לשאוף לנשוף

היום נאלצתי לראות את המספר שלו על הצג שלי פעמיים. לפחות השם שלו לא מהבהב ומעליו כתוב VIP, את זה מחקתי. בפעם הראשונה הוא התקשר כדי להגיד שהוא גמר לרוקן את הדירה שלנו, ושאני צריכה להוציא משם את הדברים שלי שנשארו, ובפעם השניה כדי להזכיר לי להחזיר לשמעון, האחראי על הדירות, את המפתחות.

קראתי פעם ספר על רוצח סדרתי, הייתה תקופה שאלו היו הספרים האהובים עלי, והיה שם ניתוח פסיכולוגרושי של מאפייני האישיות הסוציופטית. היה כתוב שהם לומדים לזייף רגשות, לעשות כאילו. אני לא יודעת אם זה המקרה שלו. הוא כן מרגיש, נדמה לי. ילדים וכלבים מוציאים ממנו רוך, ויש לו צורך מסוים במגע, נגיד, חיבוקי הלילה היו מאוד חשובים לו, ובהתחלה הוא היה מלטף לי את היד (הוא זה שסיפר לי שיש לי בזרוע מחלת עור לא מזיקה שאופיינית לרוב האשכנזים, ושאין דרך לטפל בה, זוטות של סטודנטים לרפואה) כשהיינו הולכים לסרט הוא היה בודק לי את הדופק, עוד תחביב שכזה.

אני מנסה להבין איפה הסוף התחיל, ובמבט מלא תבונה לאחור, אני יודעת שהיחסים האלה לא נועדו להחזיק אפילו את הזמן שהם החזיקו. הוא היה מאוהב בי בצורה מאוד נוגעת ללב, חודש הוא רדף אחרי עד שהסכמתי להיפגש אתו (זה לא שיש לי כזה פאסון, היה לי מישהו אחר באותה תקופה, לא רציני אמנם, אבל נעים מספיק כדי שלא אזדרז להחליף אותו) ושלושה שבועות אחרי הפגישה הוא אמר לי שהוא מאוהב. לא, בעצם, המילים היו "אני חושב שאני מאוהב בך". חושב שהוא מאוהב. אבל הוא לא היה מאוהב בי. הוא היה מאוהב בהיא, בכותבת השנונה, שאוהבת לעשות פרובוקציות ולהגיד את האמת הערומה ישר בפנים. כשהוא קרא אותה הוא מצא את עצמו, איזו בדיחה עגומה.

כן, יש שיגידו שאנחנו אותה אחת, אבל זו שטות גמורה, היא? אמיצה, שנונה, כנה, מספרת על הפחדים שלה כאילו הם בדיחה שפג תוקפה. ואני? אני רק אני, בעולם הקטן והחרד שלי, מבועתת מכל שינוי שעלול להתרחש, שקועה בעולם שלא קיים, בורחת למילים, לקרוא או לייצר, לייצר או לקרוא, מילים, מילים ועוד מילים.

השבר התחיל כשהוא גילה שאנחנו שונות? שיש הבדל בין הדימוי למציאות? או שאולי הבעיה לא אצלי, אולי הוא באמת לא יודע? יאמר לזכותו שהוא ניסה, כמו ילד אוטיסט, אמא, זה לא שאני לא רוצה, אני לא יכול.

אני לא רוצה לדבר אתו יותר, אני לא רוצה לראות את המספר שלו על הצג שלי, אני לא רוצה שהקור שנודף ממנו יקפיא את האיזון שאני משיגה, בהמון עבודה. ואנחנו צריכים להיפגש עוד, לפחות פעם אחת, בגדי החורף שלו אצלי, יש לי דברים אצלו, ואני לא רוצה. ב-4 לספטמבר יעברו חודשיים מהפרידה, יכול להיות שעד שניפגש גם ההתכווצות הזו בבטן בגלל עצם הידיעה שאני צריכה להיות אתו בקשר תעבור לי. ועדיין, עם כל הכאב, אני אסירת תודה על שיצאתי מזה בזול, ובזמן.

