לשאוף לנשוף

אירוויין היא מקום מנומנם. אם אפשר לקרוא למקום שהסימנים החיוניים שלו קרובים לאפס מנומנם. למעשה, הדבר הכי לוהט באזור הוא הסניף של טריידרס ג'ו, וכמה שזה נשמע מופרך, בהחלט יש גבול לכמות הזמן שאפשר לבלות בסניף של סופר, גם אם הוא מוכר מוצרים אורגניים איכותיים.

הכול כאן יפה יפה יפה, בתים קטנים וזהים, מתוחזקים להפליא, דשאים ירוקים, מדרכות מבהיקות, מכוניות מצוחצחות, למעשה, זה נראה כמו גרסת המציאות של וידס, או עקרות בית נואשות, או כל סדרת פרברים שראיתי אי פעם, וזה מעביר אותי על דעתי ממש. אני גם לוקה בתופעה חדשה-ישנה: בעת פלסטיק. הביקור הקודם שלי בארה"ב היה בניו יורק, בוסטון וושינגטון, וזה תקף אותי בוושינגטון, בקטנה, כי אלה שהתארחתי אצלם שם גרים בשכונה חדשה. הידיעה שכל הבתים שאני רואה סביבי בנויים מנסורת מודבקת בסמחטה, גורמת לי הרגשת חנק, כאילו אני מסתובבת בתוך תפאורה. כל פעם אני נוקשת על קירות הבית ונענית בצליל החלול הזה שאופייני לבתים בארה"ב - נסורת מודבקת בסמחטות.

יערה פורחת כאן בכל מקום, בריח מתוק ומדהים, נפלא להסתובב בניחוח הזה, אבל לפעמים יש לי הרגשה שמישהו, אותו אחד שאחראי לזה שהדשא יהיה ירוק כאזמרגד במדינה מדברית, פשוט מסתובב כאן ומרסס ריח טוב, שגם הריח הנהדר הזה לגמרי לא טבעי.

מחר, אני אהיה כה רחוקה.

ולא, לא במובן המטפורי. מחר עם ליל יעלו על טיסה אחת: דודידי, טליה ואמא של טליה, ויסעו לבקר את דוקיקה באורנג' קאונטי.

התוכנית כזאת: כך וכך ימים אצל דוקיקה. משם ניסע בהייויי 1 לסן פרנסיסקו (כן, אני יודעת שאמורים לנסוע את זה הפוך, אבל אמור זה שם של דג!) שם נשהה אצל אוריאל המהמם. משם נקפוץ לדודה בבוסטון, ונחזור דרך ניו יורק. בקיצור, יש פה מעין קוסט-טו-קוסט מגוחך.

בינתיים אני אחוזת בעתה. בגלל שאני כל כך מחוברת רגשית לעצמי, הייתי צריכה שתכאב לי הבטן הרבה הרבה כדי להבין שאני אחוזת בעתה. הדבר שהכי מפחיד אותי בינתיים הוא הטיסה, איך טלולי תסתדר בטיסה כל כך ארוכה? ואיך שאר הנוסעים יסתדרו בטיסה כל כך ארוכה עם זעיקה? אחרי זה באים שלל פחדים פחות או יותר מקוריים, ביניהם ניתן לכלול פחד משפעת החנזירים, ועוד שאר דברים שאני לא מעיזה לכנות בשם אפילו.

עצות, תובנות, תופינים ושלל רעיונות יתקבלו בברכה.

תזכורת לנוסעת: זכית בהגרלת הספר! אנא, שלחי לי כתובות כדי שאוכל לשלוח לך הספר, ולא, תאלצי לחכות שלושה שבועות לשובנו.

מכירים את זה שכותבים אומרים שכתיבה זה כמו לידה, ושהכתבים שלהם הם כמו הילדים שלהם? זה בכלל לא דומה, אפילו לא קצת. מסתבר שהדבר היחיד ששווה ערך לילדים זה עוד ילדים.

