לשאוף לנשוף

בגיל 24 התאהבתי בירמי קפלן. קודם לא היה לי מושג מי זה, אבל אז הוא הוציא את הדיסק הראשון. יום אחד הסתובבתי בסנטר (המפ, נושא למחקר "הדיזנגוף סנטר כמרכז לתהליכים נפשיים בחייה של א. רביב") היה להם מסך כזה שהקרינו עליו קליפים, והקרינו את "מודדת".

"תראי מה אני נותן, רק אז תחליטי כמה תתני לי חזרה."

לפעמים כל מה שצריך זה אמת מנוסחת במילים הנכונות ומלווה במוזיקה הנכונה. מייד באותו רגע יצאתי מהסנטר, הלכתי לחנות של "פיקדלי" שהייתה ליד הכיכר (מישהו זוכר?) קניתי את "ירמי קפלן והפרחים", ואיך שחזרתי לחיפה הכנסתי את הדיסק למערכת, ושמעתי ברצף, שוב ושוב שיר אחרי שיר אחרי שיר של גבר מאוד מחובר לעצמו, שיודע לכאוב ומתחבר לכאב הזה.

גיל 24 היה קשה במיוחד. נפרדתי מאבישי, דיכאון ראשון, ואז הפרוזאק ונגזרותיו לא היו נפוצים או מקובלים, תרופות פסיכיאטריות היו משהו שרק משוגעים באמת לוקחים, לא עלה בדעתי שלפרוץ בבכי כל שעה בערך ולעסוק בחדווה בפעילות שמעידה על שנאה עצמית זה משהו שתרופה יכולה לפתור. יבורכו אנשי מעבדות לילי.

בכיתי והקשבתי לירמי, הקשבתי לירמי ובכיתי,

חושבת ש
החיוך שלך מסתיר,
החיוך שלך מרמה,
החיוך שלך לא משכנע אותי,
ואותי אתה לא קונה.
החיוך שלך זיוף.
החיוך שלך מסתיר.

ואני לא מאושרת.

אני באמת לא יכולה לשים את האצבע בדיוק למה ירמי. הייתה אז את אחת מתקופות הפריחה המדהימות ביותר של הרוק הישראלי - איפה הילד, מוניקה סקס, אמדורסקי, כנסיית השכל, את כולם אהבתי. אבל אני חושבת שהנאמנות שלי לירמי נבעה מהיכולת שלו לעמוד על במה ולהתפשט עד הסודות הכי עמוקים של הנשמה, ברור שאני גם חושבת שהוא חתיך נורא והוא פרפורמר מדהים, אבל אני התחברתי לההיכרות שלו עם עצמו ועם הכאב שלו.

התקופה עכשיו לא מזהירה, ירמי היה כותב ש"הכול עצור", ואני הייתי כותבת שדברים לא בהירים. פעם היה לי דייט עם פסיכיאטר שאמר "אני לא אמור לפתור עם הפחד שלך ממצבים של חוסר בהירות." טמבל. בנות, אל תצאו עם פסיכיאטרים, ואם תחליטו לא לשמוע לי, אני אשמח להגיד אח"כ "אמרתי לכן." זו תקופה לא ברורה, ואחד הדברים שהכי מתסכלים אותי בעולם זה כשאני לא ברורה לעצמי. אני מתמודדת עם כל מיני פחדים, אתם יודעים, הגיל, הלבדיות, מה יהיה, כל מיני כאלה, ואני חותרת להשיג שוב את הבהירות שכל כך חשובה לי.

לפני כמה ימים עשיתי "פפרצי", ירמי הופיע שם (תשודר מחר) הוא היה חד ומצחיק וחכם, ואני חייכתי אליו כמו שמחייכים למכר ותיק ואהוב, וחשבתי כמה דברים השתנו לטובה בעשר השנים שעברו מאז שהתחלתי להקשיב לו. אז נכון שעכשיו הזמן לחפור פנימה ולזהות שוב את עצמי בתוך הערפל המאובק שהתפשט לי בנשמה, אבל חשוב לי לזכור גם איזו דרך ארוכה עשיתי כבר, ועד כמה הדברים השתנו.