אווה נתנה לי את הספר. היא שאלה אותי במה אני מאמינה, וכשהסתכלתי עליה במבט קצת בוהה היא אמרה שזה איום ונורא, להעביר את החיים בלי גרעין של אמונה שאפשר להישען עליו.

כבר שבועיים וחצי הוא אצלי, ואני רק בעמוד 137. אני יכולה להגיד, וזה יהיה תירוץ תקף, שבזמן האחרון לא היה זמן לקרוא, חזרנו מהחנות כל יום בתשע וחצי – עשר, ואז לאכול משהו, ולצנוח בטמטום מול הטלוויזיה. אבל כאן עולה הבעיה האמיתית – יש לי זמן לבהות באלי מקביל, ולקרוא לא? על המדף מולי מחכים ה – corrections, ולמטה במרתף (אוף, שאחי יעזוב כבר ויחזיר לי את יחידת הדיור, בפעם הבאה שאני אלך לגור עם מישהו אני אבקש מההורים שישמרו לי את היחידה ליתר בטחון, מצד שני, איזה סיכוי יהיה לאהבה שמראש לא בוטחים בה?) מחכה הספרייה שלי, שאחזור אליה כבר. ואני? כותבת ללא הרף, בכל דקה פנויה. מה יותר חשוב, לקרוא או לכתוב?

הספר מאוד מעניין אותי, גם בגלל שכמו כולם אני קצת מושפעת מהניו אייג', וגם מכיוון שהוא מציע צורת חשיבה אחרת לגמרי. אני מאוד זהירה, כי אני לא מבינה כלום בבודהיזם מעבר למה שקראתי עכשיו, הרצאה ששמעתי בהודו ומה שאחי מספר, למרות שגרסאת הבודהיזם של אחי לא ממש מקובלת עלי, הוא קצת עצבני מכדי להיות בודהיסט מוצלח.

הדבר שהכי מושך אותי בינתיים זו החמלה הגדולה שבדת הזו. מעבר לחמלה שאנחנו אמורים להרגיש כלפי כל דבר (פעם קראתי ששאלו נזיר טיבטי שעונה על ידי הסינים מה הדבר שהכי הפחיד אותו, והיא אמר שהוא פחד שהוא יאבד את החמלה כלפי המענים שלו), האפשרות לתקן ולהשתפר כל הזמן. זאת אומרת, אם ביהדות או בנצרות (ושוב אני זהירה, אני לא יודעת מספיק, הדעות שלי נובעות כאן מידע מאוד רדוד) יש לנו סיבוב אחד שאחריו אנחנו נדונים לחיי נצח של גן עדן או גהנום, הרי שאצל הבודהסטים יש בעצם אפשרויות אינסופיות, תהליך הסמסארה נמשך ונמשך, וכל פעם אפשר לשפר את הסיכויים להתקרב לנירוונה. (למרות שבמקום אחר קראתי שזה בכלל לא משנה, שהכל קבוע מראש, אבל אסור להפסיק להשתדל, שזה קצת מזכיר לי את הכל ידוע והרשות נתונה).

בהרצאה שהייתי בה המרצה אמר שאפשר לדעת לפי החיים הנוכחיים מה היינו בגלגול הקודם למרות שגם עצם המושג "גלגול" לא ממש ברור לי, הבנתי שהכוונה אינה לזה ששלומית אהרונסון תתגלגל קומפלט לתוך נמלה אם היא לא תתנהג יפה, אלא כנראה שהמהות של הנשמה שלי, בעצם, המילה "שלי" לא קיימת בבודהיזם, כמו שאין "אני", אוף, מסובך, בקיצור, הוא אמר שאפשר לדעת בהתאם לחיים הנוכחיים שלנו מה הייתה הקארמה בסיבוב הקודם, זאת אומרת, שאם נולדנו לתרבות שמאפשרת לנו להיות שבעים, לטייל, ולרכוש דעת סימן שהייתה לנו קארמה טובה, ושהגלגול הבא יקבע בהתאם להלך הרוח שלנו בחיים האלה, זאת אומרת שאם לא נטרח לנצל את כל היתרונות שקיבלנו לשיפור עצמי, המהות שלנו תשלם את המחיר.

