לשאוף לנשוף

אתמול הגניקולוג שאל אותי כמה עליתי במשקל, ושיקרתי ללא הנד עפעף.

ועוד מקורותיי: הלכתי לים אתמול, ובדרך לגלים רציתי לבדוק אם אין לי התפרעות בתחום הביקיני ליין, בכל זאת, לא נעים. ובכן... כרגע אני צריכה להיות נערת גומי כדי לראות מה קורה שם מתחת לבטן, אבל כמו שהמלכה האם אומרת: אם את לא רואה, מה אכפת לך?

מחמאה לאנשי "בבילון" המהממים: אתמול עשיתי בטעות הזמנה כפולה, והם שלחו לי מייל כדי לבדוק אם באמת התכוונתי לקנות שני רשיונות.

איזה אנשים נחמדים!

אה, ובגיליון החדש של "מותק" פיצפיצ כותבת את הטור הראשון שלה, איזה נחת הילדה הזאת עושה, בחיי.

באופן עקרוני אני מאוד שמחה שבקרוב אהיה אם. נכון שעכשיו כל ההריון הזה נהיה קצת מעיק וכבד, ואי הנוחות הפיזית שכרוכה בעלייה הגדולה במשקל ובכל השינויים בגוף מחקו קצת את החיוך האווילי שהיה מרוח לי על הפנים כל הזמן, אבל באמת באמת, מחיר פעוט, הכול. לא מתלוננת על זה שאני צריכה לישון בתוך קן כריות מאורגן היטב, אני לגמרי בסדר עם זה שאני מבלה די הרבה שעות על כדור פיזיו, כדי לדאוג שהגב שלי יהיה זקוף מה שירחיק את פיצפיצ מהסרעפת שלי, לא מאוד מפריע לי שאני שוקלת בדעתי עד כמה אני ממש ממש חייבת לעלות לקומה השנייה בבית הוריי, כי אני יודעת ששני גרמי המדרגות המאוד לא גדולים יתישו אותי, ואני אפילו מתייחסת בהבנה לזה שמישהו בא והחליף את כפות הרגליים שלי בשני גושים של בצק שמרים חסר צורה. סתם, עבדתי עליכם! על כפות הרגליים אני לא מפסיקה להתלונן לרגע. כל המקורבים שמוכנים עדיין להקשיב לי נאלצים לשמוע תיאורים מלאי רחמים עצמיים על כפות הרגליים האומללות שלי, איך כואב ללכת, לאן הבצקות התפשטו וזה, אבל זה בגלל שיש לי אופי של פולניה נרגנת, לא בגלל שאני בהריון.

אבל יש רגעים, מעטים מאוד, בינתיים נספרו שלושה, שבהם אני נתקפת אימה מטורפת, ובעקבותיה המחשבה "לא, זה היה רעיון ממש גרוע, אני לא באמת בנויה לזה." מה שמוזר הוא ששלושת הרגעים האלה קרו מתי שהמוחשיות של ההריון הוכיחה את עצמה מעבר לכל ספק. הראשון היה אחרי בדיקת השקיפות העורפית. ישבתי בבית ובהיתי בהלם בצילום הזה, וחשבתי, "אלוהים, אני מגדלת את הנוסע השמיני בתוך הבטן, מה זה הדבר הזה?!" מה שעוד יותר עצבן אותי זה שכל מי שראה את התמונה התמוגג מהחמידות של היצור, ולא הבנתי אם הם מפגרים, או אם הם חושבים שאני מפגרת ולא שמה לב שהדבר הזה נראה בול, אבל בול כמו חייזר.

השני היה אחרי תוצאות החלבון העוברי, שהיו, כמו שהרופאים אוהבים לומר "גבוליות" וכמו שהנשים בפורום יחידניות מבחירה אוהבות לומר "מעולות לגילך." גילי? מה פתאום גילי? מה זה השטויות האלה? התכוננתי לעוברה שתצטיין בכל הבדיקות, מאיפה היא באה לי עם ה-1:486, החוצפנית הזאת? בבדיקה הזאת היה פחד, פחד נוראי שיש סיכוי של 1:486 שכרומוזום סורר יפריד ביני ובין הפיצפיצ שלי, ואז מה? התגובה שלי הייתה די אלימה, ברגע שראיתי את התוצאות ההן וידעתי שעד תוצאות מי השפיר אני לא אהיה רגועה, פשוט יצרתי דיסטנס ביני ובין הדבר ששוחה לי בבטן. קודם שתוכיח לי שהיא בריאה, אחרי זה נראה.

הרגע השלישי היה היום, לפני כמה שעות. בפנטזיות האמהיות שלי אני מניקה את הזעיקה בשמחה, והיא מפנה אליי את פניה הקטנים ומבטה הלא ממוקד, נו, כמו בציורים האלה שכל כך אהבו לצייר בתקופת הרנסנס. היום לפני המקלחת בחנתי את הפטמות שלי, לראות אם פיית השומות המגעילות השאירה לי עוד מתנות, ופתאום היא הייתה שם, טיפה נוזלית, צהבהבה כזאת. לא מקסים, איך הגוף שלי פועל כבר בשיא המרץ כדי לדאוג שכל המערכות שאמורות לדאוג לפיצפיצ יעבדו כראוי ברגע האמת? נכון שזה רגע של אושר צרוף, ההבנה שהטבע, בתבונתו, מטפל בעניינים האלה בצורה כל כך נפלאה?

