לשאוף לנשוף

בסיידר, שקט עכשיו. למדתי להוריד שירים מהאימיול, ואני מורידה כל מה שנופל לי בין הידיים, החל ברובי וויליאמס וכלה בג'ון באאז, אותי לא יתפסו לא מוכנה!

אתמול, בלילה בלי שינה, הזיתי מזרקים. אני חובבת מחטים. בבדיקות דם אני אוהבת לראות את הדם זורם בפרפרית (ורידים דקים יש לי אני, וגם שמתי לב, שכשאני מפמפמת עם האגרוף, היד שלי נוטה להיות תקועה בתוך השד של האחות, סיטואציה קמת אינטימית מדי, לא?) וממלא מבחנות בארגמן מושלם. בקעקועים העלתי כל הזמן את דרגת הכאב, בטן, ירך, שכמה, קרסול, עצם הזנב, ירך (כיסוי של הקודם), והיהלום שבכתר, העורף. שעה וחצי של כאב טהור. כשאווה תוקעת לי מחטים, אני נהנית מהתחושה של מרכז העצבים מתכווץ סביב המחט הדקיקה. יש לי נטייה לא חיננית לשחק בפה עם סיכות. זה חלק ממסכת הניורוטיות האוראלית שלי. קיסמים, קשים, חתיכת הפלסטיק שמחברת את התווית לבגד (זו נחשבת מעדן מיוחד), כולם נופלים חלל לצורך שלי ללעוס ללא הרף. לא, מסטיקים אני לא כל כך אוהבת. אבל סיכות הן הטופ. המלכה האם מתחרפנת מזה. היא בטוחה שיום אחד אני אבלע סיכה ואמות; בינתיים זה לא קרה.

היום אני תוהה, אפשר להתגעגע למישהו שעוד לא הגיע? וכשהוא יבוא, מי הוא יהיה? איך הוא יראה? הוא יצחיק אותי? הסקס יהיה טוב? מה הוא יאהב לאכול? איזה ריח יהיה לו? איך האהבה שלו תתבטא? יפריע לו שאני לא כל כך אוהבת להוריד שערות? הוא יאהב לישון מחובק? איזה פגמים מעצבנים יהיו לו? איזה פגמים שלי יעצבנו אותו? ולמה הוא מתעכב כל כך?

הופס הופס, לנקודת ההתחלה. אולי התגאיתי לפני הזמן. בלילה הט' העבירה לי את השיר "מבול", של רונה קינן, משום מה, אחר כך הרגשתי צורך לשמוע את "לא קל", של היהודים. טעות גדולה, ענקית, מטופשת. שוב לא הצלחתי לישון. קראתי עד שהספר נגמר, השחר כבר התחיל לעלות, שולח אור אפרפר לתוך הבית, ציפורים התעוררו, ואני רק רציתי כמה שעות חסד בלי מחשבות. לא קיבלתי.

אם נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה, נגוע. אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד תשארי עשרים שנה או עד סוף היום. למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה והכל יקפא פתאום אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב לחבק ולעזוב כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות לאהוב פחות. בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות לשבור חומות ולהאיר אותך למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן בשם אחר והכל יקפא... 

עכשיו אני יושבת מול המחשב בגופייה ותחתונים, ואין קץ לדמעות.

אדושם, כמה נמוך אפשר לרדת? אה, בעצם, אני יכולה באותה קלילות לצטט גם אייר סופליי, ובכלל, נראה לי שלא משמיעים מספיק אלפוויל ברדיו. אין שום סיבה הגיונית שבעולם שלא ישמיעו את "big in japan" לפחות, לפחות פעם בשעה. בעצם, יאללה, מה קורה עם "tears for fears"? אה, למה אותם לא משמיעים?

אבל אתמול שמעתי פיית'לס, ופתאום, ככה, אחד השירים שם קרע לי את הלב לחתיכות יסודיות. קרע כמו עמיר לב, במתיקות, אבל קרע.

נעים הכוח הזה, של אמנות, לאפשר לנו לנדוד למקומות שהם לא אנחנו רק כדי לחזור ולגלות שכולנו בעצם זהים. ומי שרוצה ליידות בי אבנים על משפט "האלכימאי" שיצא לי כאן, מוזמן.

 Why Go?

Don't go
I didn't know you'd be here, and I wasn't meant to come.
I'd be sitting watching TV if there was anything decent on,
if I'd missed the taxi or found nothing good to wear.
But for some uncertain reason, some strange uncertain reason,
this is how it all it all began.

(Why go?) Why go, (when you could stay awhile)?
(Why go?) Why go, (when you could stay awhile)?

If I made some coffee, would you sit and talk some more?
I know words are usually pointless when you've used them all before.
The way your smile fills the room --
Stay awhile. Kick off your shoes. Don't go. Please stay. --
It always happened this way.

(Why go?) Why go, (when you could stay awhile)?
(Why go?) Why go, (when you could stay awhile)?
The way your smile fills the room --
Stay awhile. What's there to lose? --
The way you laugh, when I say, Don't go. Please stay.
Why go? Why go, when you could stay awhile?
Why go? Why go, when you could stay awhile,
when you could stay with me tonight?
Tonight?

 

ואם הייתי סינית, הייתי אומרת - אין, אין כמו זמנים משעממים (אמרה הסייקו, ממש לפני שהיא מתחילה לחפש אקשן רגשי מתחת לאדמה)

שמונה בבוקר, הדלת של הבית שלי נפתחת, ואני שוב חושבת לעצמי, "פוסטמה, שכחת לנעול אותה?", ומייד התכסתי, למה דווקא הלילה הייתי צריכה לישון בערום מלא? ואז קולה הצרוד של שולה, העוזרת, "אמא שלך אמרה שהיום אני אבוא אליך, ואליה ביום רביעי". אללי, הפאניקה! מייד הרצתי בראש רשימה: ניקולאי הראשון? במגירה לידי. ניקולאי השני? במגירה ליד המחשב. הסמים? בקופסת הקסמים. יש תחתונים ליד המחשב? אלוהים, בבקשה תגיד לי שאין תחתונים ליד המחשב! לא, כנראה אין. אולי הגיע הזמן להקפיד יותר על הדברים האלה. אחר כך קצת הטרידה אותי המחשבה על הבקיאות האינטימית שלה בחיי. ז'תומרת, האישה הזו, שאני משלמת לה 110 שקל פעם בשבועיים, ושמעבר לזה אין לה שום חשיבות בעיני, יודעת עלי הכל. זה עשה לי תחושה לא נוחה.