לשאוף לנשוף

לעיתים קרובות אני תוהה אם אני אמא טובה.

אולי אני ביקורתית מדי? אולי איני סבלנית מספיק? אולי אני מצפה מהן ליותר מדי? אולי זה לא בסדר שכשטליה מראה לי יצירה מחופפת אני אומרת לה שהיא יכולה יותר מזה במקום להגיד לה שזה מהמם? אולי המנהג שלי לומר להן בשעה 21:00 שהמשמרת שלי נגמרה יגרום להן נזק בלתי הפיך? אולי הסירוב העיקש שלי להתייחס לדרמות שלהן ברצינות יגרום להן נזק בלתי הפיך? אולי העובדה שאני לגמרי כנה איתן בנוגע לרוב הדברים יגרום להן נזק בלתי הפיך? אולי בכלל, להיות הבנות שלי יגרום להן נזק בלתי הפיך? 

ברגע זה ללי יושבת בחדר לידי, "מקריאה" לעצמה סיפור וממציאה לו עלילה ממש מצחיקה. 

טליה יצאה למחנה אימונים של החוג לג'ודו, כולל לינה מחוץ לבית.  היא הכי צעירה שם. בעשר וחצי היא התקשרה בבכי תמרורים, שאינה יכולה להירדם. אמרתי לה שהיא במרחק עשר דקות נסיעה, ושאם יהיה נורא אני אבוא לקחת אותה, אבל שהיא יכולה להתגבר וליהנות. התגברה ונהנתה. עכשיו היא בדרך חזרה, עמוסת חוויות. 

אז אולי אני אגרום להן נזק בלתי הפיך, אבל נראה לי שככה, בגדול, יהיה בסדר.