לשאוף לנשוף

מה אני אגיד לכם, בעוד אני יושבת כאן, שקועה עם הראש עמוק עמוק בתחת של עצמי, שם בחוץ, בבית העסק של הוריי, קורים דברים בל יתוארו. קודם כל, המשטרה תפסה את הפועל הזר שלנו, והוא נשלח אחר כבוד לבולגריה. זה לא עניין שניתן להקל בו ראש. סימון היה אתנו שש שנים, ויש לי תחושה חזקה למדי, שאם הפטריארך היה צריך לבחור ביני ובינו, מי שהייתה מוצאת את עצמה על המטוס לבולגריה הייתי אני...

תשאלו למה מישהו צריך פועל זר במשך שש שנים? אני כמובן אשמח לספר. הפטריארך, שכינוי החיבה שלו בקרב בני המשפחה הוא "הורדוס". אין הרבה דברים שמשמחים אותו יותר מאשר לכבוש שטחים ואז לבנות עליהם. יש לו צבא קטן אך איכותי, שמורכב ממנו עצמו, אחיי, וסימון. למרבה הצער (שלו בעיקר) הוא חי בתקופה שאי אפשר ממש לכבוש בה שטחים, אז הוא עושה את הפעולה הקרובה ביותר, ובשקדנות של ציוני אמיתי רוכש עוד ועוד מאדמות המולדת, ומגדיל עוד יותר את החנות. על צד אחד של הסימטה שהחנות ממוקמת בה הוא כבר רשם כיבוש מוחלט, ועכשיו עברנו לכבוש את הצד שני. ומה קורה אחרי פעולת הכיבוש? כמובן, פעולת הבנייה. כאן בדיוק נכנס סימון יקירינו לתמונה. ועכשיו, שאנחנו בדיוק באמצע בנייה חדשה, אין סימון יותר. מעבר לבעייה המיידית, גם הפטריארך וגם המלכה האם מסתובבים טרודים במחשבה, "ומה יקרה כשהגג יעוף באמצע החורף?". אבל זה לא הכל, לא ולא!

בשבוע שעבר המלכה האם התקשרה אלי רוטטת מרוב התרגשות, "אריאליטה, אל תשאלי!"

"טוב, לא שואלת"

"no seas boba" (שבספרדית זה אל תהיי מפגרת)

"מה קרה?"

"נכון XXX שעובדת אצלנו?" (כל שם רוסי יתאים במקום האיקסים, תרגישו בנוח)

"כן, מה?"

"ו-YYY שעובדת אצלנו?!" (כל שם רוסי אחר יתאים במקום הוואיים, תרגישו בנוח)

"מה אמא?!"

"ל-XXX יש רומן עם הבעל של YYY!!"

הבעל עזב את הבית וחזר, עזב את המאהבת וחזר אליה, המאהבת איימה על האישה החוקית, האישה החוקית איימה אני כבר לא יודעת על מי. בקיצור, אנחנו חיים בתוך טלנובלה מזוינת, אפילו השפה מתאימה.

ועכשיו אני אחזור להכניס את הראש בתחת של עצמי, או בכוס של עצמי הפעם, ואספר בצער שלראשונה אני נתקלת באחת מתופעות הלוואי הפחות נעימות של הפרוזאק: הלכו לי האורגזמות. טוב נו, לא הלכו לגמרי, אבל בשביל התוצאה שמתקבלת, לא שווה לבזבז את הסוללות של ניקולאי. זה אמור להשתפר בקרוב, כך שאני לא ממש דואגת (כל כך לא דואגת, שאני מזיינת את השכל לכל מי שמוכן להקשיב לי בעניין, אבל זה לא הזמן להיות קטנוניים, תודה), אבל זה גרם לי להיזכר בספר הדיכאון הטוב ביותר שאני מכירה - "חשיכה נראית", של וויליאם סטיירון. כל מי שהיה שם, כל מי שמכיר מישהו יקר לו שהיה או נמצא שם, זה הספר היחיד שקראתי שמצליח איכשהו להעביר את העניין. ולמה נזכרתי בו עכשיו? יש שם קטע שסטיירון הולך בו לפסיכיאטר, אחרי ששתי תרופות כבר לא הועילו לו, והנה, אני שותקת ונותנת לסטיירון לדבר.