לא, ממש לא. התגובה שלי לא הייתה קסם, אושר, או אפילו סקרנות, התגובה הראשונה, ממעמקי הבטן הייתה גועל צרוף, ומייד אחרי זה פחד איום ונורא. הסתכלתי בטיפה העכורה הזאת שהתעבתה על הפטמה שלי, וגל הגועל והפחד שהתפשט בתוכי היה כל כך חזק שהייתי צריכה להישען על הכיור ליתר ביטחון. "אבל זה שלי!" זאת הייתה המחשבה המודעת הכי נבונה שעלתה בי באותו רגע, "שלי, לא שלה, שלי!"

עכשיו, כמה שעות אחרי, כשאני כבר רגועה ואפילו די מרוצה מזה שהצנרת התחילה לעבוד, אני מנסה לחשוב למה דווקא שלושת הרגעים האלה כל כך זעזעו אותי, למה לא כשראיתי את הדופק במוניטור, או בפעם הראשונה שהרגשתי אותה זזה, או בכל רגע אחר שבו המוחשיות שלה הפכה ברורה, ואני לא מצליחה להבין. נראה לי שמה שמזעזע בהם זו אולי הפתאומיות, או אולי ההבנה שהמון דברים לא תלויים בי, ושבאמת באמת, למרות מה שאני חושבת, אין לי שליטה במה שקורה עכשיו. השליטה שלי נגמרה ברגע שהחלטתי שאני רוצה להיות אמא. מאז, פחות או יותר כל מה שנדרש ממני זה להרכין את הראש ולהיות סבלנית. שני דברים שאני ממש לא טובה בהם.

מה המאכל שאתם תמיד, אבל תמיד מוכנים לאכול? זה שאף פעם לא תסרבו לו, לא משנה כמה מלאים ושבעים תהיו?

אני חושבת שאצלי זה פיצה. אני פשוט לא יכולה לדמיין מצב  שבו אני מסרבת לפיצה.

הגוף שלי ואני, אנחנו ביחד כבר מלא זמן, אפשר להתחיל לספור מה-20.7.72, ואפשר גם מהרגע שהזרע והביצית נפגשו. מכל כיוון שלא נסתכל על זה, זה המון זמן. האמת? אחלה גוף. יותר טוב מכפי שמגיע לי. בעיקרון בריאות אחלה בחלה. הוא ממשיך לתפקד יופי כשאני לא מתייחסת אליו כראוי, הוא אסיר תודה בכל פעם שאני מתעמלת, או משפרת את איכות התזונה שלי. הוא לא נעלב כשאני מסתכלת בו בעין ביקורתית, לא מתרגז יותר מדי מתקופות בהם הצרכים שלו לא נענים, באמת אין תלונות.

טוב, ברור שהייתי מעלימה איזה כמה ק"ג, או משנעת אותם משם לכאן, הייתי מעדיפה לא להיות רגישה לחלב, או לא להפליץ מיליון בכל פעם שאני שותה מיצתפוזים סחוט טרי, הייתי רוצה לחיות בלי שאיום האלצהיימר ירחף מעליי, אבל אלה זוטות, באמת. 

כל זה השתנה. בזמן האחרון אני חיה בתוך גוף שאני לא יכולה לצפות יותר, וזה נורא מפחיד. יש איזשהו תהליך של הפיכה לחיה, שבעקבותיו אני צריכה להתאמץ הרבה יותר כדי לתחזק את המעטה הגופני התרבותי הדקיק - שיער הראש והצפורניים גדלים בקצב מטורף, אבל הגישה לציפורניי הרגליים הופכת קשה יותר, אני לא יכולה לשכב על הבטן, כך שאצל המורטת דברים מסתבכים. האיזון שלי הולך ונפגע, הרבה יותר קשה לשמור על יציבה נכונה, ומה שקצת מצחיק, אני לא יודעת לחשב את המרחק שהגוף החדש הזה דורש - אני אצליח להשתחל בין המכוניות או לא? תעלומה!

תחשבו על זה, שנים אתם חיים בגוף מסוים, ופתאום כל החוקים משתנים. אם אני יושבת כמו שאני רגילה קשה לי לנשום, הליכה גורמת לי להתנשף, וחם חם חם. אני יודעת שלכולם חם, אבל עכשיו תוסיפו לחום שם בחוץ עוד אי אלו ק"ג חדשים, והורמונים משוגעים, ואולי זה יבהיר קצת את המצב. הריח של הזיעה שלי השתנה, האורגזמות משתנות, מילא זה שאני לא יכולה לשכב על הבטן, מה שדורש התארגנות די מביכה - מישהו גנב לי את כל התהליך והשאיר אותי רק עם התוצאה הסופית, שעם כל הכבוד, לא בשביל זה אני עובדת!

כפות הרגליים שלי הפכו לשני גושי בצק שמרים לבנבן ותפוח,  כפות הידיים שלי, שאני כל כך אוהבת, כבר לא דומות לכפות הידיים שלי, אני ישנה כמו פוסטמה עם רגליים מורמות, מתעוררת לפחות פעם אחת באמצע הלילה לעשות פיפי, מזיעה, מריירת, נוחרת, בהמה, נו, נהייתי בהמה. וכל זה כשאני רק מתחילה חודש שביעי, מה שאומר שעוד הרבה הפתעות צפויות לי בהמשך.