בינתיים אני לא יודעת אם אני מאמינה בכל עניין הגלגול, וקצת קשה לי להשעות את הספקנות שלי כדי להאמין, אבל אם בחרתי ללכת לאווה במקום ללכת לטיפול קונבנציונאלי, נראה לי שאני מוכנה להשעות את הניתוח הרציונאלי, ולנסות ללמוד דברים חדשים.

אני לא יודעת אם זה הספר האהוב עלי, זה בהחלט הספר שקראתי בהכי הרבה גרסאות, בבית יש לי חמש: הגרסא האנגלית הרגילה, אנגלית מוערת, תרגום לעברית מ-1959, תרגום מ-1986, ועוד אחד מ-1999. קצת אובססיבי, מודה.

העניין שלי בספר התחיל שנים לפני שקראתי אותו, כשאמא שלי סיפרה לי שהיא הייתה קוראת אותו בסתר, כי הוא נחשב ספר נורא גס. בגיל 14 רבקה, הספרנית המיתולוגית שלי (ואללה, צריך לכתוב עליה פעם) נתנה לי את הספר, בתרגום הישן, ושככה יהיה לי טוב, לא הבנתי מה אמא שלי קראה בסתר, למה זה נחשב לספר גס, ומצד שני, למה זה נחשב ספר מופתי?

כמה שנים אחר כך קראתי התרגום השני, של דבורה שטיינהרט, וחוץ מהשאלה מה יצא לאמא שלי מזה שהיא קראה אותו בסתר (בכל זאת, תמיד היא יכלה לקרוא את מילר, אם היא חיפשה חומר לפנטז עליו) כל שאלותיי נענו.

יש הטוענים שהספר הוא לא יותר מאשר תרגיל עקר במשחקי שפה, אלי טוען שכל מילה שהומברט אומר היא שקר שנועד לגרום לקוראים לחבב אותו, ואני חושבת שאם כבר מישהו יכריח אותי בכוח להיות על אי בודד, זה אחד הספרים שארצה לקחת (אבל בגרסא המוערת), ולו רק מפני שגם בקריאה עשירית עדיין ניתן למצוא בו דברים חדשים.

הספר הזה מקסים אותי בגלל הגאונות של המחבר. נאבוקוב בחר, ב-1954, לכתוב על נושא שהוא  טאבו חברתי, ולכתוב אותו בצורה שיוצרת הזדהות מוחלטת עם הומברט. כן, אני שומעת אותך שם בשורה האחורית צועק, "גם דוסטויבסקי הצליח לגרום להזדהות עם רסקולניקוב", ואני אענה, ואללה, את רסקולניקוב לא בא לי להכיר, הוא משוגע משעמם, בעוד שהומברט, למרות היותו דמות מגעילה, הוא עדיין אחת הדמויות הספרותיות שהכי בא לי להכיר. ולוליטה מה? לולי הייז לא קיימת, היא כלי בידיו של הומברט, פרחה אמריקאית קטנה שהקוראים מנותבים ללעוג לה, עם האובססיה לפרסומות, לעיסת המסטיק הבלתי פוסקת ומגזיני הקולנוע שהיא מעריצה. בקריאות הראשונות אין לה אישיות בכלל, היא המראה שמשקפת את להטוטי השפה של הומברט. כשחוזרים לרומן שוב ושוב, היא מתחילה להנץ שם, בביישנות, נורא קל להחמיץ את העובדה שלאורך כל מערכת היחסים שלהם, בעצם, למה להיות עדינה? לאורך כל השנתיים בהן היא נאנסה, היא בכתה מדי לילה, את האומללות של ילדה בת 12 שכלואה בידיו של סוטה מין, את ניסיונות ההיחלצות הנואשים שלה, את הידיעה שהיה לה IQ מדהים, שלא בא לידי ביטוי בגלל נסיבות החיים שלה, ואת הגב. דולורס שילר, שלא מוכנה לחזור להומברט, גם לא כשהיא הרה וענייה.

