לשאוף לנשוף

בגיל 17, אולי 18? לא, זה היה לכבוד יום ההולדת ה-18, רונית שרף שאלה אותי מה אני רוצה במתנה ליום ההולדת, ועניתי שאני רוצה את הוידיאו של rattle and hum. הסרט בדיוק רץ אז בבתי הקולנוע, אבל לא היה שום סיכוי שהוא יגיע לאחד משני בתי הקולנוע שהיו אז באשקלון (או אולי היה אחד? לא זוכרת), ומי היה הולך אתי לראות את זה בתל-אביב? (לא, האופציה ללכת לבד לסרטים הייתה הזויה מדי, זה היה משהו שרק אנשים ממש אומללים עושים).

ב-88 U2 הייתה בת 12, היו להם שבעה דיסקים שהאחרון שבהם, the joshua tree, גרם למבקרי מוזיקה ברחבי העולם להשפריץ ניטים, ובצדק. אבל אותי לא העסיקה המוזיקה אז, אלא הדמות הקטנה של בונו. מצחיק לחשוב שכבר אז הוא היה מגלומן מספיק כדי להריץ פרוייקט כמו הראטל, כנראה הוא התחיל מאז לתכנן את עתידו כמוזיקאי שמתישהו יקבל פרס נובל לשלום.

אתמול ראיתי את הוידיאו, אחרי המון שנים. כולנו היינו הרבה יותר צעירים אז, לאדג' היה שיער, לאדם קלייטון היו משקפיים, ולארי מולאן (הטמבל עם התופים) ישב מאחורי התופים, ונראה טמבל. 

כשציפיתי בוידיאו נזכרתי איך כבר בגיל 18 הוא סקרן אותי מספיק כדי שכבר באותם ימים משוללי אינטרנט אני אלך לבדוק מה קרה ביום ראשון הארור, מה הסיפור עם מנסון והשיר "הלטר סקלטר" של הביטלס, ומה בדיוק מרתין לותר קינג עשה, שמגיע לו שיר מקסים כמו "in the name of love", אפילו הבנתי למה בונו כל כך זועם על האירים האמריקאים שתומכים ב-IRA, בערך מאותה סיבה בגללה אני זועמת על היורדים שמרשים לעצמם להיות נורא ימניים כשהם יושבים בגולת מיאמי הדוויה.

זו הדרך היחידה שאני מסוגלת ללמוד בה, רק דברים שמעניינים אותי, רק לבד. באונ' מעולם לא קראתי את מה שרשמתי בכיתה. אני קוראת את כל הסילבוס ואז עונה על מה שצריך לענות. גראף הציונים בתואר הראשון שלי ממש מראה את זה - עלייה חדה בציונים ככל שמספר קורסי הבחירה עלה ולמדתי מה שמעניין אותי. אתמול חשבתי מה היה קורה אם במקום להעיק עליי כל כך הרבה שנים עם מקצועות שלא מעניינים אותי כהוא זה, היו נותנים לי להתפתח בעיקר במה שאני טובה זו. ז'תומרת, כן היו מלמדים אותי לחשב אחוזים (כדי לדעת כמה אני מרוויחה בסוף עונה) ושיש כוח משיכה, אבל מעבר לזה, נותנים לי לרוץ בדברים שאני ממש טובה בהם.

אה: ואתמול כשצפיתי בבונו מתפתל בקלטת, הבנתי למה אני מחבבת בנים נמוכים: יש בהם משהו נורא אינטנסיבי, חי כזה.

לפני המון שנים, קראתי ראיון עם סופרת, שסיפרה איך גיבורת הספר שלה נסעה ברכבת התחתית בניו-יורק, ולפתע היא הרגישה שמישהו נצמד אליה מאחור, ואת הזקפה שלו מתחככת בה. העורך ביקש ממנה להוריד את הקטע, כי מדובר היה בספר לבני הנעורים.

מה שהיא אמרה היה, שאם היא הייתה כותבת שהוא שלף סכין והצמיד אותו לצווארה, איש לא היה מצנזר את הקטע הזה, כי בחברה שהאמריקאים חיים בה, זקפה היא דבר הרבה יותר גס מאשר עורק שפעימות הלב האחרונות של האדם גורמות לו להתיז דם. בום, שפריץ אדיר, בום, שפריץ אדיר, אבל פחות, בום, יותר קצר, בום... זהו, ללב כבר לא נשאר מה לפמפם החוצה.  

The End

ויכוח שניהלתי עם זו ש המון פעמים: לגיטימי או לא לגיטימי לשקר בבלוג? היא טוענת שכן, אני טוענת שזה מתחלק: אם זה בלוג שאני לא מניחה שזה שעומד מאחוריו דובר אמת, כמו מוזטל אהובי, אין לי בעיה עם היסחפויות והגזמות. אם זה בלוג של מישהו שאני מניחה שדובר אמת, זה יכעיס אותי נורא. הגזמות בנוגע ליופי, מעמד כלכלי או חברתי, הצלחות אצל המין השני, דברים כאלה מרתיחים אותי. אני לא מדברת על פערים בדימוי העצמי, אלא על שקרים ברורים, שנועדו ליצור פרסונה חדשה: זיינתי, עשיתי, הייתי, אני כזה וכזאת, בלה בלה. פאק שלי, מודה, מתעצבנת מזה.

