט, אבל היה לי נורא טעים. בהתנצלות אני רוצה לציין שמדובר בסלט בלי חסה בכלל, ועם כל מני דברים מגניבים כמו פול ירוק, כוסברה ואבוקדו, אה, וגם, מאפין תירס מהמם בצד, אבל כל זה לא הופך אותו ללא סלט, ללא ספק, סלט.

חזרתי הביתה בקיפצצוצים, והודעתי ל- significant other שלי שמצאתי סלט שממש טעים לי. הסיגניפיקנט הסתכלה עליי בבוז (הי הי, חשבתם שאני מדברת על אליק, אה? עבדתי עליכם!) ואמרה שאם אני אתחיל לאכול סלטים, היא לא תהיה חברה שלי יותר. אין לה התנגדות לשלושה עלים ליד הסטייק, לקישוט, נגיד, אבל היא לא מוכנה שאני אשב במסעדות ואתחיל להזמין סלט. בזעם אמרתי לה, "אז מה, האהבה שלך אליי תלויה בזה שאני לא אוכל סלט?!" "כן", ענתה לי בהחלטיות מקפיאה.

האמת? זה די ברור, עד עכשיו ידעתי, מעמקי לבי, שסלט זה אוכל דיאטטי רק כי זה כל כך מגעיל, שעדיף לא לאכול כלום, ולא לאכול כלום אכן עוזר לשמור על משקל תקין, ראיתם איזה יופי הן נראו בשואה, דוגמניות ממש...

אבל פתאום מצאתי את עצמי משתוקקת לסלט העוף, עם המאפין תירס החמוד. כל מי שזכה לראות אותי משאירה צלחת נקייה לגמרי, הסתכל עליי בבוז תהומי, אבל מה אני אעשה? זה טעים!

אך אתמול, אתמול ירדתי לשפל חסר תקדים. בעקבות המלצתה של שרון בתגובות, והעובדה שנסעתי למערכת, לצורך ביקור בארכיון, קפצתי גם לאבו-אדהם, והזמנתי לעצמי סלט ירקות. תשמעו, זה היה מעולה! התיבול, הירקות, איזה יופי. מאז אני מרגישה שחייזרים השתלטו על גופי הקט, והם עושים בו כרצונם, מה יהיה השלב הבא? אני אחשוב שברוקולי זה טעים?

מצד שני, אני עדיין לא אוהבת סלטי חסה עם רוטב בלסמי מהתחת, אז כנראה עוד יש תקווה שאני אשוב לעצמי.

אה, ומשהו אחר: מדי פעם אני מתעצבנת על עצמי על חוסר הידע התהומי שאני מפגינה בנושאים ברומו של, ואז אני אצה לקנות ספרי הדרכה, כדי לקרוא ולהשכיל, שני התחביבים העיקריים שלי. מכיוון שבפילוספיה אני לא מבינה כלום, ובכל פעם שאני שומעת "דרידה" או "לאקאן" נהיה לי מבט של עגלה, החלטתי שראוי לתקן את המעוות. רכשתי לי ספרון "דרידה וקץ ההיסטוריה" וישבתי להגות בו.

"המשמעות נפרדת מהמשמיע ויוצאת לדרך גורלה העצמאית; המסמן מופקר לנדודי המשמעות במדבר בהותירו את המסומן בחזקת מת. מכאן ואילך, רוחות הרפאים של ה"מת" - המשמעות המקורית - ישובו לפקוד את מבקשי המשמעות".

מכיוון שאני לא מאוד רהוטה מילולית, לא נותר לי אלא להגיד לעצמי: "מה?!" אבל כרגיל, זו ש אמרה את זה יותר טוב, ומי שלא קרא עדיין את הפוסט המופתי הזה, הנה, הזדמנות מעולה.

נסעתי במכונית, ברמזור לצידי נעצר טוסטוס, ועליו בחור ובחורה. הוא שלח לה יד לברך, מתחת לחצאית, נוגע בגופה הסודי, (משפט יפיפה, של קובי אוז, דווקא הוא, "גופה הסודי מציץ מכפתור פרום", כל מה שמתחת לבגדים הוא בעצם גוף סודי, לא? אז כמה שאנחנו הולכות בבגדים חושפניים יותר, זה משאיר פחות שטח היקסמות?) במחווה רכה כזו, היא הידקה את החיבוק שלה, הרמזור התחלף לירוק.

