לשאוף לנשוף

(חכו שנייה, אני צריכה לטפטף 25 טיפות אופטלגין נוזלי, שאני לא אתבלבל ואמות מאוברזודה של אופטלגין)

האמת היא שהתרגלתי לשן התותבת הקטנה שלי, אבל בכל זאת, הייתי צריכה להשתיל שן, אי אפשר להסתובב עם שן תותבת קטנה כל החיים. זוגתי, שתחיה, אמרה שאבא שלה בטיפול אצל רופא מעולה, ד"ר מיאנג. כן, ד"ר מיאנג.

"מה זה ד"ר מיאנג?"

"הוא קמבודי, או משהו."

התקשרתי לד"ר מיאנג, שהתברר שיש לו קליניקה גם באשקלון, והיום הלכתי לראות מה הקטע של הקמבודי הזה.

כשהגעתי למרפאה עמד בפתח שיפוצניק תאילנדי לבוש בבגדים מאובקים, עם כובע קסקט מטופש על הראש,

"זו הקליניקה של ד"ר מיאנג?"

"כן," אמר השיפוצניק והושיט לי יד, "נעים מאוד!"

משם זה הלך והתדרדר, ד"ר מיאנג החליט שהיום זה יום נפלא לעשות השתלה, ועוד לפני שהספקתי להגיד "אה" השיפוצניק התאילנדי הוציא פטיש ומסמר, חבט לי כמה חבטות איומות בלסת, חייך בסיפוק, ואמר לרופא השני שהסתובב שם לשייף את המסמר. מסתבר שתוך כדי שיוף צריך להתיז מים כל הזמן, אז הם קראו לאיכרה הרוסית החביבה שהסתובבה שם, וביקש ממנה להתיז מים כשהוא עובד. האיכרה הנהנה בשמחה, לקחה את השפריצר, כיוונה, והשפריצה לי ישר לתוך העיניים.

אחר כך נתתי להם 3000 שקל על שתל, מבנה וכתר חרסינה משהו משהו, וזחלתי הביתה כדי לטפח את ההתמכרות שלי לאופטלגין נוזלי.

נ"ב: מישהו יודע מה מצבו המשפחתי של אטילה שומפלבי?

קבלו תיקון, הוא בן 27, ואבא שלי הודיע לי נמרצות שאם עוד פעם אני אסתכל על מישהו בן 27, הוא זורק אותי מהבית.

 מישהו יודע מה מצבו המשפחתי של הגיבור בפריזון ברייק?

הו, הוא בדיוק בגילי ורווק, שמישהו יצור קשר עם הסוכנת שלו, ASAP, אני בוערת מתשוקה.

"נו, הבלוג ההוא של הבחור שכותב נגד נשים בנות 35!" אמרה לי הדיווה.

"על מה את מדברת, תשלחי לי לינק."

"קראתי את זה אצל פרקול."

מייד ניגשתי לבדוק האם כצעקתה (אני רוצה לציין שהסילקקית שלי שוב לא עובדת, נראה, מחר אולי אקדיש פוסט למכשיר העינויים הזה, שממרר את חיי), נכנסתי לבלוג של פרקול, ומשם הלכתי בעקבות הלינק, עד שהגעתי לבלוג המדובר, ואכן, לגמרי כצעקתה! קראתי את בלוגו המחכים, ונקרעתי מצחוק.

בגלל שאני גדולת רוח אני לא אתייחס להשוואה שלו בין נשים ובין עגבניות, ואני גם אחסוך כאן את דעתי על אנשים שמתייחסים לאנשים אחרים כאל מוצרי צריכה. אני אפילו לא אגיד כלום על זה שמעגבנייה בשלה עדיין אפשר לעשות אחלה רוטב, ושמעגבניה על סף ריקבון עדיין אפשר לעשות קטשופ, אבל מלפפון, ברגע שהוא מתרכך אפילו טיפה, הדבר היחיד שאפשר לעשות בו זה לזרוק אותו לפח ולהעיף את השקית זבל מהר מהר מהבית כי מלפפון רקוב זה נורא, אבל נורא מסריח, ובשביל הדיון אני אגיד לו שהוא צודק, ואכן, שווי השוק שלי מעולם לא היה נמוך יותר, אבל, באמת, לא על זה באתי לדבר.

לא. זה בדיוק הרגע לפנות צורה נרגשת לבעל הבלוג עצמו ולשאול אותו, "אחי, יקירי, מודעות עצמית, אין לך אפילו קצת?"

כאילו, בא אדם, שמסכן, משהו מאוד משונה קורה אצלו בקלאבסה. אני רק יכולה לנחש שמדובר במישהו שאפילו נשים בנות 36, שזה בכלל עגבניות של שבוע שעבר, לא מוכנות להריק עליו, ופותח בלוג שכל מטרתו להוכיח לנו, הרווקות החוצפניות האלה, שאנחנו לא שוות כלום, אפילו פחות מכלום. מי אנחנו בכלל?

