לשאוף לנשוף

קראתי את הידיעה הזאת בויינט. בקיצור, כתוב שם על איזו הצעת חוק לפיה יהיה מאגר בנקי זרע מרכזי שיוכל לשמור אצלו פרטים על התורמים, כדי שאפשר יהיה למנוע בעיות הלכתיות רבות שעלולות להתעורר. הסוכריה שמנסים להמתיק בעזרתה את הגלולה היא שהתשלום לתורם יהיה הרבה יותר גבוה. אין לי בעיה עם זה שהתשלום לתורם יהיה הרבה יותר גבוה, להפך, כמה שהם מקבלים זה בפירוש לא מספיק, וגם אין לי בעיה עם זה שיהיה בנק זרע מרכזי, כך הדברים יהיו מוסדרים יותר, בעיקר כמות הילדים שנולדים מכל תורם, אבל בעיות הלכתיות, את מי זה מעניין?

מה הבעיה ההלכתית, אתם שואלים? ובכן, מדובר בחשש לממזרות. מכיוון שממזרות ביהדות היא תורשתית, יכול להיות שהתורם ממזר ולכן גם צאצאיו ממזרים שלא יכולים לבוא בקהל ישראל. כאילו, שיואו. בגלל החשש הזה הרבה נתרמות דתיות קונות זרע גוי מחו"ל, מה שעולה פי כמה וכמה וכמה מקניית זרע בארץ, או מחכות שיהיו תורמים גויים כאן בארץ, כדי שאפשר יהיה להשתמש בתרומה שלהם.

גם כך כל פעם שהצעת חוק כזאת עולה התגובה המיידית היא ירידה בכמות הפונים לבנק הזרע, ולגמרי בצדק מבחינת התורמים. הם לא צריכים את כאב הראש הזה שבמחשבה שאולי פעם זהותם תתגלה, אז אם חלק מהאישור לתרומה יהיה גם בדיקת יהדות, מי בכלל יתקרב לבנקים? וניחא שמספר הפונים יורד, גם כך, מבין הפונים, רק מעטים מתקבלים, בגלל שיקולים שנובעים בעיקר מאיכות זרע והיכולת של הזרע לעמוד בהקפאה והפשרה, אז שיפסלו תורמים איכותיים רק בגלל איזו הפלצה הלכתית שלא רלוונטית לחיים שלי בכלל?

שלא לדבר על זה ששוב יש כאן מנגנון דיכוי מקסים - הרי ילד הוא ממזר רק אם אמו ילדה שלא לבעלה, אבל עם גברים אין בעיה כזאת. גברים נשואים יכולים להזדיין ולהתרבות עם מי שבא להם, והילדים שלהם מבחינת היהדות כשרים לחלוטין ולגמרי.

הרי גם כך נשים שבוחרות באופציה הזאת תקועות כמו עצם בגרון של הממסד הרבני, איפה נשמע כדבר הזה, שאישה תוותר על בעלה ובועלה ותעבור ישר לשלב הילדים? זה הרי מנוגד לסדר הטבעי והתקין, אז הנה, הם מנסים לשלוח את זרועות התמנון הארוכות שלהם גם לכאן.

מבחינתי יכול להיות מסלול שמוכרים בו זרע של ממזרים בהנחה ניכרת, הכי טוב. מה אכפת לי מה אימא של התורם עשתה ועם מי? אני רוצה לדעת שהתורם בריא, פורה ותכול עיניים, בזה ההתעניינות שלי בו נגמרת לגמרי, שלום ותודה.

הבוקר היה מזעזע. בדרך כלל טליה מתעוררת, עושה כל מיני ענייני טליה במשך שעתיים ואז חוזרת לישון ל-45 דקות. בשבילי אלה 45 הדקות החשובות ביותר במהלך היום, כי אז אני מתקלחת. זה אחד הוויתורים שהכי קשים לי - לפני היות הטליה הייתי קמה מהמיטה ישר למקלחת ורק אז מתחילה יום חדש. עכשיו אי אפשר, אבל מסתדרים, זה שווה את זה וכולי.

היום משהו שיבש לה את היום, והיא סירבה להירדם. מילא סירבה, חוסר השינה חירפן אותה לגמרי - הייתי שמה אותה במיטה, בוכה בוכה בוכה. מוציאה מהמיטה? בוכה בוכה בוכה. מציעה ציצי, בוכה בוכה בוכה, סוגרת את המסעדה, בוכה בוכה בוכה, מחזירה למיטה, בוכה בוכה בוכה, מוציאה שוב מהמיטה, טוב, הבנתם את הרעיון. כבר אשכרה לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד תשוקה עזה למקלחת, מצד שני בוכה בוכה בוכה. שקלתי להתחיל לבכות בעצמי, אבל זה לא אפקטיבי.

בצעד של ייאוש נכנסתי איתה למיטה שלה, היא התכרבלה איתי כפיות, יבבה עוד קצת, נרדמה!

חיכיתי חמש דקות, לוודא שהיא באמת ישנה, לקחתי את המגבת ופסעתי חרישית למקלחת, ואז, אימא שלי, בלחישה רועמת מבעד לחלון: "אריאליטה, טליה ישנה?!" ברור שטליה התעוררה באותה שנייה, וברגע שראתה את אימא שלי חייכה כאילו היא מעולם, אף פעם, נוור אוור לא בכתה בי-כלל. "את רואה," המתה אימא שלי בשמחה, "איתי היא לא בוכה."

בקיצור, לקחתי את השטן הקטן, מסרתי אותה לידי השטן הגדול, והודעתי לשתיהן שאני לא רוצה לראות אף אחת מהן לפחות שעה וחצי.

