לשאוף לנשוף

בקצב הזה אני לא אצטרך לקנות בגדי הריון, ואני עוד בכלל לובשת את הבגדים הרגילים שלי. טוב, לא לגמרי, עברתי בעיקר לחצאיות ושמלות. אולי זה דבילי, אבל אני מרגישה כל כך נשית, שנראה לי מאוד לא ראוי ולא הולם ללבוש מכנסיים. הקטע הבאמת דבילי הוא שנורא בא לי לנעול נעלי עקב קטנות וקוקטיות. ביום-יום אני מסתובבת בסניקרס, ודווקא עכשיו כשהגוף שלי מתחיל לאבד את האיזון הרגיל שלו, מה שרק יילך ויחמיר, אני צריכה להילחם בדחף לנעול נעליים לא יציבות. אישה פותה, מי יבין קשייך?

אז בינתיים אריאלה של אלי נתנה לי שני זוגות מכנסיים, מהמצחיקים האלה, עם הטריקו למעלה, החצאיות שלי עדיין עולות עליי, גיסתי המהממת נתנה לי חולצה כזאת עם המון מחשוף בגזרת אמפייר, האופנה בחנויות הרגילות היא בפירוש אופנת הריוניות, ואתמול דנה נתנה לי מיליון שמלות מקסימות, משיפון עם סרטים ושנצים, אני מרגישה נורא נסיכה עכשיו.

אבל לא על הבגדים ההממים שקיבלתי באתי לספר, אלא על מאיה וזוהר הזעיקות. מאיה בת חצי שנה, וזוהר בת ארבעה חודשים. ההבדלים ביניהן השאירו אותי בהלם. זוהר שכבה על המזרון מבסוטית ומחויכת, ריירה לפרקים וענתה לי ב"פפפפ" כל פעם שאני עשיתי לה "פפפפ" (כנראה אי אפשר להימנע מלהתנהג כמו מפגרת ליד תינוקות, מזל שזה משעשע אותם.) וזהו בערך. לא שזה לא גרם לי להשתטות במרץ כדי שהיא תחייך עוד, אבל בזה האינטראקטיביות שלה התמצתה.

מאיה כבר מתהפכת חופשי לגמרי, מזיזה את עצמה במרץ, מתקשרת באופן שאפשר להבין מה היא רוצה, מניחה עליי יד קטנטנה ועדויות גומות כדי שאני אסתכל עליה, ובאופן עקרוני עוטה מין פרצוף של "עוד רגע, שנייה, אני כבר מתגברת על הבאג הטיפשי הזה שגורם לי לזחול לאחור, ואני יוצאת להשתלט על העולם, עולם, חכה לי!" וכולה חודשיים, זה מה שמבדיל ביניהן. זה כל כך משונה. העיצוב של התינוקים האלה כל כך חמודודינאמי, הם כאלה קסמים זעיקים. כמובן שעם כל ההתפעלות, ברגע שהרחתי שריח חשוד עולה מאחת מהן הרמתי את הראש והודעתי שיש כאן בעיית קקי ורצוי מאוד שמישהו יטפל בה. חמודות חמודות, אבל קקי זה קקי, כן?

כשעוד הייתי בשלבי ההכנות סיפרתי לדי הרבה אנשים על כך שאני מתכוונת ומתכוננת להיות אם יחידנית - או חמולתית, במקרה שלי.

כיום הפתיחות של אז מוזרה לי, בייחוד לאור האלם המוחלט שגזרתי על עצמי מייד כשגיליתי שאני הרה. היו את חמשת האנשים הראשונים שסיפרתי להם, ואחריהם שתקתי בעוז ובגבורה. אפילו לאחים שלי לא סיפרתי עד שראיתי דופק באולטרסאונד.

אחד הדברים שהיו לי הכי משונים כששיתפתי אנשים בתוכניות שלי היה המספר הלא מועט של גברים שהתנדבו "לעשות לי ילד". אני לא מדברת על גברים שרצו הורות משותפת, אלא על כאלה שהיו מוכנים לעבר אותי, בתנאי ש"נספר לילד רק כשהוא יהיה בן 18." כל פעם שקיבלתי הצעה כזאת פשוט נדהמתי. שוב ושוב מצאתי את עצמי שואלת, "אתה מבין שזה אומר שאם הילד תובע ממך מזונות אתה תשלם לו מזונות?" "אז נחתום על הסכם אצל עו"ד שאין לך או לילד שום דרישות ממני." הייתה התשובה הכי מחוכמת שקיבלתי.

בחיי, פשוט לא הצלחתי להבין את זה. כאילו, אני מבינה את הצורך הגברי להפיץ את זרעוניהם כמו סביונים ברוח. אני אפילו מוכנה להבין שיש אי אלו גברים שמוצאים אותי די מושכת. אבל אני מוכנה להישבע בנקיטת חפץ ששום זיון אתי לא שווה 18 שנה של תשלום מזונות. אם במקרה מישהו עוד לא יודע את זה: בית המשפט תמיד, תמיד, תמיד יפסוק שטובת הילד קודמת. לאם אין זכות לוותר על המזונות של ילדה, ובגיל 18 הילד יכול לתבוע מזונות רטרואקטיבית. כל הבטחה, הסכם או הצהרה שהאם ומי שמוכן "לעשות לה ילד" יבטיחו, יסכימו או יצהירו חסרת תוקף מול העובדה הפשוטה הזאת. החוק הזה חד משמעי לגמרי. זה לא מנע מהם להגיד, "טוב, כשנגיע לגשר..."