אבל אין, אין כמו קצת פורנו מוות כדי לעורר אמפטיה, "נגעת בי", "זעזעת אותי", "קטע חזק". איך לא? תורידו למישהו פטיש חמישה ק"ג על הראש, תראו איזה יופי הוא מזדעזע. אולי זה עוד פאק שלי, אבל אני את הזעזוע שלי אוהבת הרבה יותר סובטילי, כזו אני, בחורה מעודנת. למה אני מתכוונת? לבלוג הזה.

נכנסתי במקרה לבלוג של רחם פרגיה, ושם הייתה הפניה אליו. פוסט אחרון של חולת CF, נורא עצוב, האמת שלא ממש, אני לא נוטה להתעצב יותר מדי בגלל אנשים שאני לא מכירה, עוד פאק שלי. ואז מלפומנה כתבה על זה, וזוגתי, שתחייה, אמרה שמשהו כאן מריח לה פישי. זוגתי, שתחייה, היא כמו כלב ציד עצבני, תנו לה מטרה להתביית עליה, ואין איך לעצור אותה.

בירור מהיר ברחבי הרשת העלה את העובדות הבאות: נשים שחולות ב-CF מאוד מתקשות להיכנס להריון, ריר צוואר הרחם שלהן סמיך מדי, ואם הנס כבר קורה, הן צריכות השגחה צמודה. נערת הפלא הזו נכנסה להריון בשאנטי באנטי, ואחרי שישה חודשים (??!!) ילדה תינוקת בריאה. מילא שהאימא היא נס רפואי, ממתי עוברית בת שישה חודשים, ששוקלת 700 גר' בממוצע יכולה לשרוד ללא אינקובטור אצל הוריה האוהבים בקיבוץ? לאלוהיי ה-CF פתרונות.

האם גם מספרת שהיא מעשנת חצי חפיסת סיגריות ליום. הריאות של חולי CF מכוסות בריר, שצריך לנקז. מישהו כאן שמע פעם חולה CF? אפילו הבריאים שבהם מכחכחים ללא הרף, אי אפשר לעשן 10 סיגריות ביום עם כמויות הריר שמצטברות אצלם.

אם מישהו מכיר אותה באופן אישי, אני אשמח לבלוע את הכובע. אם היא לא קיימת, אני תוהה: כמה חסר חיים צריך להיות כדי להמציא סיפור כזה, ואם כבר, כמה טיפש אפשר להיות כדי לא לעשות קצת תחקיר לפני זה?

ובכלל, אל תמהרו לספח אבל של אחרים. אפשר ליהנות מהחיים האלה גם כשלא מנגידים אותם למוות טראגי.

- עההה אבההה? כחככחכחכ, כעעוום, טפו!

- אולי תוציאי את המברשת שיניים מהפה לפני שאת מדברת?

- חחחקקק, טפו! אז אתה שומע? החלטתי בראש השנה לעצב את הבית מחדש.

- אהמ.

- כן, חשבתי לצבוע את הבית עצמו בצבע שמנת, עם נגיעות של חמרה וצהבהב.

- עם מה?!

- נגיעות של חמרה וצהבהב.

- מה כל כך מצחיק בזה?

- שמעת את עצמך? "נגיעות של חמרה וצהבהב".

- אתה לא מעריך את הטעם שלי כמעצבת!

- אם יהיו נגיעות של חמרה וצהבהב, אני בטוח לא אעריך.

- כן, ואני אקנה לקליפאן שלי כיסוי חדש, כתום!

- אולי תקני כיסוי ורוד?

- יש כיסוי ורוד?!

- אני ממש מקווה שלא.

- אז תרשום, בספטמבר, אצלי, לצבוע את הבית.

- מה?

- באמת תיתן לי לצבוע את הבית לבד?

- ברור, מקסימום אני אקנה לך כיסוי חדש לקליפאן.

- למה שתקנה לי כיסוי חדש לקליפאן?

- כי זו הדרך היחידה להבטיח שלא תקני כיסוי ורוד.

הארי פוטר 6: איך עצוב לי, ויי ויי ויי.

מצד שני, לכל מי שטוען משהו נגד לימודים לא ריאליים: קי.ג'יי למדה לימודים קלאסיים. הא לכם!

ד"ר שקשוקה: בפעם האחרונה שאכלתי שם היה מגעיל ויקר. היום אחזה בי התאווה לקוסקוס והייתי בשכונה, אז קפצתי. השירות היה איטי להחריד, והקוסקוס היה איום ונורא. חתיכת בשר שומנית, מפרום חסר טעם, חמוצים מלוחים יתר על המידה, החומוס במרק לא התרכך, ועל התענוג הזה פלוס דיאט קולה שילמתי 55 שקלים. פוי.

הושיעו: לא מזמן שיטטתי באינטרט הזו, ומצאתי את לפטופ חלומותיי: הוא היה במגוון צבעים (ברור שגם ורוד, איזו שאלה טיפשית?), שקל קילו, ועלה 20 אלף שקל בלבד. היום רציתי להתבונן קצת במחשב הפלא ולפנטז, ולא מצאתי את הלינק.

היות ונראה לי די סביר שלא יהיו לי 20בעתיד הקרוב אלף להוציא על לפטופ, ורוד ככל שיהיה, מישהו יכול למצוא לי את הלינק? לפחות אזון את עיניי בפלא.

לכבוד זה, אני רוצה לציין דברים שמעולם לא קרו, ושאני די גאה בהם:

* לא עניתי לשאלון השבועי.

* לא עשיתי חגיגות קאונטר.

* לא ביקשתי מאף אחד שילנקק אליי.

* לא כתבו על הבלוג בשום מקום מחוץ לכאן.

* לא התחריתי בשום תחרות פופולאריות.