נדמה לי שלוליטה הוא גם אחד הספרים שגברים מוצאים מגרים, ונשים בכלל לא. בעבר נטיתי להזדעזע בכל פעם שמישהו אמר לי שהוא מצא את הספר מחרמן, אבל בסופו של דבר הבנתי שרוב הגברים שקראו אותו הגיבו בתשוקה. כנראה יש בספר פנייה ישירה למיניות הגברית, תאוות הציד, תאור האברים הענוגים והשחומים של הנימפה הקטנה, לא יודעת. יכול להיות גם שקראתי אותו יותר מדי, וקסמיו של הומברט כבר לא משפיעים עלי.

עשיתי עבודה על הספר לא מזמן, על התרגומים שלו (הסבר חלקי לאובססיה), וכששלחתי את העבודה הבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני קוראת אותו, אבל יש לי הרגשה שלוליטה ואני נלך עוד דרך ארוכה ביחד, הספר הזה מושך אותי יותר מדי.

ישראל היה הבוס במסעדה שמלצרתי בה. היה לו תואר באמנות ופילוסופיה, צייר מוכשר להדהים, חכם, עמוק, מצחיק, אוהב לקרוא, ובוכה בסרטים, בעברו הוא היה נרקומן, אבל לא מהסוג שגונב, שרוליק עשה את התואר שלו תוך כדי ריצות לשרותים, כדי להריץ קוק פרסי. לא לא, הוא לא הזריק, הוא אוהב את עצמו יותר מדי. הוא גם היה נשוי ואב לילד, שמלאני, מצפוניסט, עם חיוך שעשה לו המון קמטים בזוויות העיניים וצידי הפה. אני הייתי אז בת 24, וישראל היה בן 32 (אלוהים, זה הגיל שלי היום, ואז חשבתי שהוא נורא זקן). הראשונה להתלהב ממנו הייתה לילי, המלצרית השנייה, הוא אמרה שהוא נורא סקסי, אני אמרתי שהוא סתם ציפלון מכוער. אחרי כמה משמרות לילה בהן נשארנו רק שנינו, גם אני נאלצתי להסכים שהוא נורא סקסי. נכון, הוא היה באמת ציפלון מכוער, די נמוך, נורא רזה, תמיד במגפי בוקרים, עישן קאמל בלי פילטר, אבל היה בו משהו, נו, אני והמשיכה שלי לגברים מבריקים ודפוקים.

הוא חיזר אחרי נורא בעדינות. לא הסכמתי להודות בזה אפילו בפני עצמי, אבל התחלתי לקחת יותר ויותר משמרות לילה, למרות שהכסף בהן היה עלוב, כדי להיות אתו. היינו יושבים, מעשנים כמה ג'וינטים, ובסוף המשמרת הוא היה לוקח אותי הביתה, תוך הצעות מגונות בלתי פוסקות לכל אורך הדרך. בחיי שהתכוונתי להיות מוסרית ולא להזדיין עם גבר נשוי, אבל כמה אפשר להתאפק?

