לשאוף לנשוף

אתמול טולה בלבולה הייתה בת תשעה חודשים. הייתי יכולה לשורר את שבחיה מהיום עד יומי האחרון - למשל לספר על הרגע הזה, בסוף היום (לפני השכמות הלילה, כן? המפלצת מתעוררת כל שעתיים, ירחם עליי האל!) כשהיא נרדמת לי על הציצ ואני מנתקת אותה בעדינות, זרת בזווית הפה, כמו שלימדו אותי, ואז היא מעגלת את השפתיים בציפייה לעוד ואחר כך עושה פרצוף כמו של צב עצוב. או הניסיונות שלה לעמוד על כל דבר, יציב או לא יציב, שכבר עלה לה בכמה וכמה נפילות, ואיך היא למדה ש"פוציק, זה לא נורא, רק נפלת, אופס אופס, להמשיך לזחול." החיוכים שלה או הפליאה שבה היא מסתכלת בתנועות היד של עצמה. היכולת להעסיק את עצמה והצורך הדוחק בתשומת לב שמתעורר אחרי כל הפוגה כזאת, מין תדלוק אימא דחוף שאחריו היא שוב הולכת להתרוצץ בעולם.

אני יכולה לספר גם על השעמום המטורף אחרי כמה דקות  של "קוקו טליה, קוקו!" (למרות שהיא זאת שמחביאה את הפנים בחיתול ומציצה בעדו, לדעתי זה מצביע על סוג של גאונות) ועל הצחוק הפרוע שלה כשהיא מגלה שאנחנו ממש יכולות לתקשר באמצעות נקישות לשון וטפיחות על כל מיני דברים.

אבל נראה לי שהדבר שהכי בא לי לעשות זה להגיד לכל אימא צעירה ולכל הריונית - תקשיבו, שלושת החודשים הראשונים איומים, איומים, איומים. כולן חושבות תוך כדי שהן בשליטה ושהכול ממש בסדר, אבל אז פתאום מתרומם מסך ואת קולטת שאת באמת באמת באמת קרועה על היצור הקטנטן הזה, אבל לא, זה באמת לא קורה ביום ולא בשבוע, וזה בסדר. רק שלושה חודשים, ואז יהיה לכן, במקום מישהו שאתן אפילו לא מוכנות להודות כמה שאתן חסרות אונים מולו, את התינוק שתמיד חלמתן עליו. צריך רק סבלנות ולזכור שעוד לא נולד המנייאק שיכול לעצור את הזמן, כן?

הצלם הוא אוריאל, והסימן האדום מעל הגבה של טלולה נוצר אחרי מפגש מצער עם מדרגה. אבל אם היא לא תיפול, איך היא תלמד לקום?

חוץ, ערב, שכונת מגורים של מעמד הביניים - בתי קרקע וריצוף אקרשטיין.

אישה בת שלושים ומשהו נושאת ילדה בעגלה.

ילד דתי בן עשר יושב בשולי המדרכה עם כלב גדול, זאב מעורב.

יש לך פלאפון? שכחתי את המפתח לבית ואני צריך להתקשר.

-כן, חכה שנייה.

הגברת מחפשת, מחפשת, מוציאה כל מה שיש לה בתיק, פלאפון אין.

-שיט, שכחתי אותו אצל אהובה. תשמע, אני גרה שלושה רחובות מכאן, רוצה לבוא ולהתקשר מאצלי?

-כן.

-מי זאת אהובה?

-מישהי שלפעמים שומרת על טליה.

-והיא אוהבת אותה?

-נראה לי שכן, היא שמחה בכל פעם שהיא רואה אותה.

-בת כמה את?

-שלושים ושש.

-אימא שלי בת 38.

-ואללה.

...

-כמה זמן את נשואה?

-אני לא נשואה.

-אז איך יש לך ילדה?

-בלי להתחתן.

-אז מי זה אבא שלה?

-אין לה אבא.

-מה, הוא מת?

-לא.

-אז אני לא מבין.

(מנסה לחשוב איך מסבירים לילד דתי את כל הסיבוך, מחליטה לוותר)

-תראה, יש ילדים שאין להם אבא, ככה זה.

-את יכולה ללכת לרב שימצא לך שידוך.

-אולי, אולי אני אחכה שטליה תגדל קצת.

חבל, את דווקא נחמדה, הוא בטח ימצא לך מישהו, ותהיה לך משפחה כמו של כולם.

...

-היי, הנה אבא שלי, הוא הגיע.

מכונית נעצרת, הילד והכלב עולים לתוכה.

-סוף-

עכשיו אני רק מקווה שההורים שלו לא יבואו לנזוף בי על השחתת מידותיו של הילד.

