לשאוף לנשוף

בעודי נמוגה לתוך אלמוניות נינוחה כגננת בפריפריה, עדיין מגיעות אליי, לעיתים יותר ויותר רחוקות, כל מיני קריאות מתחקירניות. בדרך כלל זה קשור לדעותיי הפוליטיות המוזרות (פעם השמאל לא היה כזה נדיר ומיוחד) או למשפחתי הכבר לא ממש מיוחדת, אבל עדיין לא ממש נורמלית. 

לכן כשפנתה אליי תחקירנית בנוגע לסרט על משפחות יחידניות, לא מאוד הופתעתי, ופתאום, בניגוד למנהגי בשנים האחרונות, גם לא מייד פסלתי. 

הסיבה הרשמית בגללה אני מדברת על הנושא היא שהנראות של המשפחות המיוחדות חשובה. הסיבה האמיתית היא שאני זונת פרסום שזה נורא ואיום, ומאוד אוהבת לחשוב שיש לי משהו משמעותי להגיד. עוד סיבה, עוד יותר מביכה, כבר בתחום סיפורי האגדות: אולי מישהו חמוד יצפה בזה, ואני אמצא חן בעיניו ונכיר ויהיה כיף מאוד, אני אכיר אותו ואת הילדים המקסימים שלו, והוא יכיר אותי ואת הילדות המקסימות שלי, ונקים לנו משפחה מקסימה אחת גדולה. מפגרת, נו. 

התקשרתי לתחקירנית, התחלנו לשוחח, ואז התברר שמוקד הסרט הם הילדים - החוויה שלהם בתוך המשפחות. 

זה כבר הרבה פחות מצא חן בעיניי. בזמן האחרון כבר שני ילדים לעגו \ הציקו לטליונת כי אין לה אבא. שוחחנו על הנושא לאורך ולרוחב, ואמרתי בעדינות רבה, שאולי לא כדאי לה להגדיר את עצמה לפי זה. זאת אומרת, ברור שזה מיוחד, וזה הופך אותה למעניינת בעיניי אנשים, אבל יש בה מספיק דברים מעניינים אחרים מעבר לעבודה שאין לה אבא - שזה משהו שבכלל קשור אליי, לא אליה. 

סיפרתי לה, למשל, שפעם כשמישהו היה אומר לי משהו על "בעלך" מייד הייתי מתקנת, ועכשיו אני מתקנת רק אם זה רלוונטי במידה כלשהי. לא בקטע של לשקר, אלא יותר בקטע שדי מעיק לספר לכל נהג מונית \ טכנאי בזק שאיני נשואה והילדות מתרומת זרע ואז תמיד מגיעים לזה שהוא מספר על בת דודה בת 41 שכולם לוחצים עליה ללכת כבר לבנק הזרע, וכל הכבוד לי על האומץ, כל הכבוד!

הסברתי לה שאין כאן בושה או שקר, כי כשהן לידי, או כשאלה אנשים שהמידע עשוי להיות רלוונטי באיזו שהיא מידה לגביהם אני מייד מספרת, אבל שלא תמיד חייבים. 

אז כשההצעה הגיעה פתאום הייתי צריכה לחשוב לא מתוך האגו חובב הפרסום שלי, אלא בתור אמא. קצת התייעצתי, והבנתי ששום דבר טוב לא יכול לצאת מזה לטליה - ועוד בתקופה בה הנושא עולה יותר - ואם שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה לטליה, אז אין סיבה לחשוף אותה. 

באסוש, אבל אני המבוגר האחראי. 

זה תמיד אחד הדברים שבדרמות משפטיות, בשלב הערבויות, הסניגור אומר: לנאשים יש קשרים בקהילה, הוא לא יברח. 

פעם לא היו לי קשרים בקהילה. גרתי באשקלון, אבל לא ממש הייתי כאן. זה לא שהשתדלתי לא להיות כאן, פשוט, לא הייתי כאן.

ואז נולדה טליונת. 

ובהתחלה עדיין לא היו לי קשרים בקהילה.

האמהות בגן היו קצת פוסטמות, ואני, יש לי מצב משפחתי לא זוגי, אז מה לי ולהן?

 טליה גדלה, ופתאום האמהות בגן היו פחות פוסטמות, והיה לי על מה לדבר עם זאת, ועם זאת, וגם עם זאת.

 נולדה אחת הללי, ונהייתי גננת.

ופתאום עבודה, ואנשים שקשורים לעבודה, וקולגות, ואמהות, ואני כבר לא תלושה. 

אני זוכרת כמה קשתה עליי הבדידות. זה שאין לי ממש עם מי לצאת לשתות קפה, שכל מי שאני מכירה הוא מכר מהעבר. 

גם עכשיו חיי החברה שלי לא סוערים. אני לא טיפוס של חיי חברה סוערים, אבל כן, יש לי עם לשבת בבית קפה, וברחוב אני פוגשת אמהות מהגן של הילדות, או אמהות של ילדים בגן שלי, והכול הרבה יותר קיים. אני יותר קיימת כאן. 

נכון, הכול עם רגל על הברקס, כי צריך להיות נורמלית, אבל אין מה להתלונן על זה, אין הרבה אנשים שאנחנו אתם בלי רגל על הברקס, לא צריך להיות חמדנים.

קודם הייתי לבד. 

אחר כך הגיעה ילדה. 

הגיעה עוד ילדה.

והן קשרו אותי לקהילה.