"זאת ועוד, כך אמר לי ד"ר גולד ישר בפנים, הכדור במינון האופטימלי שלו גם עלול להביא לתוצאת לוואי של אין אונות. עד לאותו הרגע, למרות שכבר הייתה לי קצת בעיה עם האישיות שלו, לא חשבתי שהוא לחלוטין חסר יכולת ראייה; עכשיו לא הייתי עוד בטוח בכך כלל. כששמתי את עצמי בנעליו של ד"ר גולד, תהיתי אם באמת חשב ברצינות שהנכה למחצה הזה, חסר הלחלוחית והמעונה, עם גרירת הרגליים וגניחת-הקדמונים שלו, אכן קם כל בוקר מתרדמת ההלציון שלו כל כולו מוכן לקראת כיוף הבשרים".

פרופרציות, צריכות להיות פרופרוציות.

היום משמו היה כאן, ואני אומרת, לאור העובדה שעברה יותר משנה מאז הפרידה ממשמו, אולי הגיע הזמן שנקרא לו עזי? לא, זה לא השם המלא שלו, להירגע שם ביציע. אז כן, עזי היה פה, הוא בא להביא לי כמה ספרים ששכחתי אצלו. רובם מותחני זבל בכריכה רכה באנגלית, שאהמ, לא במקרה נשכחו אצלו, ז'תומרת, ברצינות, אני צריכה אצלי ספרים של סטיבן קינג ודין קונץ? אני הרי בחורה עם פאסון ספרותי.

יצאתי אליו, הוא חיכה לי מחוץ למכונית שלו, וכשהתקרבתי חייך אלי חיוך ענק. יש לו חיוך מקסים לאיש הזה. תוך כדי הליכה לקראתו שטף אותי גל עצום של חיבה, רק חיבה. לא כעס, לא טינה, לא כאב. מי שעמד מולי לא היה האיש שבגללו התפתלתי חודשים מרוב כאבים, ושחודשים לפני הפרידה גרם לי לגווע כי הוא לא יכל לתת לי מה שאני רוצה. עמד מולי מי שהצחיק אותי, דאג לי, בישל לי, לקח אותי לטיולים והתווכח איתי באופן שגרם למוח שלי להישאר במשך שנה וחודשיים חד כסכין מנתחים.

קשה לי לתאר כמה שימחה אותי החיבה הזו, הידיעה שזה מה שנשאר בסוף.

(אני חושבת)

ושוב גיליתי שלסבל כסבל אין ערך, אין טעם, אין תכלית. הוא לא הופך אותי לטובה, או מבינה, או עמוקה יותר (למה תמיד אני כותבת דימויים, או דוגמאות, או הסברים בשלשות?). תמיד כשהכלב השחור מתחיל לנבוח (כבר סיכמנו שצ'רצ'יל ואני ככה קרובים?) אני משום מה משתכנעת שאני סובלת בגלל סיבה אמיתית, ולא רק שהסיבה אמיתית, אלא שאני ראויה לסבל הזה, כעונש על משהו. ואז, כשהערפל מתחיל להתפוגג, אני מבינה שלא, לא מגיע לי עונש.

התקופות האלה תמיד מזוקקות יותר מבחינה חברתית. נעלמת לי לגמרי הסבלנות לכל הקטע הנימוסי, לצורך להיות נחמדה בשביל הנחמדות. נורא חבל לי שאין יותר מצבים בהם אני מסוגלת להגיד - "סליחה, פוס, אין לי משאבים עכשיו, אני מרוכזת מדי בעצמי", יכול להיות שלו הייתי יודעת להגיד את זה לפני, הנביחות של הכלב השחור היו פחות מטרידות. בסוף הגלים האלה נשארים רק האהובים, האוהבים ביותר, אלה שבשבילם אני מוכנה לחייך גם כשאני שם בפנים. יש בזה משהו מזכך מאוד, לזכור את סדר העדיפויות הנכון, ולדבוק בו, עד הפעם הבאה שאני אשכח מה חשוב ומה לא.

