לשאוף לנשוף

קראתי כל כך הרבה על הגעתו הצפויה של ברישניקוב, שמצאתי את עצמי צופה בקליפים שלו בטיובית. שוב נתקלתי ברגש הזה, השראה, נקרא לו? אני רוצה לכתוב כמו שברישניקוב רוקד. שהכול יהיה זורם וחלק ומושלם, בלי תפרים גסים וחוסר התאמה, והעיקר, בלי שלא יהיה דבר בכתיבה שיפגין איזה שהוא מאמץ, שהרושם שייתקבל יהיה של תנועה קלילה מהיד למקלדת, וזהו. מעניין, אני רוצה לכתוב כמו שברישניקוב רוקד, אבל אני לא רוצה לכתוב כמו שאף אחד כותב. זה לא שאני לא מעריכה כותבים אחרים, ירחם השם, יש כותבים שאני מוכנה לצחצח להם את הנעליים כדי שיוכלו להתפנות לכתוב, אבל עדיין, לא רוצה לכתוב כמו אף אחד, רוצה לכתוב כמו שברישניקוב רוקד.

ולעניין אחר לגמרי, שהייתי מגיעה אליו קודם לולא היה עובר עליי שבוע קצת פסיכי. בטור של השבוע שעבר ספקטור כתבה על חוסר ההערכה שיש כלפיי זוגות שמושכים בעול כבר הרבה זמן, איך הם בעצם לא משמשים השראה לאף אחד. זה נכון, כמו שהיא כתבה, מה שקורה באמצע לא ממש מעניין. באמצע אין מטוסים שמעיפים פלאיירים של "התינשאי לי?" ובאמצע אין אישה זועמת שיושבת עם עורך הדין שלה ומתכננת איך היא תוציא מהבן זונה את הגרוש האחרון. באמצע יש אמצע, והאמצע כל כך אפור. האמצע זה הזמן הזה שלא קורה בו משהו, סתם נשיאה יומיומית בעול, עם כמה רגעי שפל וכמה רגעי חסד, שצריך להקפיד לא להחמיץ. לימדו אותנו איך נראית ההתרגשות של ההתחלה, ואיך נראית הדרמה הגדולה של הסוף, ואין לנו יצוגי אמצע, של היום יום העמלני הזה. איכשהו אנחנו גם חיים בתקופה שבה קיימת האשליה שמגיעים לנו חיים גדולים מהחיים, והחיים שלנו, שהם ממש בגודל החיים נראים קצת מבאסים, אם לא יודעים לחפש את מה שטוב בהם.

אני גם חושבת שבגלל שאין יצוגי אמצע, אנחנו לא יודעים למה לצפות, או רובנו לא יודעים למה לצפות. רוב האנשים מסתכלים במערכת היחסים של הוריהם, ואומרים - בדיוק כזה אני לא רוצה! שזאת התחלה טובה, אבל מה אתם כן רוצים? אה, לא  יודעים, רק לא כזה. יש לי שתי חברות (וגם אני) שלהורים שלהן יש מערכת יחסים ממש טובה. לי ולעוד אחת יש בעיות קשות למדי בכל הנוגע לזוגיות, והשלישית מרגישה שמישהו איפשהו נתן לה להציץ מבחד לחור המנעול של הזוגית הטובה, אבל לא ממש הסביר לה מה ואיך. אבל מה הכי קטע? שגם אלה (וגם אני) שראו בבית מערכת יחסים מצוינת, לא רוצות כזה. ולא כי אין הערצה לפרויקט החיים המרשים שההורים הקימו, אלא כי מי שגדל בתוך מערכת יחסים זוגית אוהבת יודע את הנורא שבסודות: כמה קשה לאהוב לאורך שנים, וכמה מהאני צריך להשקיע בזה. ולא, אני אפילו לא מדברת על מונוגמיה, לאחרונה אני מתחילה לחשוב שהדבקות במונוגומיה כדבר שעליו תיפול או תקום מערכת יחסים נועד להסיט את תשומת הלב מדברים שהרבה יותר קשה להקפיד עליהם מאשר ללדאוג לכך שאיברים אלו ואלו יהיו שמורים לאדם אחד בלבד - אהבה ומחויבות הן הרבה יותר עמוקות מזין או מכוס. אני מדברת על המחויבות ההדדית לשאת בעול ביחד, בלי לצאת מנקודת הנחה שיש תחנות יציאה. אצל הזוגות הטובים שהכרתי פרידה לא הייתה אופציה, כי האהבה והמשפחה הן פרויקט חיים, ועל פרויקט חיים לא מוותרים.