אני לא חושבת שאי פעם הצטערתי פחות על התנהגות בלתי מוסרית. בזכות ישראל הבנתי למה אנשים עושים מסקס כזה עניין גדול. אני מכירה בכך שיכול להיות שחלק מהעונג המדהים נבע מזה שהוא היה הראשון שהזדיינתי אתו מסטולית, אבל למה להיות קטנונית ולא לתת לאיש את הקרדיט המגיע לו? הבנזונה ידע לגעת, הוא פשוט ידע, אני לא יכולה להסביר את זה. הוא הגבר היחיד שהכרתי ואי אפשר היה לזייף לו, הראשון שהצליח להגמיר אותי בסקס אוראלי, ומי שלימד אותי למצוץ. אחרי כל זיון אתו הייתי שוכבת על המיטה, וממלמלת בעליצות, "אלוהים, תודה שנתת לי כוס, תודה". כמובן שהתאהבתי בו, הייתי צעירה ויש לי גם כך נטייה להתאהב באנשים שהסקס אתם מצוין, אז שאני לא אתאהב במי שגילה לי את הסקס?

ובמאמר מוסגר, לקוראים הגברים, סתם שתדעו – היה לו זין ממש קטן, ממש. ועם כל הזין הזעיר הזה, הוא היחיד שאני מתגעגעת לסקס אתו, והראשון שאני חושבת להתקשר אליו בכל פעם שבא לי זיון שיחזיר לי את שמחת החיים. בקיצור, תפסיקו לסבך לעצמכם את החיים עם שטויות, תלמדו להשתמש במה שהאל הטוב העניק לכם, זה מספיק.

הסיפור שלנו נמשך כמו חודשים, בסוף נמאס לי להיות בסבב הזיונים שלו ועזבתי. לא ראיתי אותו כבר המון שנים, היו לי אהבות גדולות מאז, היה לי סקס משובח, אבל תמיד תהיה לי אליו פינה חמימה בכוס. ולמה אני מספרת על שרוליק?

לפני כמה חודשים נפתחה מול החנות שלנו חנות קטנה שמוכרים בה בורקס טורקי, שייקים ולימונדה ביתית. אלי טוען שזה אחד ממאפייני המיתון, פתיחה של עסקי מזון זול, יכול להיות, אלי נוטה לצדוק. אני נורא אוהבת בורקס טורקי, ככה עם ביצה, זיתים ולימודנה בצד, אבל אני עוד יותר אוהבת שהתחת שלי שומר על גודל סביר ושהבטן לא חורגת מעבר לגודל של גבעה קטנטנה, שנעים להניח עליה את הראש, כך שלא ביקרתי בחנות שלו. פעם ראיתי אותו מאחור, נכנס לאוטו שהיו עליו המון מדבקות, "העם עם הגולן", "אריק מלך ישראל", "אני מאמין בשלום של שרון", "חברון מאז ולתמיד" ועוד כאלה ששמאלנית יפה נפש כמוני נוטה לראות מאוד בשלילה.

לפני חודשיים בערך אחי שלח אותי לקנות לו בורקס, ואני, שאחות טובה (סתם, אני בונה על זה שהאחים שלי יפרנסו אותי עד יומי האחרון, בגלל שאני כזו כלבה עצלה), הלכתי לחנות של אדון העם עם הגולן, ומי חיכה שם? ישראל. טוב, לא ממש ישראל, אבל בעל החנות היה מספיק דומה לו כדי לגרום לי לחיוך בלתי רצוני, ולאו דווקא בשפתיים שכולם רואים. חיוך דומה, מבט של זקן שראה יותר מדי, פלרטטנות קלה, ואני מה? עם כל המדבקות האיומות שדבוקות לו למכונית, מצאתי את עצמי מחייכת ומפלרטטת בחזרה. כשחזרתי להביא את האוכל בזתי לעצמי עמוקות, איפה העקרונות שלי? איך אני הופכת לרכיכה בחברתו של ימני מוצהר סתם כי הוא דומה למישהו שיש לי ממנו זכרונות טובים, האם אני כל כך רדודה?

לא נעים להודות, אבל כן.