לשאוף לנשוף

"נו, את בהריון?" שאל אותי אוריאל אתמול. "לא יודעת, אם עד יום ראשון אני לא אקבל, כנראה שכן." חצי שעה אחר כך נכנסתי לשירותים במסעדה, והכתם המוכר היה שם. "לא, אני לא." אמרתי כשיצאתי. ניסיון רביעי. לא היה יותר מדי סיכוי מלכתחילה, כי היה לי "ממצא" מחוץ לשחלה הימנית. "ממצא" איזו מילה, מונדייה. הממצא "מתאים לדפוס של הידבקות." כתבה הטכנאית, ואני חשבתי לעצמי, מה הידבקות? עשיתם לי עשרות בדיקות US בחודשים האחרונים, מאיפה ה"ממצא" הזה מגיע? אבל הקטע הוא שאין ברירה, כדי לקבל אישור ל-IVF חייבים שלוש פעמים עם הורמונים, וזאת הייתה השלישית. הנה, לא עובד, אפשר להתקבל לכיתה הטיפולית עכשיו?

כעת מצפה לי עוד סוללת בדיקות - כשבראשן היהלום שבכתר, צילום הרחם, ואז לשלב הבא. ואם השלב הבא לא יצליח? אני לא רוצה להפוך לאישה שעובדת בלהיכנס להיריון, אני מבינה אותן, אבל לא הולכת לשם. אם תוך מספר מאוד מוגבל של ניסיונות לא ילך, אני אוותר, ונישאר יחידה קטנה ומושלמת של אם ובת.

אני מניחה שהיה לי יותר קל להתעקש לו הרצון היה בוער בי, והרצון שם, אבל בלי בערה. מצד שני, אולי אני פוחדת לבעור שמא אתאכזב? מצד שלישי, אפילו בחורה מוכחשת רגשית כמוני יכולה לדעת מתי היא ממש רוצה משהו, לא? וכאן לא לגמרי ברור מה יותר חזק, הרצון, או חוסר הרצון.

בשיחת הסיכום הלילית שלי אני תמיד אומרת למונדייה, "תעשה שזאת וזאת וזאת ייכנסו להיריון כבר, ובקשר אליי, אני לא מבקשת, יש לך יד חופשית." אצילי מצידי, לא? לתת יד חופשית. אתמול המדקרת אמרה לי, "אז תזמיני את העובר להישאר, תגידי שאת רוצה אותו." ואני עניתי, "זאת בחירה שלו, אני לא מבקשת כלום." זה יפה, אני עושה משחקי כבוד לצבר תאים.

בחיי שהייתי בטוחה, כשהתחלתי את המסע הזה, לפני חצי שנה, שיילך בקלי קלות, כמו בפעם הראשונה. אפילו חשבתי מה אעשה עם המנות המיותרות. אבל אין מצב שהחיים יפספסו הזדמנות לאפס אותי, וללמד אותי דברים, גם כשאני חושבת שאני לא רוצה ללמוד.

בלי קשר: קניתי שני ספרים (מותר לי, עברה השנה ללא קניית ספרים, ועמדתי בזה! החל מאוגוסט אני אתחיל עוד שנה כזאת, בינתיים אני צוברת) רציתי שני ספרים מאוד ספציפיים: את השעה ה-25, של בניוף, ואת שבע מידות רעות של ערד. מכיוון שהם לא היו בשום מבצע שילמתי מחיר קטלוגי מלא, מה שכבר שנים לא קרה לי. באותו רגע הבנתי את הקלקול העמוק שהמבצעים הבלתי פוסקים גרמו: לולא ידעתי שאני צריכה את שני הספרים האלה, לא הייתי קונה אותם בגלל המחיר, ומפסידה שני ספרים ממש, אבל ממש טובים. או שהייתי מחכה למבצע, וקונה אחד מהם ועוד ספר שלא ממש בא לי עליו, אבל כאילו, יש מבצע. וזה נורא חבל. לא חבל לי על זה שאני קוראת לפעמים ספרים לא טובים, אני כל כך אוהבת לקרוא שמבחינתי העיקר לקרוא, חבל לי על זה שאני מפסידה ספרים ממש טובים, רק כי הם באותו רגע לא במבצע.

