לשאוף לנשוף

ובתגובות הזועמות על איך שאני מדברת על טליה - ספקטור, שיש לה יכולת גאונית לצלם מצבים בשתי מילים חדות - טבעה את הביטוי המופלא "פוקר אמהות" שזה המשחק הזה שאמהות משחקות אחת עם השנייה, בעדינות, כדי לבדוק מי אימא יותר טובה. יש המון מרכיבים שמשפיעים על תוצאות המשחק: מי מניקה? מי מאכילה גרבר? מי מסטרלת בקבוקים ומוצצים? מי לוקחת ליותר חוגים? מי קונה עגלה יקרה יותר? למי המוכרות בדיאדה אומרות שלום? הילד עם כובע או בלי כובע?

מעטות מאוד הנשים שאיתן מותר לא לשחק פוקר אמהות. רק עם חברות ממש ממש טובות אפשר לוותר על המשחק הזה ולדבר על כל המכלול: היופי, הקושי, הכעס, התסכול, הכרת התודה, תחושת הקיפוח, היופי שלא יאמן והעייפות שלא ברור איך עומדים בה.

אני תמיד מפסידה בפוקר אמהות, כנראה כי אני נוטה להפסיד בכל הפוקרים בחיים, ככה זה אצל מי שמעדיף את הדאחקה על הניצחון. אבל כשמפסידים בפוקר אמהות יש בונוס: הפרצוף המזועזע של מי שמולך.

ואחרי אמהות כה קצרה כמו שלי, אני יכולה להיות בטוחה בשני דברים: אחד, לא להשתמש במגבונים, תמיד לשטוף במים כשמחליפים, והשני - אם אם או אב תמיד בטוחים שילדם הוא כליל החוכמה היופי והשלמות הם: או משקרים, או נמצאים בכזאת הכחשה, שרצוי מאוד שיראו פסיכולוג.

תשמעו, כבר די הרבה זמן אני חושדת מאוד ברצינות שתינוקות אנושיים הם לא ממש חכמים. או כמו שאלי אמר כשתהיתי מה עובר לטולה בלבולה בראש, "כלום, כלום לא עובר לה בראש. הם נראים כמו בני אדם, אבל הם טיפשים כמו ברוקולי." נו, עכשיו יביאו אמהות לספר לי ש"מה פתאום?! הכול הם יודעים הכול!" ובכן, יכול להיות שהתינוקות שלהן יודעים הכול, אבל אם נסתמך על התינוקת הפרטית שלי, אני חוזרת להאמין בברוקולי.

נגיד, זחילה, כן? הילדה בלי עין הרע זוחלת. לא באלגנטיות עם רגל יד רגל יד, אלא עם התחת מונף באוויר, כמו בבונה קטנה, אבל זוחלת. אממה? רוורס היא עוד לא יודעת לעשות. לכן היא זוחלת, זוחלת, זוחלת, נתקעת במשהו ואז מתחילה לדרוש שמישהו יבוא מייד להזיז את הקיר המטופש הזה, ומי בכלל הניח אותו כאן?

או ממש עכשיו, שמעתי צעקות שבר עולות מהמיטה שלה. אלה לא היו גערות של "משעמם לי, תזיזי אותי כבר." וגם לא יללות של "אויש, אני צריכה קצת חום ואהבה, איפה הזותי עם השדיים?" אלה היו צעקות של "תגיעי, מייד!!!" כשהגעתי ראיתי את הגמדה עומדת, כן, כתבתי עומדת, ונאחזת בכוחותיה הדלים בסורגי המיטה. האהבלולה (תזכירו לי למחוק את כל הפוסטים האלה כשהיא תגדל, לא נעים) החליטה להעמד משום מה, אבל היא כמובן לא ידעה מה עושים הלאה ולעזוב את הסורגים כנראה נראה לה מפחיד מדי, ושוב הייתי צריכה לחלץ אותה מצרות.

בעצם, נראה לי שהאהבלה כאן זו אני, שילדה כה קטנטנה - בת שמונה חודשים וטיפה, ושביום ראשון התחילה לבצבץ לה שן, הוריי! - יכולה ככה להשפיט אותי.

יש לי גם הערה לזותי שחיברה את עקרון הרצף וטוענת שלילדים יש יכולת מולדת לשמור על עצמם: אני חושדת מאוד ברצינות שפשוט כל הילדים האינדיאניים האלה נראו לה זהים, אז היא לא שמה לב שחלק מהם טבעו או נעלמו, כי לילדה שלי, הפרטית, אין שום דחף להיזהר, נהפוכו.

היא מתרוצצת מקצה לקצה של המיטה בעקבות העיתון. אפשר לגרום לה לזחול לכל מקום כמעט בעקבות העיתון. "פיציק, עיתונות זה מקצוע מאוד בעייתי, רעיון רע!" אבל היא בשלה. לאן שיש עיתון, לשם היא תגיע, בזחילה משוללת אלגנטיות לחלוטין. ההלבשות/הפשטות/החלפות הופכות לאתגר, איך עושים את זה לפני שהיא תתהפך? איך מלבישים לה את התחתונים לפני שהיא תספיק לפתוח לעצמה את הטיטול? איך משכנעים אותה לשכב בשקט כי צריך לגזור ציפורניים? (לא משכנעים, ליטופי הבוקר שלנו, במקום להיות רומנטיים וענוגים, הופכים לאירוע שבעקבותיו כולי שרוטה, וגם היא. שאורלי בר-לב תבוא לדבר איתי כל כפיה הורית, הפסיכית.)