אה, ואם זה לא היה ברור - זה סוגשל התנצלות על כך שאני כותבת הרבה פחות.

במשך יומיים הרגשנו ממש חלק מהמאמץ המלחמתי. היה לנו פליט בבית! נו, אני יודעת שלהיות פליט באשקלון זה קצת מהפח אל הפחת, אבל קטיושות זה הרבה יותר מפחיד מקסאמים, אצלנו עוד לא נשמעו צפירות.

אחי השאטני הביא לנו הביתה את החבר הכי טוב שלו מהלימודים שבעיקרון גר בשלומי, ואחרי שנמאס לו להיות מופגז, הוא הגיע אלינו ואף קיבל חדר. האמת היא שכבר קודם ההורים שלי שקלו לאסוף ככה איזה כמה פליטים, אבל המחשבה על אנשים שאנחנו לא מכירים שיסתובבו לנו בין הרגליים הייתה קצת לא נוחה. אמא שלי התקשרה לחברים מקיבוץ יפעת שהם לא היו אתם בקשר שנים, אבל היפעתים היו מסודרים מבחינת פליטות, ואז השטני הביא את הפליט, ובא לציון גואל.

היה נחמד, הפליט. אוכל הכול חוץ מדברים שבאים מהים, מנומס, מצחיק, חצי תימני אמנם, אבל זו לא אשמתו, ובכלל, היה דווקא נחמד שהוא כאן.

אבל היום בבוקר, בדיוק כשתכננתי להכניס את הפליט לסבב שטיפת הכלים, קיבלתי את בשורת האיוב שהפליט הלך.

למראה המצוקה שלי השאטני הבטיח שהפליט יחזור בסופ"ש, אבל עכשיו יש לי יסוריי מצפון, אי אפשר להכניס את הפליט לסבב שטיפת כלים של יום שישי, כי זה המון כלים. אוף.

"ראית שיש ראיון בלאישה עם ליאור אשכנזי?" שאלה אותי המלכה האם בנימה תמימה לכאורה. "ראיתי, אפילו שמעתי שהוא, לא כמו גרושתו המגעילולה, שומר על דיסקרטיות." אמרתי והתעלמתי מהרמז הבוטה. יומיים אחר כך הגעתי לחנות, וליד המחשב, מתחת לערימת הניירות בצבץ בביישנות גיליון של "לאישה" ומהשער חייכו אליי עיניו התכולות של ליאור. "ג'ויה", צחקקתי, "ידעת שאמא דלוקה על ליאור אשכנזי?" ג'ויה בדקה את ליאור בעיון ואמרה, "מה את רוצה? הוא באמת חתיך!", "ואני חושבת שהוא טורקי." הוספתי כדי לשמח אותה. "ברור, הגברים שלנו הכי יפים!" היא אמרה בשביעות רצון וחזרה להציק לי.

כשאמא שלי נכנסה למשרד נפנפתי בעיתון בעוז ושאלתי, "מה נהיה, לא הצלחת להתאפק?" "אני לא קניתי את זה בשבילי! זה בשבילך. את עודד מנשה לא רצית, אז אולי ליאור אשכנסי ימצא חן בעינייך!" (במבטא ארגנטינאי כבד, כן?) "אמא, הוא עשה קוק כמו משוגע!" "אני לא זוכרת שזה הפריע לך קודם." היא ענתה, ובסיבוב של מנצחים יצאה מהמשרד.

עודד מנשה וליאור אשכנזי. אין ספק שלאישה הזו יש טעם מגוון בגברים.

