לשאוף לנשוף

יש לי חברה שהיא אם לילד בדיוק בגיל של טליה, והם אפילו חברים די טובים. למעשה, החברות בין שני הילדים גרמה לי לחשוב שאם לסימון דה בובואר היו ילדים, היא בחיים לא הייתה חושבת שאישה נעשית אישה, אלה רואה במו עיניה כמה (לרוב, לרוב) ההבדלים מהותיים, על גבול הקומי ממש. סתם דוגמאות, הוא התחיל ללכת שמונה חודשים לפניה, והיום הוא מרכיב פאזלים כמו שד, אבל הדיבור שלו רק בראשיתו, בעוד שטליה משוחחת ממש, ויחסים בין אנשים הרבה יותר מעניינים אותה מאשר אותו. והקטע הוא שכשהם ביחד, הם משלימים זו את זה לגמרי, היא מרגיעה אותו, והוא מוציא ממנה שדה שובבית.

אבל שוב נסחפתי לכתוב על הגמדה, לא על זה התכוונתי לכתוב.

היא גם יחידנית, אבל ההורים שלה לא כל כך רצו שהיא תלד כך עוד ילד, בעוד שההורים שלי זורמים לגמרי עם העניין. לפני שנה ומשהו היא הכירה בחור מקסים מאוד, ועכשיו היא בהיריון גדול. זה גורם לי לחשוב על אזורי נוחות, ועל הפחדנות שבהישארות בהם. החיים שלי כה מרופדים ונוחים שאין לי סיבה ממשית לצאת מהם, אני אוהבת לגור עם ההורים שלי, אני אוהבת להיות אם יחידנית, אני אוהבת לעבוד מהבית, ואני לא מאתגרת את עצמי בשיט כדי לעשות דברים מעבר לזה, ואני לא יודעת כמה זה טוב. כאילו, זה טוב, אבל

אתמול בערב התקיימה בהיכל הספורט של אשקלון הפרמיירה של להקת הורה אשקלון, כן כן, אני יודעת שכולכם צוחקים נוכח המילים היכל ספורט + פרמיירה + אשקלון, אבל זה אמיתי לגמרי, נו.

בעד זה שאבא שלי מייצר את רוב התלבושות להופעה, הלכנו לצפות בפרמיירה, ולקחנו אתנו את הגמדת, שמאוד התרגשה מזה שהולכים לראות ריקודים ותלבושות שסבא רוני הכין. נכנסנו להיכל, התיישבנו, הושבתי את הגלדיולה עליי, ואז הריקודים התחילו, וקרה משהו מדהים:

היא פשוט קמה מעליי, עברה שורה אחת קדימה, והתיישבה שם לבד. וכל ההופעה, שארכה בערך שעה וחצי, היא ישבה מרותקת לגמרי, והתמקדה בהופעה, מחאה כפיים במקומות הנכונים, וכל פעם שאיזה קטע ריתק אותה במיוחד היא רכנה קדימה בעניין, כדי לראות בדיוק מה קורה שם, וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מכולנו. אני כל פעם אומרת שאחד הדברים המדהימים בהורות זה שהיא מאפשרת לנו לחוות ילדות מחדש, וכשראיתי אותה אתמול נזכרתי איך אני, בילדותי, כל פעם שהייתי רואה סרט, או הופעה, או משהו שמאוד נגעו בי, נזקקתי לשקט וניתוק כדי לעבד מה שראיתי.

מראה הטליה המרותקת גם הזכיר לי כמה כוח יש לאמנות, איך היא יכולה להעביר אותנו לממד אחר לגמרי. אז נכון שעכשיו הטעם שלי יותר משוכלל, הדרישות שלי מאמנות יותר גבוהות, ויותר קשה לי לעבור לממד הזה שאמנות יכולה להעביר אותנו אליו, אבל היה מדהים לראות איך זה קורה אצל הבת שלי. אני מקווה שהיא תשמור על היכולת הזאת, תוך כדי שכלול הטעם.

אבל ליתר ביטחון, אני חייבת להיות פולנייה: למה ילדות צריכות לרקוד בתנועות עלק סקסיות? מה זה הדבר הזה? למה הן צריכות לעכז, לענטז ולפרכס, אי אפשר לרקוד בלי להיראות כמו זונה קטינה?

אני חושבת שאחד הדברים הראשונים שלמדתי בתור אמא זה להיות מאוד זהירה בנוגע לשיפוט של אמהות אחרות, גם כי אצל רובנו זו הנקודה הכי רגישה שיש, וגם כי על כל מי שמחזיקה מעצמה על זה שהניקה שנתיים, יש אמא אדמה שהניקה שש שנים, ועוד אחת שבקבקה מהבית חולים, וכולן משוכנעות שהן הכי סבבה.