ככה נראית אהבה. אני לא יודעת איך להגדיר אהבה, אני יודעת איך ההרגשה. זה פשוט, לגמרי פשוט. כשאני נאהבת ונחשקת, אני יודעת שאני נאהבת ונחשקת, כשהידיעה הזו מתחילה להתרופף, שם הכול נהיה פתאום פתוח לפרשנויות. פשטני? לא, לא פשטני, פשוט. אם זה לא זה, מתחילים לחפש סיבות. אין סיבות, רק את האימה הזו, להכריז בקול רם שהסוס מת, ולהמשיך הלאה. אפשר להחיות סוס מת? לא יודעת, אולי, לי זה לא קרה.

אבל כנראה צריך למישהו שבאמת שם, כדי לזכור, או ללמוד, איך אמורה להיות ההרגשה, ולהבין כמה זה לגמרי פשוט. מי שאוהב אותי רוצה שאני אשמח. מי שאוהב אותי רוצה לגעת בי. מי שאוהב אותי אפעם לא ירצה לקצץ לי את הכנפיים. מי שאוהב אותי לא ידאג להקטין אותי כדי להרגיש בטוח. פשוט, לגמרי פשוט.

איך חורתים בגוף את הרגע הזה, כשבלילה אני מרגישה אותו מחפש אותי מתוך שינה, מתאים את עצמו אליי, כדי לא להפריע לי לישון, אבל להיות כמה שיותר קרוב? איך זוכרים לתמיד את החיוך כשהוא רואה אותי באה לקראתו, כדי לדעת שזה החיוך שמגיע לי שיחייכו אליי? איך הופכים לחלק ממני את שריטת הזיפים על הבטן, או הסימנים הכחולים הקטנים, איפה שהוא חיבק בכל הכוח? אני מקבלת את זה כי זה מה שמגיע לי, ואני שמחה.

ביום שלישי שעבר... כן זה היה ביום שלישי שעבר, בעודי מצלמת במרץ באוניברסיטה, שמעתי מאחור קול מוכר, "או, הנה אחותי הגדולה" הבלונדיני עמד מאחוריי, משועשע נוכח ערימת הספרים והנחישות החסכונית שהפגנתי. בייאוש הסתכלתי עליו, ואמרתי לו, "אל תשאל, אני צריכה לכתוב שתי עבודות סמינריוניות עד יום ראשון". הוא הסתכל עליי בתימהון, ואמר, "אין סיכוי."

ביום רביעי הגעתי לחנות, עשיתי את הגרפיקות שג'ויה ציוותה עליי לעשות, ולפני שהלכתי, אמרתי לה, "ג'ויה, אם מחר את מתקשרת אליי, אני תולה אותך, אני אהיה מאוד עסוקה מחר, אני חייבת לגמור שתי עבודות!".

הדד-ליין הראשון היה ליום חמישי. אז ברביעי כתבתי שתי כתבות לעורכת חסרת הלב, והתיישבתי לעשות את הסימנריוניות. אבל בתשע ורבע היה, כאילו, חוק וסדר כזה? מה יותר חשוב? אחר כך נהיה מאוחר, ואני נהייתי עייפה, אז הלכתי לישון, הרי ברור שאי אפשר לעמוד במשימה כל כך כבירה אם הראש אינו צלול לגמרי. מרוב לחץ, אפילו לא נסעתי בחמישי לת"א, כהרגלי.

בשישי בערב זרקתי את הט' מהמחשב והתכוונתי, בשיא הרצינות, לכתוב, אבל אז קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה, לא סירבתי. חזרתי בשלוש הביתה, והתיישבתי לכתוב. בארבע וחצי הייתי נורא עייפה, אז הלכתי לישון, התעוררתי בחמש וחצי, ועד שבע בבוקר חבטתי במקלדת במרץ. העבודה הראשונה הושלמה.

בעבודה השנייה כבר החלטתי להפסיק עם השטויות. חזרתי הביתה, לאשקלון, הלכתי לישון, התעוררתי ב-23:00, והתיישבתי מול המחשב. בערך בחצות התחיל הקסם הזה, שתמיד איכשהו קורה, כשדברים שנאגרו בראש במשך המון זמן מתחילים לזרום החוצה, בלי שום מאמץ, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להקליד, כאילו הכול כבר נכתב מראש. אני חושבת שזה הרגע הכי מספק בלימודים, כשעבודות נכתבות מעצמן. מדי פעם קמתי לחלץ עצמות, או לשתות משהו, אבל בגדול, הוצאתי מעצמי שבע שעות של חשיבה מרוכזת.