ואולי זה העניין? פרופורציות? תזכורת של הדברים החשובים והלא חשובים? לזכור מי חשוב ומי לא? לדעת להעריך את האפשרות לחייך, ללכת, לאכול, להתלבש, להתקלח. דברים זעירים, אה? אולי, אבל הנה, בשבוע שעבר בקושי התקלחתי. מגעיל, אני יודעת, אבל נורא קל לעשות את זה כשלא יוצאים כמעט מהבית. אז אני אסריח, מה קרה? מישהו מריח אותי חוץ ממני? ובשבילי מגיע לי להריח טוב? זובי.

יש שם אנשים שהיד שלהם מושטת אלי באמת, לא במיילים, לא בוירטו, היד האמיתית שלהם שלוחה אלי, מוכנה לתפוס אותי, גם אני לא אעשה את המאמץ הכי קטן לתפוס את עצמי. הם יודעים מי הם, אני יודעת מי הם, ושוב אני אומרת, תודה.

זה מתחיל להשפיע, לאט. בערך ב-12 בצהריים אני מפסיקה להתפתל מכאבי בטן, ואז הערפל מתחיל להתרומם לי מעל המוח, וקצת אחר כך, אני מתחילה לזהות את עצמי שם בתוך העיסה, לפעמים אני אפילו עושה לעצמי "שלום" ומחייכת חיוך גדול. אני כבר זוכרת שאפשר לחייך.

אתמול עם אווה לא הייתה שום התקדמות בטיפול, היא אמרה שהגוף שלי כל כך מותש שהיא לא מצליחה לתקשר אתו, אז היא מייד תקעה בי חמש מחטים, ושלחה אותי לשאוף בקצב ארבע ולנשוף בקצב שמונה, עד שהמוח יסתדר לי. בניגוד לפעמים קודמות, התשובה ל"את צריכה להמשיך עם התרופה?" הייתה "כן" חד משמעי, בלי מקום להיסוס. או כמו שאלי אמר אתמול, "בובה מותק, בפעם הבאה אני לא רוצה לשמוע תשובות כמו 'אני מדוכדכת' או 'אני עצובה', איך שאני מרגיש שאת משתגעת לי, מייד אני אומר לך לחזור לתרופות, ומייד את חוזרת, ברור? ואני לא מבין למה את מפסיקה בכלל...".

למרבה השמחה, נפל עלי שבוע עם הרבה עבודה, כך שלא משנה מה, אני חייבת להושיב את עצמי מול המחשב, לחפש חומרים, להיות יצירתית, לכתוב, כי צריך, כי משם באה הפרנסה. כשרק התחלתי להיות חברה של הט', והמחשבה שאני אתפרנס (גם אם בדוחק) מכתיבה הייתה חלום רחוק, אמרתי לה פעם, "את יודעת, זה בא כל כך בקלות שלא יהיה לי נעים לקחת עבור זה כסף", וקול התבונה ענתה, "אוקיי, תעשי ספונג'ה בשעות הפנאי, שתרגישי שאת עובדת בשביל הכסף שלך". אז אני לא עושה ספונג'ה בשעות הפנאי, או בכלל, והכתיבה, כמו תמיד, באה בקלות, אבל יש כאן שמחה שלא חשבתי שתהיה לי, אשכרה, לכתוב, ושישלמו לי על זה. זה נעים.

ובלילות אני רואה ER, ואז וויל וגרייס, ונרדמת על הספה שעושה מסאג' אצל ההורים שלי, ומתעוררת וחוזרת אלי הביתה, ובבוקר מתעוררת לכאבי בטן, ולעוד יום של התמודדות, וכך, לאט לאט, מתמרנת בין החולשה לכוח, יודעת שאין שום אופציה אחרת.