אני אומרת לכם, שווה שאוריאל מגיע, קבלו שני וידיאואים של טליה מפגינה יכולות שירה וריקוד מאוד... עזבו, לא משנה, העיקר שהיא ורבלית!

http://www.youtube.com/user/bridecakebakerYOU

קודם כל, לשני הקוראים שלי שגרים ביד נתן והיום הלכו בהמלצתי לאכול בקפה אנונה: אני ממש מקווה שנהניתם, פתאום אני מרגישה אחראית מאוד. אני גם מקווה שהזמנתם את הפרנצ' טוסט, שלטעמי הוא הפרנצ' טוסט הטעים בעולם.

סיכום ההצגה האריה שאהב תות: איך שצחי נוי (בתפקיד האריה) שאג את השאגה הראשונה, הזעיקה הסתובבה, אחזה בי באימה ואמרה, "אני רוצה ללכת מפה!" חיבקתי אותה חזק חזק ואמרתי שאולי נחכה קצת ונראה איך זה מתקדם, אבל אז הטמבל הזה שאג שוב, ונאלצתי להחיש מהאולם החוצה ילדה מבוהלת מאוד, וכך הלכו להם 120 שקלים טובים. וניחא היו רואים את התחת של צחי נוי, זה באמת מפחיד, אבל ככה? אחר כך ניסיתי לדובב אותה בעדינות ולראות מה כל כך הפחיד אותה, אז היא אמרה "אמא, הוא שאג ממש חז'ק!" שוין.

פינת האינני יכולה לסתום את הפה: אחרי ההצגה הלכנו לקנות שוקולית חרובים, ולפני עמדה בתור אישה צעירה, עם ילד שנראה בן 5-6 והתייעצה אם יש איזה שהוא משהו שיכול לעזור במקרים של הפרעת קשב. המוכרת בחנות הציעה לה אומגה 3 "מרוכז במיוחד, שממש מיועד לטיפול בהפרעות קשב בילדים, ומוכח מחקרית שהוא עובד." במחיר שאלוהים ישמור. בתור היפוכונדרית גאה אני יודעת שאין שום הוכחה אמיתית לכך שאומגה 3 מועיל להפרעות קשב, אבל שתקתי בנימוס. ואז האם הוסיפה ואמרה שלילד יש בקרוב אבחון, ואז ידעו אם יש לילד בעיה, והמוכרת אמרה לה, "תשמעי, גם אחרי האבחון לא משנה מה יגידו לך, בשום פנים ואופן אל תתני לו ריטלין, הם לא רואים את הילד כפרט, ויש מספיק דרכים טבעיות לטפל בהפרעת קשב." בשלב הזה כבר לא הצלחתי לשמור על נימוס, ואמרתי, בצורה מאוד עדינה, שאני מצטערת שאני מתערבת, אבל הדברים שהיא אומרת פשוט חסרי אחריות, ושיש ילדים שריטלין ממש הציל להם את החיים. לשמחתי, היא קצת נבהלה וסייגה מייד "שברור, ברור שזה עוזר, אבל כדאי לנסות קודם פתרונות טבעיים." אבל אז מישהי מאחור אמרה לי שסיפרו לה שהמון ילדים מתו בעקבות שימוש בריטלין, אז הפעם הסברתי קצת פחות בחביבות שעוד יותר ילדים מתו בעקבות שימוש באקמולי, ועוד המון חיים נהרסו בגלל הפרעות קשב שלא אובחנו וטופלו, ושמאוד רצוי שאנשים ידעו על מה הם מדברים במקום לפזר המלצות ולשחק אותה רופאים, ואז לקחתי את עצמי ואת השוקולית חרובית שלי, ויצאתי מהחנות בהליכה צדקנית. הא!