גם להאכיל זה כבר לא פיקניק, היא רוצה לשתות לבד, זה בסדר, יש כוס פטנט, אבל לאכול לבד? הכיצד, הרי הכול מגיע לרצפה או לכיסא במקום לבטן. היא רזה רזה רזה, ועם כל ההתרוצצויות האלה היא גם לא עולה במשקל בכלל. אז אני מסבירה לה שאת הדייסה אני מרשה לה לשתות מכוס שאני מחזיקה, אבל שבטטה או קישוא אי אפשר לשתות, ו"לא, לא יעזור כלום טלולה בולה, אלה חוקי הפיזיקה, נו, ככה זה!"

הסקרנות המטורפת הזאת, המדהימה. כל דבר שולח אותה למסע מחקר מדוקדק - כפתור כתום בעגלה, תווית אדומה בחולצה כחולה, הכדור הוורוד עם הכאילו פטמות, עיתונים, הו, עיתונים! כל דבר נכנס קודם כל לפה, ואחרי זה מישושים קדחתניים בידיים לא לגמרי מתואמות, כך שרוב האמבטיות מתנהלות במרדף אחרי הפינגווינים החלקלקים האלה.

וזה מהמם ונפלא ומדהים וממלא וקשה קשה קשה. בסוף היום, כשמגיעה הישורת האחרונה של טיול-האכלה-אמבטיה-הנקת לילה, "טלולה, באימא שלך, תירדמי כבר, מספיק להיום." אני כבר לא ממש זוכרת מי אני מרוב עייפות. כל שלב כזה מקרב אותי עוד קצת למעט השעות שלי, לבד, אבל אז גם מחכה לי עבודה, כי מתי אני יכולה לעבוד, אם לא כשהיא ישנה? ובתוך כל האושר והחגיגות, ההתפעלות מזה שהופס, הנה, היא ישבה לרגע, וקצת לצחוק עליה בגלל שהיא סוף סוף גילתה שיש לה פטמות והיא כל היום ממזמזת את עצמה כמו חשפנית זעיקה, לפעמים אני קצת חושבת, "זהו? זה מה שיהיה בשנים הקרובות?" ומייד מלקה את עצמי על כפיות הטובה.

קודם קראתי את הכתבה הזאת - בקיצור, כתוב שם שתינוקות יונקים עד גיל חצי שנה לא צריכים תוספת ברזל - נכנסתי בעיקר כי במקרה שלנו זה לא היה נכון ורציתי לראות מה הקטע, ואז נכנסתי לקרוא את התגובות, ומשום מה גם שם היו התגובות נגד "טרור ההנקה". כבר כתבתי פעם, אנחנו לא באמת חיים בחברה מעודדת הנקה. אין מספיק יועצות בבתי חולים, אין מספיק ידע אפילו בקרב אחיות טיפת חלב, פתרון הקסם כמעט לכל בעיה שיש לתינוקות הוא לבקבק אותם, אמהות מניקות רוב הזמן מרגישות שהן והחלב שלהן עומדים למבחן, ומצד שני, אני כל הזמן שומעת על "טרור הנקה", איך הטרור הזה בא לידי ביטוי? ולמה הנושא הזה מעורר רגשות כל כך עזים?

בלי קשר: לפני איזה שלושה שבועות מישהו נחמד שאיני זוכרת את שמו מקולנוע לב, נדמה לי, הציע לשלוח לי כרטיסים לסרט "מיס פטיגרו". קודם כל כמעט נישקתי לו את הידיים כי הוא גרם לי להרגיש שאני עדיין רלוונטית, שמישהו עדיין חושב ששווה להשקיע בי בכרטיסים לסרט (הערה - אם יש חברה שרוצה שאני אבחן מוצרים לתינוקים, אני כאן, ואין לי שום אינטגריטי!). משונה האמהות הזאת, התנועה בין "אני עושה את הדבר הכי חשוב בעולם" לבין ההרגשה שאני יושבת על אי קטן שהולך ומתרחק מהציוויליזציה, שבסופו אני אהיה אישה עם שערות ברגליים ולאק מתקלף בבהונות שחיה רק דרך הבת שלה.

אז אתמול הפקדתי את טלולה בידיה האמונות של סבתה, והלכתי עם מיכלי לראות את הסרט. מותק של סרט, באמת. זה לגמרי סרט בנות, ובאמת בקולנוע היו רק נשים, אבל הוא סוכרייה קטנה ומחממת לב, ומאוד שמחתי בו. וגם בארוחה אחר כך בא"א, ובחברה הנעימה. אה, אבל הארוחה בא"א הבהירה לי כמה הכול השתנה, פעם הכרתי שם את כל המלצרים, ועכשיו לא הכרתי אף אחד. אבל מייד הרגעתי את עצמי ב"זה שווה את זה! זה שווה את זה!"

אחר כך חשבתי שבעצם אני לא חייבת למנוע מעצמי סרטים, הלא יש באשקלון קולנוע ואני יכולה ללכת פעם בשבוע, נגיד, להצגה יומית, אבל אז נפל טיל בקניון שיש בו את הקולנועים, שייסה.