אבל זה לא מה שחשוב. יש בלאישה כתבה על אנשים שהחליטו להפסיק לצאת לבליינד דייטים. מתייחסים לזה כאל תופעה, כולל פסיכולוג שמנתח אותם וסיפוריהם האישיים קורעי הלב, ואני באמת לא מבינה את הביג דיל כאן. אומרים שהם מפחדים, ושחוקים, ולא בנויים לאינטימיות ואלוהים יודע מה עוד, ושוכחים להגיד דבר אחד פשוט: השיטה הזו לא מצליחה. זה אחד מבזבוזי הזמן והכסף הכי מטופשים שאני יכולה להעלות בדעתי (טוב, חוץ מסמים, אבל סמים זה נעים). את תקופת הדייטינג שלי, שנמשכה בערך שנה, והייתה לפני שש או שבע שנים אני זוכרת כתקופה מטופשת לחלוטין. יצאתי לעשרות דייטיים, וכלום. סתם. סתם. סתם. בחורים שבנסיבות אחרות היו מוצאים חן בעיניי נפסלו על שטויות, ובחורים שבנסיבות אחרות אני הייתי מוצאת חן בעיניהם פסלו אותי על שטויות אחרות.

הרי, אם נחשוב על זה בצורה מסחרית, לאנשים בקופידון ובג'יידייט לא כדאי שנמצא אהבה. כל אחד שמוצא אהבה יורד ממצבת המנויים שלהם, והם מפסידים בגללו כסף. הייתי רוצה שיום אחד יעשו מחקר על אחוזי הצלחה בבליינד-דייטס, ומבחינתי הצלחה יכולה להיות אפילו דייט שני, לא חייבת להיות חתונה. אני מנסה לחשוב על איזושהי פעילות אחרת עם אחוזי הצלחה כל כך נמוכים שבכל זאת כולם עושים, ולא עולה לי שום דבר בראש. אני אפילו חושבת שזה מזיק. לא משנה כמה אנשים ישננו לעצמם שזה שזה X לא רוצה אותם לא אומר עליהם שום דבר, הם לא באמת משתכנעים בזה. כבני אדם אנחנו לא בנויים לכל כך הרבה דחיות בלי שזה יפגע בנו, וככל שדוחים אותנו יותר כך נפגע הביטחון העצמי יותר, וקטנים עוד יותר הסיכויים למצוא אהבה, כי רוב האנשים לא מתאהבים באנשים שלא סובלים את עצמם.

איכשהו הכניסו לכל הרווקים לראש שאם הם לא יוצאים לדייטים הם ממש פוגעים בסיכוייהם למצוא בן זוג, ושזה לא נורמלי לא לחפש. חייבים לחפש! איפשהו בליינד דייטס הפכו למס השפתיים שרווקים חייבים להעלות כדי שאנשים יאמינו להם שהם באמת רוצים אהבה. הויתור על הבליינדים נחשב כל כך חריג, שהוא אפילו מצדיק כתבה, שיואו. כן, אני מכירה את כל התירוצים, הצטמצמות מאגר ההכרויות וכל הבלה בלה הזה, אבל זה עדיין לא הופך את הבליינד דייטס לשיטה מוצלחת, נכון?  

נ"ב: לצורך העניין, פגישה עם מישהו שמכירים קצת ברשת קודם (כמו שהיה עם כל בני הזוג שלי בשנים האחרונות) לא נחשבת בליינד דייט, כי יש סוג של היכרות מוקדמת וחיבה כלפיי האדם שנפגשים אתו. וגם דייטים שמסדרים לכם אנשים שרוצים בטובתכם לא נחשבים בליינד-דייטס, כי המתווך הוא מישהו שאוהב אתכם, והוא באמת רוצה שיהיה לכם טוב.

היום העמסתי על ברלינגו המנוולת את המלכה האם ואת גיסתי המהממת, ואחרי ארוחת בוקר בא"א, שבה שלושתנו אכלנו מעל לראוי ולא הפסקנו להתלונן על זה, נסענו לנו לתערוכת הבוגרים של בצלאל, שמתקיימת בימים אלה ממש בבן-גוריון, בטרמינל הישן.