מה עוד? אתמול היינו אצל תומר ויעל ואיך שתומר ראה את טליה הוא הסתער עליה בצעקות "טליה! טליה!" בעוד היא הסתכלה עליו, חייכה חיוך קטן ואמרה "אה, תומר." אני צריכה לקחת מהילדה הזאת שיעור בהתייחסות לגברים, בחיי. מצד שני, היא דלוקה על הילד הפרוע של הגן, וכל היום רודפת אחריו בצעקות "יונתן יקירי!" והם מתלטפים באושר, אנחנו צריכות קצת לעבוד על הקטע של לרצות מי שקודם רוצה אותה, ויהיה בסדר. אה, וחכמה אחרונה, שלשום הייתי בטלפון והיא הסבירה לי משהו והפריעה לי לשמוע, אז פלטתי, "טליה, קצת שקט, כמה את מדברת." והיא ענתה "בשביל ז'ה יש לי פה, בשביל לדבר." אני צופה שיהיה מאוד מעניין בבית הזה כשנגיע לגיל ההתבגרות. האימה!

הערה אחרונה, בהתייחס לטור החדש של קרן פלס, בידיעות - לא, את לא יכולה לכתוב איך עמדת מול המראה והתאהבת בגוף העגול והמושלם שלך, ואז לרדת 15 קילו, יש כאן סתירונות קטנטונת.

שככל שמפרסמים פוסטים לעיתים רחוקות יותר, כך גוברת ההרגשה שכשכבר כן מפרסמים משהו, אז הוא חייב להיות נורא חשוב והרה גורל? כך אני מרגישה עכשיו.

אבל אני לא הרת גורל, פשוט נהיה לי חור של שעה, ולא באשמתי! הבאתי את הלפלופ כדי לעבוד בבית קפה, אבל התוכנית שאני אמורה למתלל הוקלטה בווליום כל כך נמוך שאני פשוט לא שומעת דבר, עם האוזניות והכול, ולכן נהיה לי זמן פנוי, נטול, יחסית, יסורי מצפון.

אני יודעת שכבר שמעתם ממני המון פעמים שהנה, נהייתי אישה חרוצה וזה, אבל מאז הפטנט עם הטיימר, החיים שלי תפסו אזימוט באמת חרוץ, בכל מיני מובנים - אני אפילו מכוונת טיימר אם אני רוצה לשנוץ, וכעבור 40 דקות מזנקת מהמיטה רעננה ונמרצת, מוכנה לחזור לשולחן העבודה ולתלאות האמהות.

אם כבר תלאות האמהות, כבר שבוע שהזעיקה מתעוררת בערך ב-02:00 בלילה, ומתחילה לזעוק במרץ עד שאני באה לקחת אותה אליי למיטה. הבעיה אינה בשינה המשותפת, אני הכי אוהבת לישון איתה, ונמנעת מכך רק בשל סיבות חינוכיות, אלא בהתעוררות, למה היא מתעוררת? למה תמיד באותה שעה? לגמדה פתרונים, אני רק קמה בצייתנות, מעבירה אותה למיטה שלי, ובבוקר מוצאת אותה בקצה השני של המיטה, פרושה כמו פיתה נינוחה.

ביום חמישי היא הלכה עם סבא וסבתא שלה ל"הופעת מחול", וכשרציתי ללוות אותה לאוטו של סבא היא אמרה לי, "אני הולכת עם סבא וסבתא שלי, אל תבואי אתי." למחרת שאלתי אותה אם הבגדים ב"הופעת המחול" היו יפים, והיא הסתכלה בי בבוז ואמרה, "בהופעת מחול לובשים תלבושות, לא בגדים." היום אנחנו הולכות לראות את האריה שאהב תות, וכבר היא הסבירה לי שאחרי ההצגה צריך ללכת "לבית קפה או משהו." כדי "לשוחח" על ההופעה. היא מאוד משעשעת אותי, הילדה הזאת.

חוץ מזה? נראה לי שאני בשלה להכיר מישהו, אבל כמה חברות שפניתי אליהן בעניין אמרו שהמצב בשוק קשה, ולא עולה להן אף אחד בראש, כאילו, זה לא שאני מחפשת מישהו חדש מהניילונים. גרוש, או אלמן, לא עלינו, זה אחלה, אז מה קרה? זו אני? משהו לא בסדר? לא, כי אם משהו לא בסדר אני יכולה להשתפר, רבאק!

טוב, תמו שידורינו להיום.