הנה, במשך המון זמן, המון המון זמן, הדבר הראשון שהייתי עושה בבוקר זה להדליק את המחשב. עכשיו יכול בהחלט להיות מצב שבו אני אגיע למחשב רק אחרי שהגמדה כבר ישנה. שלא לדבר על כוח לכתוב, או לקרוא. אז השבוע שעבר היה משוגע מאוד. הוא התחיל בצורה די מבאסת. כמו כל ביקור בטיפת חלב, גם הנוכחי הגיע לשלב המצער שבו נותנים לי לראות את הגראפים (אוי, הגראפים, הגראפים!!!) שבהם המרחק בין הזעיקה ובין האחוזון השלישי הולך וגדל. אם פעם היינו ממש צמודות אליו מלמטה, היום מפרידים בינינו איזה ארבעה סנטימטרים. "צריך לעשות בירור יסודי," אמרה האחות. "אבל צריך להוציא לה דם מהווריד בשביל זה, אני לא אוכל לעמוד בזה!" "אין ברירה, צריך פעם אחת ולתמיד לדעת אם יש בעיה או אם היא פשוט קטנטונת," היא ענתה בקשיחות. "אבל היא עלתה 250 גרם בחודש וחצי, זה מאוד יפה!" התחננתי על נפשי.

בסופו של דבר, בלב כבד, החלטתי לגמור עם הסיפור הזה, ולברר את הנושא ביסודיות. אספתי קקי לדגימות (מי אמר שקקי של הילדים שלנו לא מגעיל אותנו?) ובבוקר, אחרי לילה בלי שינה מרוב צער, הערתי את טלולי ולקחתי אותה לקופת חולים - בצום, נשבר לי הלב כשסירבתי לתחנוני הנקת הבוקר שלה.

זה היה נורא. ביחוד השלב שבו הבכי המלחמתי שלה התחלף בבכי של יאוש. ממש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בקיצור, שתי דקות וחמש מבחנות אחרי כבר היינו בחוץ. אני בטראומה, וטולי מאושרת כמו זרזיר שנפל על שק זרעונים שמנמנים. שנאמר, אני סבלתי לפני, תוך כדי ואחרי, והיא רק מרגע שהכניסו את המחט עד שהוציאו אותה. ככה זה.

מסתבר שאין לה צליאק, תולעים, טפילים, מחסור בוויטמין בי-12 או בחומצה פולית. מה שחסר לה זה ברזל (הפתעה!). אני מקווה שעכשיו יעזבו אותנו בשקט בטיפת חלב, הנה, בדקנו הכול, וגם תינוקות שמגיעה לגיל שנה ושמונה במשקל שמונה קילו יכולה להיות בריאה.

ולמשהו ממש מצחיק שנפלתי עליו:

מכירים את זה שבתוכניות בישול, או במדורי בישול, תמיד מגיע שלב ההטפה, שבו השף התורן מסביר איך עם צמחי תבלין טריים הכול הרבה יותר טעים? איך הקטשופ שמכינים לבד, מעגבניות פרימיום עולה על זה שקונים?  ששימוש באבקת מרק כתבלין זה מעשה שלא ייעשה? שקופסאות שימורים הן דרכו של השטן להשתלט על המטבח? אני תמיד מאמינה להם. באמת, בכל פעם שאני עושה קיצור דרך מטבחי אני ממש שומעת את אהרוני עומד מאחוריי ומצקצק (חבל שזה לא ירון קסטנבוים והוא לא מצקצק אלא... עזבו, לא משנה). כל פעם שאני פותחת קופסת שעועית, כי אין לי כוח להתחיל להשרות ואז לבשל במשך עשר שעות, או מתבלת את הפתיתים בתיבולית בצל אני מרגישה איך רפי כהן מתאפק לא להקיא. הרי כל שף מוכן להסביר, באריכות, איך רק חומרים טריים ואיכותיים מניבים אוכל איכותי, והם, בכלל, אם הם לא משיגים את עשבי התבלין שמוכרת הערבייה עם התבלול מדיר אל בלח, מעדיפים בכלל לסגור את המסעדה באותו יום. אז הנה, אחד השפים המוכרים והמתפלצנים ביותר עושה פדיחק'ה. שורו וראו!

http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3218644

אוי, בנוגע למבצע הספר: החלטתי לערוך הגרלה בין קוראיי, ובגלל שאני קצת משוגעת אשכרה עשיתי פתקים עם שמות הקוראים שביקשו, ואז הוצאתי פתק, והזוכה...

נוסעת!

אנא, כתבי לי למייל את הכתובת שלך, ואני ממש אשמח לשלוח לך את הספר.