מה שכן למדתי לזלזל בו קצת זה המושג המצחיק "זמן איכות" - מה זה בדיוק זמן איכות, ולמה הוא טוב? ילד צריך שיקדישו לו זמן. אם בזמן איכות הכוונה היא לשעתיים ביום בהן אימא קשובה אליו לגמרי, אני לא בטוחה שזה כזה גליק, כי זו לא אינטראקציה נורמלית. בין אם וילדים שנמצאים מספיק זמן ביחד אין 100 אחוזי קשב, ולא צריכים להיות. חוץ מזה, נראה לי שכשמגדירים זמן כ"זמן איכות" שורים עליו יותר מדי יסוריי מצפון, כי הילד לא רואה את אימא מספיק, ויש לפצות אותו.

צריך זמן, כמו שיותר זמן, האיכות נובעת מהזמן. מבחינתי להעמיד אותה על כיסא כדי שתטרוף ביצה לחביתה זה זמן איכות מטורף, וללכת ביחד לסופר ולהתייעץ איתה איזה טעמים של יוגורט ניקח לסבא זה ממש זמן איכות אקסטרימי. אני באמת לא מאלה ש"משקיעות" - למשל, אני לא עושה איתה כמעט דברים שאני לא נהנית מהם, יש מספיק דברים שכיפיים לשתינו, או דברים שצריכים לעשות, ודרך העיניים שלה הופכים להרפתקאות: לחלק כביסה, להעביר אטבים, לעזור עם הספונג'ה. אני לא חשה צורך להרכיב פאזלים או לבנות בלגו כדי להיות בסדר.

מצד שני, אני מניחה שיש אילוצים, ויש אמהות שהיו רוצות להיות עם הילדים יותר, ולא מתאפשר, או כאלה שמרגישות ששעתיים ביום עם הילדים זה מספיק, ואם להן זה מספיק, אז הן יודעות מה הן עושות.

כל ההקדמה הזאת באה אחרי שקראתי משהו לפני כמה חודשים, ונזכרתי בו אחרי הטור של ספקטור, על המולטיטסקינג הארור - נכון יש את המדורים האלה בעיתון, שמביאים בהן נשים שממלאות סדר יום שיכול להספיק לחודש לכפר הודי שלם? אז בדרך כלל אני קוראת אותם, קצת מתפלאה, קצת בזה לעצמי, קצת שמחה שאלה אינם חיים, ועוברת הלאה.

עד האישה ההיא, שאני לא זוכרת מה שמה, נראה לי שמחקתי אותו מזיכרוני - מדובר באישה בעלת מקצוע חופשי (אדריכלית, אם אני לא טועה.) מצליחה מאוד בתחומה, ומאוד עסוקה. היא קמה באיזה 5:30 כדי ללכת לחדר כושר, ומשם נפרש סדר יום מדהים שכולל עבודה מ-07:30 עד 21:00-22:00, ברצף. בצילום היא נראתה טיפ טופ, כולל בלונד מושלם, ונוסף לכל זה, היא אם יחידנית לילדה בת חמש או שש, שהיא אף פעם לא רואה - היא יוצאת מהבית לפני שהילדה מתעוררת, וחוזרת אחרי שהילדה נרדמת. האינטראקציה של הילדה היא רק עם האופר. האישה הזאת תקועה לי לגמרי בראש, כמו שתקועים לי אנשים שמסבירים לי בשיא הרצינות שהם מאוד מקווים שילדים לא ישנו את סגנון החיים שלהם יותר מדי - יא אהבלים, אם אתם לא רוצים שסגנון החיים שלכם ישתנה, למה אתם מביאים ילדים? אבל הנה, האישה הזאת כנראה לא שינתה את סגנון חייה בכלל, היא ממשיכה באותו קצב מטורף כאילו אין שם ילדה - ואני לא רוצה להתייחס לילדה כרגע, רק לאמא - למה היא עשתה את זה? איזה תפקיד רגשי, אם בכלל, ממלאה הילדה הזאת? איך היא מסבירה לעצמה שהיא רואה אותה רק בסופי שבוע?

שוב, אין לי תשובות, רק שאלות, שנורא מטרידות אותי.

אני לא מחבבת את חנה בית הלחמי, היא פמיניסטית מקצועית, פמיניסטית, אנא ערף? מהסוג שגורם לנשים להתבייש להגדיר עצמן ככאלה. לפני כמה ימים קראתי פוסט ארוך ומנומק שלה שבו היא מסבירה למה אסור להכניס את תאומי הפונדקאות ארצה כי פונדקאות היא אקט לא מוסרי, ולמען הגשמת טירוף הילודה היהודי (כי רק יהודים מתרבים בעולם, לא ידעתם?) המדינה מוכנה להקריב את בריאותן של נשים הודיות עניות, ולכן איסור כניסתם של התאומים ארצה יעביר מסר חד משמעי לכל ההומואים האלה שרוצים להסתובב ברוטשילד עם ילדי המחמד שלהם על חשבון רחמן של הודיות אומללות. אבל זה לא רק היא, בתגובות מישהי הוסיפה שמאוד לא נוח לה עם הומואים ופונדקאות, כי זה העניין היחיד שיש להם בנשים, וזה לא בסדר.