כשאני קוראת על יועצי זוגיות שמסבירים כמה לכל אחד צריכים להיות חיים משלו, ואיך חשוב לשמור על האני בתוך הקשר אני מהנהנת, כי אני בת לדור שלי שהאמיתות האלה נראות לו ברורות, אבל האמת היא שהזוגות הטובים שאני מכירה הם די סימביוטיים. אין להם חבר'ה, הם לא אוהבים לצאת לבלות בנפרד, ואין להם יותר מדי צורך להתאוורר. אני חושבת שהם מוכנים לשלם את המחיר שיש לשלם כדי להגיע לקרבה מקסימלית לאדם שאינו אתה, מחיר שרוב האנשים שאני מכירה פשוט לא מעוניינים לשלם, אבל גם להיות לבד הם לא רוצים להיות, אז כל פעם שנהיה כואב ומתחכך מדי, עוברים הלאה, לאדם הבא, לכמה שנים, עד שהקרבה תוליד את החיכוך הכואב שרק אחריו יש קצת קצת קצת שיוף של פינות חדות, שיוף שמאפשר עוד טיפונת קירבה.

כן, אני יודעת, אין שום דבר ברישניקובי בטקסט הזה, לא יצא.

רק עוד חמישה חודשים וזה נגמר.

עד אז... סתם, אין עד אז, הגיהינום ישתולל פה, יהיה מגעיל, וכולם יהיו עצבניים ואומללים. בינתיים טליה ואני מפתחות באדיקות תחביב חדש: אנחנו שוכבות על הרצפה ונאנחות "אוף, איזה חום." בגלל שמדובר בפולניה קטנה, זה יוצא לה יופי.

האמת היא שהמציאות גזלה לי את החשק לכתוב. אמנם בדלת אמותיי הזעירות הכול בסדר, אבל ברגע שמוציאים את האף מהד' אמות האלה, המצב חרבנה, וגם חם, אם לא ציינתי זאת.

אתם יודעים מה, אני אנסה להיות אופטימית, ולכן אני לא אכתוב על המשט, המצב הפוליטי מדיני, שייח ג'ראח, המחסור בסמים קלים (שלי לא מפריע, אבל בתור סטלנית לשעבר אני מזדהה), ההורים מעמנואל, והעובדה שיותר מסוכן להיות רוכב אופניים מאשר לוחם בשייטת. אה, בעצם לא נשאר לי על מה לכתוב.

חדשה טובה אחת היא שאלי ידידי עבר עם משפחתו לתל אביב. בהתחלה זה דכדך אותי, כי אני לא אוהבת שדברים משתנים ואלי היה ממוקם במשבצת הידיד הירושלמי שלי, אבל אחרי שביום שישי הגמדה ואני ביקרנו אצלם ואכלנו אוכל טעים שאפשר למות - סוד הבישול של אלי, למי שמתעניין: למרוח הכול בשומן אווז. נכון, ים כולסטרול, אבל החיבה שבה תפוחי אדמה מקבלים את פני שומן האווז מבהירה שיש לנו כאן זיווג משמיים - הבנתי ששוב, אולי מבחינה חברתית מאוד חבל שמשפחות חילוניות מבוססות עוזבות את ירושלים, אבל מבחינה אישית העובדה שאלי ומשפחתו תל אביבית מגניבה ת'שועלים. עכשיו נוכל להתראות הרבה יותר, והוא יוכל להסביר לי יותר דברים על המצב הפוליטי מדיני, וכך אני לא ארגיש כמו מפגרת. חוץ מזה שיש לו ארבעה בנים, ואחד מהם יתחתן עם טליה והכול יהיה יופי.

עוד חדשה טובה היא שאוריאל בארץ, ואני מאוד אוהבת שהוא כאן, ואם הוא לא ימעל בחובותיו יהיו צילומים חדשים של טליה. אז אנא, הפעילו לחץ ראוי. מעבר לזה, חיי הם נהר רוגע, ורק שימשיך כך, אמן.