בשבע בבוקר הסתכלתי בחיבה על ה-opus magnum שלי, כיביתי את המחשב, והלכתי לישון. ב-11 התעוררתי, קראתי אותו שוב, הדפסתי, כרכתי בתיקייה כזו, נסעתי לאוניברסיטה והגשתי.

עכשיו, כרגיל, אני שוב חרדה שמא המרצה לא יאהב את סגנון הכתיבה שלי, שלא משנה כמה אני מנסה, הוא תמיד אישי מדי ולא אקדמי מספיק, ושלא יחשוב שהתפזרתי ליותר מדי כיוונים. אבל חברים, בכל מקרה, ואני בטוחה שזה ישמח אתכם כמעט כמו שזה משמח אותי: עבודת השואה הוגשה. זהו, נגמר. זו גם הסמינריונית השנייה  לתואר, מה שאומר שעכשיו הגיע הזמן להכריע: עם תזה, או בלי תזה, אם אני הולכת על גירסת התזה, אז זו הסימנריונית האחרונה שלי. אוח, איזו הרגשה מעולה.

שאלה אישית לזינזי: הנאצי והספר, שלך?

שאלה אישית לנבון: שאלתי ממך עוד ספר חוץ מאשר את הבעז ניומן?

הודעה אישית לאלי: זה לא היה קורה אם לא היית בא עם הרעיון המעולה הזה, לכתוב על הגרמנים דווקא.

שוב כוחותינו נקלעו למשבר מונטארי מעיק. הפעם זו אפילו לא אני, זו ברלינגו הבת זונה ששותה לי את הדם. חשבתי פשוט לעשות הוראת קבע לזכותו של משה, מלך המוסכניקים, אבל המחשבה מדכאת יותר מדי, ומשה לא אוהב להתעסק עם בנקים. לזה נוספה אורגיית הבזבוזים בארה"ב (אני? אני בזבזתי יותר מדי? בקושי טי שירט קניתי לעצמי שם!), וסגנון החיים הראוותני למחצה שאני מנהלת, והופסה לה לה, ארנה מהבנק שולחת לי מכתבי אהבה חמימים.

בשל המשבר המעיק הוחלט על מדיניות מחמירה של הידוק חגורות: לא יותר ממסעדה אחת בשבוע, וגם אז, רק מסעדות שלוקחות פחות מ-50 שקל לאדם, חומוס, here i come! כמובן, נו, חוץ מארוחת הבוקר המסורתית של שבת, והטיפ המופרז למלצר המחמד הנערץ, בכל זאת, מסורת זו מסורת. השבוע, מרוב צמצומים, אפילו צילמתי באונ' ספרים במקום לקנות אותם, וכך חסכתי כ-190 שקל. נורא ריגשה אותי המחשבה על עצמי כיצור חסכני.

כשפסעתי ברחוב בעגמומיות, חשבתי שזה ממש לא הוגן שאין לי כמה כסף שאני רוצה. נו, אני יודעת, כולם רוצים הרבה כסף, אבל לי יש תכונה שלא לכל האנשים יש, והיא אינה מוערכת מספיק: אני באמת ובתמים יודעת ליהנות מכסף ומבטלה. נניח, רוב האנשים בעולם, אם לא היו עובדים? היו מתחרפנים לרסיסים. אני? מסוגלת לא לעשות כלום ימים שלמים, ולהיות מבסוטית חאלס. את יכולתי לא לעשות דבר הוכחתי כבר במגוון מקומות, החל מביתי הקט, וכלה בתאילנד.

ומה, הנהנתנות שלי, זה ביסלי? כמה אנשים באמת יודעים ליהנות מאוכל טוב בלי שום יסוריי מצפון כי האוכל יקר מדי? לי אין שום בעיה עם זה. ומה עם לתרום למוסדות הצדקה החביבים עליי, מה, לא מגיע להם כסף? רק בגלל שאני במשבר כלכלי האגודה למלחמה בסרטן גם אמורה לסבול מזה? וכמה אנשים קיימים, שאין להם כל מני עכבות בורגניות מטופשות בנוגע לכסף? בדיוק, לא הרבה, מה לעשות שאני אחת מהם?

אני חושבת שיש כאן חוסר צדק ברמה הביולוגית! מונדייה לא היה יכול נשמה נהנתנית של מיליונרית בגופה של מי שבמקרה הטוב משתייכת לבורגנות הפצפונת. אני אדבר עם פסיכיאטרית הבית, אולי יש כדורים שפותרים גם את זה!

ועכשיו, כוס אמק, סמינריון השואה מחכה לי.