כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2005
הן אפשר ובג'יפ שעבר, זעקו בחורים כי נגמר, יס יס!
זו העונה הבוערת השלישית בחנות שאתם ואני עוברים ביחד, והעונה הראשונה שאנחנו עוברים ביחד בלי שאהיה בה בשלבי התאוששות ממשבר נפשי איום ונורא. מצד שני, זו העונה הבוערת הראשונה מאז שאני כותבת את הבלוג שבו אני לא רזה ככפיס, בגלל העדר המשבר הנפשי.
זה הולך ומחמיר עד ה-31. וב-31 עצמו הגיהנום עובר לגור אצלנו. השבוע הייתה לנו שחקנית חיזוק נפלאה: זוגתו של השאטני, שהוא, בבהמיות אופיינית, אמר לה: יש לך שתי אופציות: 1. לעבוד עם אנשים. 2. לעבוד בחום איום ונורא. היא בחרה נכון. גם אני הייתי בוחרת כך לולא הייתי חייבת לעבוד עם קהל. לעבוד עם קהל זה נורא, לעבוד עם קהל קשה ועצבני זה נורא בריבוע. כמו בכל שנה הם התלוננו על זה שאנחנו לא נחמדים, וכמו בכל שנה ענינו שמי שמחכה ל-31 באוג' כדי לקנות לילדים שלו חולצות בי"ס, שלא יצפה לאדיבות.
| |
כעת, אחרי שגיליתי שאפשר לכתוב פוסטים ברקעים שונים, אני מעריצה את יריב יותר מאי פעם! (נו, אז אני חנפנית, מה אעשה? מאז שחיני סר בעיניו, חיי אינם חיים). אני לא אנצל בינתיים את הפונקציה המעולה הזו מכיוון שאני צריכה שמ. הבית תאשר לי את זה, אבל האופציה גורמת לחיי להיות עליזים מתמיד. בערך.
אתמול מצאתי שמות לתוכים. למרות שזו ש אמרה שראוי לקרוא להם "זכרונו" ו"לברכה", החלטתי להיות אופטימית, קראתי לתוכית סטלה, ולתוכ מאריס. הם די חמודים, חוץ מבעיית העישון. אני בקושי מעשנת, אבל שלשום בלילה התחשקה לי ציגרטה, הדלקתי אחת, ומייד פרצה בכלוב מהומת אלוהים, ממש יכולתי לשמוע את מאריס אומר לסטלה, "תברחי! הבית עולה באש!".
אתמול עשיתי עוד ניסוי, ואכן, איך שהתחלתי להעלות עשן, התוכים פרצו בזעקות מחאה נמרצות, ומרוב רוגז התחילו לאכול. בדיוק מה שאני צריכה, תוכים שמתנחמים באכילה כפייתית, אלוהים אדירים. מכיוון שאני מפלצת, סביר להניח שאעשן יותר, סתם כדי לעצבן אותם. אני לא יודעת מי אישר לאדם כמוני להחזיק חיות מחמד, בחיי.
בעיה נוספת היא שמכיוון שלאף אחד בבית הזה אין כוח לבשל מרוב עייפות, הדבר היחיד שאנחנו אוכלים זה פחממות בכל צורות שונות: פחממות פיצה, פחממות בורגר ראנצ', פחממות עוגיות, פחממות שוקולד, ומכיוון שהט' אופה באובססיביות, יש לנו ממנה אספקה בלתי פוסקת של פחממות שוקופוז. מזל שזה נגמר מחר, ולא, הוריי היו נאלצים להרחיב את דלתות הבית כדי לאפשר לעדר הדובים הקטן שהם מגדלים לעבור בהן. ובכלל, כמו בכל תקופה שטוב לי בה, אני מוצאת את עצמי מתעגלת, כשמתעגלת זה קצת בעייה כשיש לך בנזוג שחושב שאין דבר כזה "רזה מדי". די, מיום ראשון הבא, תזונה מאוזנת, יס יס!
אי"ה, מאוד יכול להיות שביום חמישי אוכל להחזיר לעצמי חלק מהאינטלקט שלי, ולכתוב פוסט שהוא יותר מצחצוח שיניים, שיט, נגמרה לי המשחת שיניים, בעסה.
| |
אני מאואבת!