אחת הסיבות בגללן בחרתי בתורם של טליה היא כי הוא מוזיקאי. אני משוללת שמיעה לגמרי, וחשבתי שיהיה נחמד אם היא לא תהיה כזאת. לא הסתייע, אין לה שמיעה מוזיקלית בשיט. אותי זה די משעשע, אבל אני תוהה, נגיד אם התורם היה אבא שלה, הוא לא היה מתבאס מזה שהיא חסרת כישורים בתחום שכל כך מהותי אצלו? נראה לי שהייתי מתבאסת אם לא היו לה כישורים ורבליים טובים, או שאולי לא? כי נגיד, יש די הרבה דברים שהיא לא ממש מבריקה בהם, נגיד, מבחינה מוטורית היא אפעס קצת איטית, וגם בקטע של פאזלים וכאלה היא לא ממש מבריקה, אבל זה לא מזיז לי בכלל. השאלה היא אם יש דברים מהותיים יותר ופחות, נגיד, אם הייתי מוזיקלית והיא לא, זה היה מפריע לי?

מן הסתם, כאן עולה הטענה שהורים מכוונים את הילדים שלהם למה שחשוב להם, אבל לא יודעת, נראה לי שכאן הגנטיקה מדברת הרבה יותר מהחינוך. השפה שלי יוצאת דופן, ואצל שני ההורים שלי עברית היא לא שפת אם, מצד שני, בשפת האם שלהם הם מאוד רהוטים, אז אולי את העברית הם לא יכלו לתת לי, אבל את השליטה בשפה באופן כללי כן? אבל גם כאן קורה משהו מעניין - בגלל הניתוק משפת האם, בגלל שהם ויתרו על שפה, ברמה היומיומית שפה הרבה פחות חשובה להם מאשר לי,  והאחים שלי, אכן, פחות ורבליים ומתבטאים פחות טוב ממני גם בכתב, אהה, אבל אולי זה כי אני אישה והם לא, ונשים יותר טובות עם שפות?

סתם, הכול התחיל להסתובב אצלי כי מישהו החמיא לי שרואים שהגמדה כל כך נבונה כי אני משקיעה בה המון, אבל כל פעם שאומרים לי משהו כזה, אני תמיד מרגישה שזה לא שאני משקיעה, זה היא. אני אולי מספקת לה סביבה שמאפשרת לה לבטא חלק מהכישורים שלה, אבל אם לא הייתי מקבלת ממנה פידבק עצום, זה היה הרבה פחות נעים. לדוגמה, אם היא לא הייתה אוהבת לשבת בבתי קפה, לא היינו הולכות כל כך הרבה לבתי קפה. או אם היא לא הייתה יושבת מרותקת בהצגות, גם לשם לא היינו הולכות. זה קצת כאילו אני נותנת לה מתנות, והיא צריכה לבחור איזו מתנה נראית לה ואיזו לא. אולי בגלל זה אני גם לא נהנית להרכיב איתה פאזלים, כי היא לא טובה בזה, ואני קצת מתחרפנת מהעניין, כאילו, את לא רואה שלא מחברים את הרגליים של דורה לראש, שחסר איזה חלק באמצע?

עוד משהו שקצת בעייתי הוא חוסר היכולת שלי לשקר לה. גם כששקר יכול להיות מוקד של ביטחון, אני פשוט לא מסוגלת לשקר, נגיד, כשהיא שואלת אותי אם אני אעזוב אותה פעם, במקום להגיד פשוט לא, בחיים לא, אני עונה לי שככל שזה תלוי בי, אני לא אעזוב אותה בחיים. או כשהיא מתחילה ליבב שהיא רוצה משהו, הדבר הכי פשוט זה להגיד שאני אתן לה את זה כשנגיע הביתה, ולקוות שהיא תשכח. אבל לא, אני אומרת שהיא לא תקבל גם אם זה עולה בעוד ועוד נג'סת חיגרת. וזה לא כי אני חושבת ששקרים הם דבר מאוד לא מוסרי, פשוט לא יכולה. התירוץ הרשמי הוא שהאמון שלה בי חשוב יותר מאשר קניית שקט, אבל זה רק תירוץ, אני לא חושבת במושגים כל כך גדולים.