ימי סופה"ש שלפני שבועות ושבועות עצמו עברו עלינו בתענוגים הרבה. היה נורא כיף - טלולה מתחילה להפוך לבן אדם קטן ומעולה, עם חוש הומור (קצת ילדותי, מודה) ואיכשהו היא מצליחה לשדר מה היא רוצה - כשאפילו אישה קשת הבנה כמוני יכולה להבין שאם היא מושכת לי בחולצה היא רוצה לינוק - מה שהופך הכול להרבה יותר פשוט. הקצב של הדברים מדהים אותי: יום אחד היא פחדה לעבור את המסילה של דלת ההזזה בין הסלון לחצר והתלוננה עד שמישהו הרים אותה, ולמחרת עברה את זה לבד, בלי לזכור שהייתה עם זה בעיה אי פעם.

תקופת חרדת הזרים שלה מאוד מינורית - היא עדיין מחייכת לכולם, אבל כבר לא אוהבת שאנשים שהיא לא מכירה מחזיקים אותה בידיים, ואם זה קורה, אז היא בקשר עין רצוף עם בני המשפחה. סוף סוף היא גם מתחילה לגלות העדפה כלשהי לטובתי, זאת אומרת, אם אני מתרחקת לה היא מואילה בטובה לפלוט איזה "אוי!" קטן, כנראה כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי, והיא מקשקשת במרץ ובאינטונציה כמו דיבורית, מה שמאפשר לנהל איתה שיחות בשפתה.

אבל אתמול, אחרי כמה ימים של דבש ומרשמלו שוב הרגשתי חנוקה. כשניסיתי להבין למה, הבנתי שזה היה כי היא לא התנהגה איך שאני ציפיתי שהיא תתנהג - בד"כ אחרי שיעור שחייה (היא כבר צוללת! ואיך לעזאזל הזעיקים האלה יודעים לעצום עיניים לפני שמצלילים אותם? זה ממש מדהים.) היא נרדמת לאיזה שעתיים, ואתמול היא נרדמה לחצי שעה וזהו. אחר כך כל פעם מחדש היא סימנה שהיא עייפה, וכל פעם עברנו את כל הטקס: לרדת מהבית של ההורים לבית שלנו, לינוק קצת, אגודל לפה ולמיטה, ובכל פעם שהיא הייתה מגיעה למיטה, אופסי! קופצת כמו חדשה ודורשת שאני מייד אוציא אותה משם. בפעם השלישית שזה קרה התחלתי לתהות  איפה סוכנות האימוץ הקרובה למקום מגוריי ומה מחיר השוק של ילדה מהממת עם עודפי מרץ.

אבל אז נהגתי בבגרות (חי חי) ובאחריות (חה חה) ואמרתי שאו-קי, היא לא רוצה לישון. אני יכולה להתעצבן או אני יכולה לחשוב מה עושים. נשכבנו במיטה שלי, אני קראתי והיא שיחקה במשך שלושת רבעי שעה בשקית ריקה של מגבונים, ופתאום הכול היה בסדר.

השאלה היא איך אני מוצאת בעצמי את היכולת הזאת ללכת צעד לאחור ולראות מה עושים במצב הקיים, במקום להרגיש מקופחת בגלל מה שאמור היה להיות ולא קורה עכשיו. לא, אין לי תשובה, אני פשוט מקווה לזכור שגם זו אופציה, זה הכול.

ודבר מה חשוב: בינתיים מסתמן שהמשקה האהוב עליה הוא מים, והמאכל האהוב נעלי קרוקס. אני לא יודעת מה מפריע לאימא שלי יותר, לראות את טליה לועסת לה את הנעליים, או זה שהיא נאלצת אחר כך ללכת בנעליים מכוסות ריר. ולא, אין איך להרחיק אותה מהקרוקס, היא אוהבת קרוקס כמעט כמו שהיא אוהבת עיתונים.

למי שראה אתמול בערוץ שתיים את התוכנית שאחרי החדשות, "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" או משהו כזה, שידע לו שאבא שלי עשה את התלבושות למופע, וכמה שהוא שמח כשהוא ראה ברולר "תלבושות - רוני ורינה". אתם מבינים, ככה נראה אושר. בית, משפחה אוהבת והכרה בפרי עמלך. כמה מעט צריך, כמה אנחנו מסבכים הכול.

בפוסט האחרון של ליאת יש כמה מגיבות שאמרו שגם הן, כמוה, רוצות ילד רק במסגרת של זוגיות אוהבת. לדעתי זו החלטה הרבה יותר אמיצה מזו שאני קיבלתי. הרי כל כך מתאים לי להגיד, "או-קי, לא מסתדר לי למצוא אהבה? פאק איט, אני כבר אסתדר לבד, בלי טובות!" האמת היא שגם האמהות עשתה אותי הרבה יותר קלה לעיכול. נשים רווקות מאיימות על הסדר החברתי, נשים רווקות עם ילדים הרבה פחות. אין כאן באמת אומץ, לעומת זאת, ההחלטה ללדת רק בתוך זוגיות היא באמת הימור על כל הקופה. אני חושבת שבמצב של היום, כשכבר אי אפשר להיות רווקה זקנה בשקט, בלי שמישהי בתור בסופר תספר לך שלא נורא, תמיד אפשר ללכת לבנק הזרע, צריך הרבה יותר עוצמה בשביל לקבל החלטה כזאת.