לעומת זאת אחר הצהריים היה כולו תענוגים. ישנו, טלולה בולה ואני שעה וחצי, התעוררנו בסבבה, ואז נסענו: אחת תינוקת, אחת סבתא, אחד סבא ואחת אימא ברכבת לתל אביב! ירדנו בעזריאלי, שתינו קפה, ואז הלכנו לדשאים המקסימים של שרונה. פרשתי לזעיקולה שמיכה על הדשא, הפשטתי אותה לגמרי והיא ישבה מאושרת לחלוטין, כאילו אין עצבות בעולם בכלל, והסתכלה מסביב בסקרנות. במקרה הייתה שם גם קבוצת ילדים, אז בכלל היה מעולה.

סבא של טליה התפרקד על השמיכה, במקומות שטליה לא השתינה בהם, סבתא של טליה ישבה מבסוטית, ואימא של טליה התאמנה עם טליה בהליכה על דשא. זה היה מאוד מקסים - היא סירבה לרדת מהשמיכה כי המגע של הדשא היה משונה לה, ולקח לה זמן להשתכנע ללכת עליו ממש, אבל מרגע שהתחילה, היא הריצה אותי בעליזות גדולה.

אחר כך חזרנו ברכבת, טליה פלירטטה עם כולם וכולם אמרו לה איזה חמודה היא, ועכשיו היא ישנה, מותשת מיום של הרפתקאות אדירות.

אני במילא לא זוכרת מה עושים עם בחורים יפים, הא!

כמעט כל פעם שאני נפגשת עם ורדי עולה השאלה, "אז כמה זמן לא הזדיינת?" וכל פעם שאני עונה היא נראית כאילו היא זקוקה לכוס מים קרים שתאושש אותה. בהתחלה זה נספר בחודשים, עכשיו אנחנו מדברים על שנים, שנתיים וחצי כזה. משונה, נכון? אני מנסה לחשוב לאחור על שנתיים ומשהו בלי שום מגע עם המין השני ולא כל כך מסתדר לי. טוב, זה לא שהתבטלתי בשנתיים ומשהו האלה, אפשר להוריד מזה עשרה חודשי טליה ושמונה ירחי הריון, כמה זמן זה משאיר?

האמת היא שמה שבאמת מדאיג אותי זה שזה פשוט לא חסר, נו, חז"ל כבר אמרו את זה לפניי, בסדר, מרוב שהרעבתיו השבעתיו לגמרי, יופי לי.  

בינתיים יש לי יופי של תירוץ - אני אימא לתינוקת, הי הי, וכאילו, זה לא תירוץ, באמת אין לי ראש או זמן לדייטים, ואני בטח גם משעממת להדהים, בכל זאת, כמה אפשר מישהו שיצא איתי (היפותטי, כן?) יכול להתעניין בזה שהפלוצים של טלולה מסריחים אימים? או להתלהב מזה שהיא התחילה לשבת והיא יושבת יפה יפה, עם גב זקוף כמו בלרינה? רבאק.

בקיצור, מקורותיי אומרים לי שדי בקרוב הסימביוזה תתחיל להתפוגג ואז אני כנראה ארצה עוד דברים שלא קשורים ישירות לטליה. כרגע זה נראה לי לא סביר, אבל בזמנו גם לא נראה לי סביר שאפשר לאהוב ככה, או שאפשר להסתדר בלי שינה רציפה כל כך הרבה זמן, והינה.

נניח שזה יקרה, מה אז? דייטים וזה? וסקס? סקס מביך אותי עד אימה עכשיו, והצלקת הזאת בבטן, קשה לי לחשוב על הרגע שבו מישהו יראה אותה.

טוב, הדיווה התעוררה, מספיק לבלבל במוח, הלכתי להניק.

אה, אם אתם רוצים ללכת להוטל מונטפיורי הכה מדוברת: לבשו את מיטב מחלצותיכם, עשו המון ניתוחים פלסטיים, דברו על היאכטה שצריכה להגיע מקרואטיה ובלבלו למלצרית את המוח בנוגע לשאלה הרת הגורל האם הקוד נדוג ממש היום, או שמא, חס וחלילה, הוא שהה בקירור. אם לא תעשו את זה, אין סיכוי שתשתלבו באווירה הנובורישית המצחינה של המקום הזה. אפשר להקים בו את איגוד נשות הקבלנים המשועממות. והאוכל? פסדר, אכלתי כבר במקומות טובים יותר.

לפני שאשכח: אל תלכו לאלי אולי, אליהו טוען שאנטוניו מנסה הוא נוכל שמתחזה לטבח ספרדי. אני חושבת שאליהו צודק. מעולם, מעולם לא אכלתי אצלו טוב. האיש פשוט פיקציה קולינרית.

ראיתם איזה יופי אני מאפשרת לכם להגיב בענייני אוכל ולא מקשה עליכם רק בנושא כבד ורגיש? מותק, אני פשוט מותק.

אחד הדברים שהכי הרגיעו אותי כשטליה הייתה עדיין בתחילת דרכה בבטן זו הידיעה שהיא קטנה יותר מכף היד שלי, שביד אחת אני יכולה להגן עליה מכל דבר.

היום בבוקר, למראה שני ארונות שחורים כל מה שרציתי היה לתפוס את הילדה הקטנטנה הזאת ולהתחבא באיזה שהוא מקום ששום דבר רע לא יכול לקרות בו, אבל אין באמת מקום כזה, נכון?

מסתבר שכמו שהבנתי רק אחרי שהיא נולדה כמה עמוקה, רחבה וגורפת כל המילה אהבה יכולה להיות, רק עכשיו אני מבינה את פירוש המילה אימה, ובכמה צורות היא יכולה להתממש.

לבי יוצא אל המשפחות, לבי יוצא אל כל מי שאי פעם איבד ילד.