כבר כמה ימים אני חושבת על זה, והופכת בעניין. מצד אחד, יש משהו לא מוסרי בפונדקאות, כמו שאפשר לומר שיש משהו לא מוסרי בתרומות זרע או ביצית, כשאלה מתבצעות בתשלום. לא, סתם, זה לא נכון, זאת אומרת, זה כן נכון, אבל הריון הוא עניין הרבה יותר בעייתי, כי כן, הריון מהווה סיכון ממשי לחיי האישה הנושאת אותו, ואישה צריכה מוטיבציה מאוד חזקה כדי להסכים למסור את הגוף שלה לתשעה חודשים, על כל המשתמע מכך לאנשים אחרים. לעניין הזה יכולים להיות סוגים שונים של סיבות: אם או אחות שמוכנות לשאת הריון עבור בת או אחות עקרה, נשים שמקבלות תשלום עבור השירות, אבל הסיבה העיקרית היא רצון לעזור, ונשים שבהשכרת גופן יכולות לקנות עתיד טוב יותר למשפחתן.

מאוד קשה לי לדעת איפה עובר כאן הקו המוסרי: להביא עובדת לכאן לחמש שנים, כדי שתטפל בקשיש, ובזמן הזה לא תראה את משפחתה יותר מוסרי מאשר לשכור רחם לתשעה חודשים? ואם האישה הייתה מקבלת אפשרות לבחור, תמורת אותו סכום, זה או זה, מה היא הייתה בוחרת? אני באמת לא יודעת. ואולי המוסר תלוי בסכום? כי לשכור פונדקאית בארץ עולה 120 אלף שקל, בארצות הברית כל ההליך, עד קבלת הילד, עולה בערך 120 אלף דולר, מתוכם הפונדקאית מקבלת 30-40, ובהודו האישה ההודית מקבלת פחות מ-10 אלפים דולר. אז תמורת 120 אלף שקל זה כן מוסרי, ותמורת 7,000 דולר זה לא מוסרי? אבל באופן יחסי, ה-7,000 האלה יכולים לשנות את חייה של האישה ההודית בצורה הרבה יותר מהותית מכפי שיעשו זאת ה-30 אלף לאמריקאית, אז למה לקבוע בשבילה שמתוך דאגה לבריאותה, אסור לה לעשות מה שהיא עושה?

אומרים גם שלו הייתה אפשרות בחירה ולא בגלל סיבות כלכליות, אף אחד לא הייתה מסכימה להיות פונדקאית, כי עובדה, רק נשים שמצבן הכלכלי לא מזהיר עושות את זה. נכון, אבל גם רק נשים שמצבן הכלכלי לא מזהיר עובדות בתור אחיות, נגיד, ואף אחד לא אומר שלא מוסרי להיות אחות, להפך. והאם באמת יש כאן ניצול? יש לי זוג חברים שיש להם ילדים מפונדקאות, הם עשו את ההליך בארצות הברית, והם בקשר עם הפונדקאית עד היום, ניחא זה - הפונדקאית המשיכה לשאוב חלב חודש אחרי הלידה (הקטנים נולדו פגים) למרות שהיא לא הייתה חייבת, כדי לתת לילדים התחלה כמה שיותר טובה. במקרה שלה, כמו במקרה של פונדקאית ישראלית, הסכום לא שינה את חייה, אולי קנה לה קצת רווחה כלכלית, אז מי יכול לקבוע שאישה כזאת משמשת כלי חסר מודעות שנועד לספק את צורכי הריבוי המפונקים של אנשים עשירים? נשמע לי מאוד מעליב, להתייחס כך לאישה שבאמת המוטיבציה הראשונית שלה הייתה לעשות מעשה טוב. נו, אני מניחה שמייד יבוא חוכמולוג ויגיד שאם היא כל כך רוצה להיות טובה שתעשה את זה בחינם, וזו כמובן שטות גמורה, היריון הוא עבודה קשה ודי מבאסת, ואם אפשר להרוויח קצת כסף וגם לעשות מעשה טוב, מה רע?

ואז איכשהו מגיעה השאלה: את היית מסכימה לעשות את זה? והתשובה, מבחינתי, היא שלא, בשום פנים ואופן, בעצם, אולי אם מישהי ממש קרובה אליי הייתה עקרה, אבל זה משהו שהיה מאוד קשה לי אתו. לא כי אני חושבת שזה לא מוסרי, אלא כי אני לא יכולה לחשוב על מסירה של תינוק שגדל לי בבטן, ושהרגשתי אותו בועט ושוחה שם. ביציות לעומת זאת, הייתי תורמת בשמחה אדירה, כי לי הגנטיקה פחות חשובה, אבל זה כבר עניין שלי.

אין לי תשובות הפעם, רק תהיות.