חברים, יש לי הודעה חשובה: אני מאוהבת. לא, לא במהמם, טוב, גם הוא בסדר, אבל היום הגיע לחנות בעלי העתידי. מדובר בבחור לאטיני, שחום ובעל עיני שקד, העונה לשם "ולנטין" ומדבר ספרדית במבטא קולומביאני הורס. יש לו חיוך משגע, קסם אישי מדהים, ויופי של מלאך אפל. הבעיה היחידה היא שולנטין עולה לכיתה א', אבל אני לא אתן לשטויות כאלה לעצור אותי. בינתיים הצלחתי להקסים את אחותו הקטנה בכך שנתתי לה במתנה מפיות עם ציור של פו הדב, ואת הוריו בחיוכים מסנוורים. כעת כל שעליי לעשות זה לחכות בסבלנות 15 שנה, וולנטין היפיוף יהיה שלי.
אולי אני אזמין אותו אליי הביתה, לראות את התוכים שלי?
| |
ותודה להוריי שהביאוני עד הלום
יס יס, חברים, אתמול, בשעה 2:00 יכולתי להרשות לעצמי משהו שכבר המון זמן לא הרשיתי, וזו קריאה בלי שום ייסורי מצפון. נו, כן, זה לא שלא קראתי עד עכשיו מה שאני לא אמורה לקרוא, בין מאמר לעוד ספר על "המשפחה בעידן המודרני, לאן?" תמיד הגנבתי איזשהו ספר בשביל הכיף, אבל הספרים האלה לוו בייסורי מצפון על כך שהם בעצם מהווים ביטול-תורה, ואוי אוי אוי, מתי אני כבר אפסיק לעשות מה שאני לא צריכה, ואתחיל לעשות מה שכן?!
אתמול נגמר ה"צריכה". עד תחילת שנת הלימודים, אירוע שיקרה, אינשאללה, בסוף אוק', אני אדם חופשי ממחויבויות אינטלקטואליות, ועליזה כציפור דרור. ואם כבר ציפורים: אני מצטערת להודיע שאני הופכת לרווקה אנגליה זקנה. זה התחיל בשני עציצים, ונגמר בזה שהיום אני הולכת סביב גדרות נוי ותוהה אם אני אצליח לייחר פיטנגו, או מסתובבת בפורומים ובודקת מה עושים כדי שהורדים שלי יפרחו כיאות. אני אפילו מוצאת את עצמי קוראת הוראות גידול, וחושבת לעצמי, "פפפחחח, מה פתאום לשים את הגרדניה היסמינית בשמש מלאה? ניסיתי ומלא עלים התייבשו לה!".
השלב השני הם התוכים, שהגיעו אחרי מותם של הדגים. האמת? לא נורא הצטערתי. דגים הם חיות ממש מטופשות, והם בכלל לא יודעים לדאוג לעצמם. צמד התוכונים שלי, לעומת זאת, יכול להישאר לבד סופ"ש, ואני לא צריכה לחשוש שכשאני אחזור הביתה אני אמצא שאחד מהם צף על הצד, בהנחה שלא היה שיטפון בבית, כמובן, אבל אז מצב הספרים כנראה יטריד אותי יותר ממצב התוכים.
שלב ג' הוא האכלת חתולים. יש לנו בגינה שלושה חתלתולים. קניתי להם אוכל, וכעת הפכתי לגמרי לסטריאוטיפ של השכנה המשוגעת שעוסקת בגינון ומאכילה חתולים. מונדייה, האימה.
קצת פנים בלוגיספרה: הותיקים בטח זוכרים שפעם הייתה פה מלחמת עולם בנוגע להמלצות במדור הבלוגים ב-YNET, אנשים זעמו על החשיפה, אחרים זעמו על הזעם, ונהיה בלאגן. עכשיו יש משהו דומה אצל הרווק, ששם לינק לפטמה שמישהי הציבה אצלה בבלוג. תאמינו לי שעולה לי בדם לתמוך בבבון נמוך המצח הזה, אבל לדעתי אין כאן מקום לזעם קדוש: זה אינטרנט, מה שכאן, אלא אם הוא מוגן מאחורי סיסמה (וגם אז לא תמיד) חשוף ל-כ-ו-ל-ם. אם אתם לא רוצים שיראו משהו, אל תשימו אותו באינטרנט. אני מכירה היטב את אשליית הפרטיות שיש לנו כאן, אבל זו אשלייה, ויש מספיק אנשים שיריצו את מילות החיפוש הכי מוזרות בעולם (מי אמר "זיקוקי דינור מהתחת" ולא קיבל?) ויגיעו אליכם.
זכרו, פטמה משוחררת לא תוחזר!
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