גם את החלק של "לא נספר לילד." לא הצלחתי להבין. למה שאיזשהו גבר יחשוב שהדיסקרטיות שלו יותר חשובה לי מאשר לספר את האמת לילד שלי? עם כל הכבוד, ברור שברגע שיש ילד הוא עובר למקום ראשון בסדר העדיפויות, אז לדעת מי האבא שלו ולא לספר כי הבטחתי? איך אני יכולה בכלל לחשוב לעשות דבר כזה? או יותר גרוע, איך אני מסבירה לילדי שיש שם בחוץ איזושהו אבא, אבל הוא לא רוצה או לא יכול להכיר אותו? ולמה שאני ארצה ילד מגבר שיודע שיש לו ילד, שהוא היה חלק פעיל בתהליך הולדתו, ושלא רוצה להכיר אותו?

בניגוד לתורמי זרע שעושים מה שהם עושים בתוך כוס פלסטיק קטנה ובזה נגמר העניין, בלי שהם לא ידעו לעולם מי אני, מה אני או איך הצאצא שלהם נראה, אם בכלל, כאן מדובר במישהו שמכיר אותי, יודע שיש לו ילד ממני, ולא רוצה חלק בחיי הילד הזה. הכי "לא, תודה." בעולם.

מבחינתי היו כאן שתי אופציות הגונות: או שיש אבא ידוע ומשתתף, ששנינו חולקים הורות משותפת על כל המשתמע מכך, או שאין אבא בכלל, גם על כל המשתמע מכך. כל פתרון ביניים אחר פשוט נראה לי לא הגון.

בשל השיפוץ בחנות, ותכנון לקוי, יצא שנתקענו יותר מדי זמן עם מכולה מלאת פסולת בניין שמפזרת ענני אבק לכל עבר. המכולה גם הייתה ממוקמת במיקום אסטרטגי: באמצע הסימטה שמובילה למורטת-ספרית-פדיקור-מניקור-גבות, לבית הדפוס ולחנות שלנו עצמנו, כך שההגעה לכל אחד מבתי העסק הייתה כרוכה בלא מעטא ספורט אתגרי.

מ', מהדפוס, סבלה בשקט כמה ימים, ואז באה לזעום. מה יהיה עם המכולה, והאבק, ולקליינטים קשה להגיע, ואיך אפשר ככה?

השאטני הקשיב לה בשלווה ובסבלנות, הנהן בצער וענה, "מ', אם צעקות היו יכולות להרים מכולה של 60 טון, כבר מזמן הייתי צורח עליה ככה שהיא הייתה עפה מכאן."

אותה מ', היום נכנסתי אליה לדפוס, ותוך כדי שיחה סידרתי את הסיכה בשיער, הוא התחיל להתפזר.

מ' - למה את לא הולכת עם פזור? נורא יפה לך.

א' - כי נורא חם והשיער מציק לי.

מ' - אבל את אף פעם לא הולכת עם פזור.

א' - כי גם כשקר השיער מציק לי.

מ' - אז למה יש לך שיער ארוך?

א' - מה זאת אומרת? מאוד יפה לי שיער ארוך.

בשיעור המשחק השני או השלישי שלי הגעתי למסקנה שאחד הבחורים בקבוצה דלוק עליי.  דלוק דלוק דלוק. הוא מותק של בחור, כך שמאוד החמיא לי שהוא דלוק דלוק דלוק עליי, והסתדרנו די יפה. זה שאיכשהו תמיד יצא לנו לעשות אימפרוביזציות ביחד די חיזק את התחושה הזאת. כך התנהלו השיעורים, בידיעה שהוא דלוק דלוק דלוק עליי. באחת השיחות שאלתי אותו במה הוא עובד, והוא אמר לי שהוא ניהל בית פתוח איפשהו. חבל על הזמן כמה שאני התפעלתי מהביטחון העצמי שלו. בכל זאת, כמה גברים סטרייטים (וברור שהוא סטרייט, הוא דלוק דלוק דלוק עליי!) יהיו מספיק נינוחים ובטוחים כדי לעבוד בבית פתוח? כשהוא התחיל לקרוא טקסטים בעלי אוריינטציה הומואית בשיעורים ההתפעלות שלי ממנו רק גברה. מה יותר יפה מגבר שכל כך בטוח בגבריות שלו שהוא מוכן, גם בתור כותב, לכתוב טקסטים כאלה? כך שכל הזמן נוספו עוד סיבות להתפעל ממנו: גם דלוק דלוק דלוק עליי, וגם בטוח בצורה נדירה בעצמו, נפלא.

איכשהו בשיעור האחרון עלה משהו עם לגעת בציצים, והוא אמר, "אני הומו, מה לי ולציצים?" או משהו כזה, ואני פשוט נדהמתי. הומו?! הומו?! איך זה ייתכן?! הרי הוא דלוק עליי! הקטע המשעשע הוא שלמרות שלא רק שהוא לא עשה ניסיון להסתיר, אלא להפך, היה הכי גלוי ונינוח, אני עדיין הרגשתי קצת מרומה, וכשגמרתי להיות מרומה פשוט נקרעתי מאיך שום דבר לא הצליח לערער אצלי את הידיעה שהוא דלוק דלוק דלוק עליי.

שתדעו לכם שהחיים בצל אגו-טריפ יכולים להיות דבר מאוד משעשע.