אין לי מושג מי בחר את המיקום לתערוכה, אבל מי שעשה את זה, מגיעות לו מחיאות כפיים. המקום הזה מלא בכל כך הרבה הקשרים, שהוא מעניק המון ערך מוסף ליצירות של הבוגרים. קודם כל, נורא מוזר לראות את הטרמינל עצמו. הוא קפא בזמן. הכול עדיין שם, חוץ מהאנשים שמילאו את המקום הזה בכל כך הרבה חיים ודרמות שנוטות לקרות בשדות תעופה.

התערוכה עצמה מתקיימת בקומה השנייה, במקום שהיו בו ביקורת הדרכונים והדיוטי פרי. כאן היה המכשול הראשון. עמדתי והסתכלתי על אנשים, ולרובם היה רגע כזה של היסוס לפני שהם עלו למדרגות הנעות שלקחו אותם למעלה. אלה אותן מדרגות נעות שפעם אי אפשר היה להיכנס אליהן בלי לעבור ביטחון וצ'ק אין, ופתאום לא צריך כלום כדי לעלות לשם. החופש במקום שפעם היו בו מגבלות כל כך מחמירות קצת קשה לעיכול.

למעלה השאירו כל מה שהיה שם כשהטרמינל עדיין היה פעיל: עמדות ביקורת הדרכונים, עמדות הבידוק המהיר, והחנויות הריקות של הדיוטי-פרי, כשעליהן עדיין מתנוססים השלטים של ריצ'רדסון, או סקאל, או ה.שטרן, ובתוכן התערוכות. פתאום ההקשר של החנויות משתנה, אבל גם ההקשר של היצירות. בעמדות העלייה למטוס יש דגמים של החוג לארכיטקטורה, ובחנות השנייה של ריצ'רדסון מתקבצת המגמה לאמנות חזותית, זה מוזר, אבל מסעיר בצורה משונה. השיחוק הכי גדול, לטעמי, היה שהציגו תכשיטים של בוגרי מגמת הצורפות בחנות שהייתה של ה.שטרן, זה כבר יוצר איזשהו חיבור משעשע לאמנות רדי מייד.

למה שבאמת חשוב, היצירות: אני לא זוכרת כרגע שמות, אבל היו שם דברים מצוינים. מכיוון שאני אישה של מילים הכי מצאתי את עצמי בספרים קטנים כאלה שעשו הבוגרים של המגמה לתקשורת חזותית - בעיקר של בחורה (אוף, מרגיז אותי שאין לי כאן את כרטיסי הביקור) שעשתה ספר שנקרא "לבדים" עם אבחנות מעולות על סוגים שונים של לבד, מומחשות בצורה מקסימה, אישה שכתבה ספר על ההריון שלה, וסטודנט דרוזי שמתלבט בין הזהות שלו ככמאל או כרמל. הוא יצר ספר שבו לפי אירועים הוא משרטט בצורה גראפית לאיזה צד של הזהות הוא קרוב יותר, רעיון מעולה וביצוע נהדר.

בעיצוב אפנה אני אהבתי במיוחד בגדים סופר דרמטיים, כאלה שאפשר ללכת אתם לטקס האוסקר ולדנג'ן, בזכוכית וקרמיקה היו עבודות מצוינות, וגם במגמת צורפות. הסתובבתי שם אחוזת קנאה על זה שאין לי אף כישרון כזה, אבל גם מלאת התפעלות מהרעיונות והיישום.

לי באופן אישי הביקור בתערוכה היה מוזר, כי במשך ארבע וחצי שנים הטרמינל הזה היה הבית השני שלי. תחושת השייכות שלי אליו יותר גדולה מאשר של רוב האנשים. אני מכירה את כל המעברים הסודיים ויודעת איך אפשר להסתובב שם בלי אישור כניסה ופתאום המקום שאני מכירה כל כך טוב השתנה לגמרי, במובן טוב, אבל גם מטריד.

הנה פרטים על התערוכה, אני ממליצה בחום ללכת לשם, אבל צריך לגשת לזה עם סבלנות ופנאי. המגוון עצום, ונורא מעניין. הכניסה בחינם.

קצת פחות פיינשמעקרי: הסרט "שודדי הקריביים" היה שעתיים וחצי של כיף מזוקק. שווה לאללה.