והוא, המסכן, מוכיח לנו באותות ומופתים שעור חלק, שדיים זקופים וירכיים מתוחות כבר אין, ושגרוע מכך, הביציות, הביציות שלנו נותנות את מופע זיקוקי הדינור האחרון שלהן, ובשום מקום לא משתרכים פקקי תנועה כדי לצפות בזה. וכל זה, בלי שהוא יעצור לרגע לחשוב מה זה אומר עליו.

אתה מבין, מומחה ליחסים יקר שלי? אני הגעתי לכאן בגלל סדרה של בחירות שעשיתי בחיי (כולל זה שהיום עמדתי יחפה בתוך שלולית והכנסתי את השקע של הסילקקית לתקע, זו למשל הייתה בחירה מאוד טיפשית, אבל מאוד), כשהבחירה הבסיסית ביותר הייתה שאם אין לי זוגיות שמיטיבה אתי, אני מעדיפה להיות לבד. לא, אני לא תמיד מרוצה מהלבד, ומאוד בקרוב אני אתחיל להטריד גברים זרים ברחוב כדי שילטפו לי את הבטן, ויעשו לי נעים בצוואר, אבל זוגיות ואהבה הם דברים כל כך קשים ומורכבים, שאין שם שום מקום לפשרה, ואני מוכנה לגמרי לשלם את המחיר של אי הוויתור, כי מחיר הוויתור מחריד בעיניי, אבל אלה החיים שלי והבחירות שלי.  לא הלכתי ופתחתי בלוג על כמה פחות נעים להיות רווק בן 45 מאשר רווקה בת 45, וכמה כדאי להם להתחתן מהר כדי שיהיה מי שיכבס להם, כי זה לא מעניין אותי, אין לי עניין ברווקים בני 45, הם מעולם לא עשו לי כלום, ואני בטוחה שחלק מהם אנשים מהממים לגמרי, שלא היו מוכנים להתפשר, אבל הם לא חלק מחיי, וסביר להניח שעד שאני לא אתאהב בגבר בן 45 שלא ירצה אותי, אני לא אטרח לפתח תאוריות על התופעה.  

אבל אתה, מומחה ליחסים שלי, ישבת, פתחת בלוג, העלית פוסטים, והגית רבות בתופעה, ואני תוהה, למה? מה סיבות העומק לזה? למה לדעתך כל כך חשוב לתפוס במה ציבורית ולצעוק ממנה שאני על סף ריקבון? כי אולי לא ממש שמת לב, אבל מעבר למה שזה אומר עליי, זה אומר עליך דברים מאוד, אבל מאוד משונים.

http://tinyurl.com/melsy

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=719779&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

כן, פעם ראשונה, ואני ממש מקווה שלא אחרונה. וכמה שאני לא אוהבת להצטנע, חלק גדול מהקרדיט מגיע לעורך שהקפיץ את מה שאני כתבתי בכמה רמות.

נעים.

אתמול שלחה לי זוגתי לינק לכתבה הזו,

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3253742,00.html

(תקראו, תחזרו, יש דיון, אני מצפה להתמצאות בחומר)

ובה התברר לי שיש סם חדש ברחובות, "גראס המוות", לא שם מחרמן? "גראס המוות" גגרררר, כבר דמיינתי את עצמי עושה איזה צינגל'ה ואז ישר מתפגרת. נורא שמחתי. אתם הרי יודעים שיש לי אישיות של ג'אנקי ואני ששה לנסות דברים חדשים, אבל איפה דברים חדשים ואיפה "גראס המוות" הדבילי הזה.

מדובר במה שהחבר'ה - טוב, החבר'ה של מישהו, החבר'ה שלי נעלבים כשמתייחסים אליהם כך - קוראין "הידרו" או "גראס באיכות אמסטרדמית", שאכן, חזק ויקר יותר מהגראס הרגיל שמסתובב ברחובות. אבל משם עד "גראס שממסטל את אצולת הממון" (חברים, אצולת הממון קונה קוק במאה דולר לגרם, לא גראס בחמישים שקל לגראם, אצולת הממון, פפפחח) הדרך ארוכה היא, ורבת הדר.

נורא אהבתי את זה שלכל אורך הכתבה הקפידו לשים "גראס" במרכאות, מה בדיוק התפקיד של המרכאות האלה? לעשות הזרה למילה הנוראית "גראס", להבהיר ש"גראס המוות" הרבה יותר גרוע ה"גראס" הרגיל? אלוהים יודע.

עכשיו, שימו לב לדמוניזציה: