לשאוף לנשוף

יודעים מה הכי מגניב בגיליון ה-200 אנשים הכי קולים בתל אביב של טיים-אאוט?

שהאנשים שהם באמת הכי קול, אלה שהמילה הראשונה שעולה לראש כשאומרים את שמם היא "קול", נגיד,

ברי סחרוף

עמיר לב

אסי דיין

ג'ו סוויד

שי אביבי

קייס נשאף

סוניה פרס

וכאלה,

בכלל לא הגיעו להצטלם לגיליון.

כך נראית קוליות אמיתית, יס יס.

בעיקרון אני לא הולכת לים. אני יודעת שזה בזבוז לגור באשקלון ולא להתקרב לים, אבל כל הקטע המימי הזה מעולם לא דיבר אליי, וחוץ מזה, המחשבה על להסתובב מול אנשים שאני לא מכירה בתחתונים וחזייה נראית לי משונה מדי. אתמול הסתובבתי באתר של בגדי הים האלה (נו, הנוהל הרגיל, תפתחו את הלינק, תחזרו הנה, יש בחינה בסוף), ועלו בי כמה מחשבות. קודם כל, שיטת הפרסום שלהם פשוט גאונית.  המוני נשים רגילות שולחות צילומים שלהן בבגדי הים האלה, וכולן מספרות כמה סקסיות ונחשקות הן מרגישות בזכותם. אלה שנשואות מספרות איך בעלן מת עליהן בבגד הים הזעיר והשקפקף הזה. אותי הצחיקה במיוחד מיוריאל, מצרפת, שכותבת שבעלה אמר שהיא נראית כמו מלאך בבקיני שלה. בעיניי זה קצת מוזר כי תמיד דמיינתי שמלאכיות לובשות שמלות לבנות וחסרות צורה, אבל כנראה זה כי אני בחורה נורא שמרנית. אין ספק שמלאכית בביקיני שקוף תשמח את אלוהים הרבה יותר.

אחרי שגמרתי להתפעל משיטת הפרסום הגאונית, מהעובדה שהנשים מסתובבות, בעצם, בתחתונים וחזייה כל כך זעיקים שהתחתונים הכי זעיקים שהיו לי אי פעם הרבה יותר גדולים מזה, מאיזה פשלות איומות מנתחים פלסטיים מסוגלים לעשות, ומזה שיש נשים שלמעשה עובדות פול טיים ג'וב בלהיות כוסיות, התפניתי לחשוב קצת על פמיניזם. נו, אני צפויה.

אחד הזרמים הפמיניסטיים שהכי מטרידים אותי זה הפמיניזם האמריקאי, הגל השני שלו, שהתחיל בשנות ה-60 ונמשך עד היום, פחות או יותר. כל הזמן מדברים על תחילת הגל השלישי, אבל הוא עדיין לא ממש התחיל, אולי כי הלהט המהפכני שכך, וקצת קשה לגייס לפעולה נוכח מטרות לא לגמרי ברורות. הבעיה הכי גדולה עם הגל הזה היא שהוא אמריקאי, ואמריקה הגדולה היא אחת המדינות הכי פונדמנטליסטיות בעולם. הם פוריטניים עד כדי גועל, וכך גם הפמיניסטיות שלהם, שנוטות לצעוק "גוועלד!" על כל ביטוי של מיניות נשית. אם אנדריאה דבורקין (או כל נביאת זעם אחרת, אני מזכירה את שמה כי היא מוכרת, זה הכול) הייתה משיגה את מטרותיה, אז כל משגל עלי אדמות היה מתנהל כך:

אני יכול לנשק אותך?

אני יכול ללטף לך את השדיים?

אני יכול להפשיט אותך?

אני יכול לרדת לך?

אכפת לך אולי לרדת לי?

אני יכול להכניס את הפין שלי לפות שלך?

את עדיין מסכימה שהפין שלי יהיה בפות שלך?

ועכשיו?

ועוד קצת?

אני יכול לגמור?

תודה.

מה לעשות שסקס ומיניות לא פועלים בהתאם לקודים כאלה? מגוון הדברים שאנשים אוהבים בסקס הוא אינסופי. אני בטוחה שיש נשים שאוהבות סקס עדין ומלא רגש, ויש כאלה שאוהבות שמזיינים אותן, טוחנים להן את הצורה ופותחים להן את הכוס, ויכול להיות שאישה תאהב גם את זה וגם את זה, קורה, עניין של מצבי רוח. אבל הבעיה היא שהגל הפמיניסטי ההוא לא מכיר במגוון העצום של המיניות האנושית והנשית. ברפלקס מותנה הן צועקות "החפצה!" נוכח כל עירום נשי, ו"הטרדה מינית!" נוכח מילים לא נעימות. אבל מה עם הנשים האלה שהצטלמו לקטלוג של מליבו סטרינגס? הן עושות את זה מרצונן החופשי, הן לא מקבלת על זה כסף, ונראה שהן מבסוטיות עד הגג מזה שהן מוחפצות, מבוזות ונורא נעים להן שהעין הגברית המגעילה מתעכבת על השפתיים החיצוניות המרוטות לגמרי שלהן.

דבורקין הייתה אומרת שהן אימצו את נקודת ההשקפה של הפטריארכיה, אבל אני לא מאמינה למושג הקלוש הזה, "נקודת המבט של הפטריאכריה". מאוד יכול להיות שחלק הנשים האלה הן פמיניסטיות למופת, שמרוויחות שכר שווה ומנהלות את חייהן מתוך מודעות פמיניסטית מלאה. אבל זה לא מונע מהן גם ליהנות הנאה שלמה מהאפשרות להיות אובייקט, כי לפעמים להיות אובייקט זה נורא נעים. מעניין אם בזה יתמקד הגל השלישי של הפמיניזם, בידיעה שנשים הן גם וגם, ושאין בהכרח סתירה בין הרצון להראות את הגוף שלך, ובין הזכות לשכר שווה על עבודה שווה.

את הקטע הזה כתבתי במאי, ואיכשהו תליתי תקווה בזה שמתישהו הוא יהפוך ללא רלוונטי:

טרנד חדש פושה בארץ. מדובר בנעליים הדוחות במיוחד של קרוקס. אני יודעת, אני יודעת, הן נורא נוחות, הן סופגות זיעה, הן מאווררות את הבהונות, הן ממש גן עדן קטן לכפות הרגליים, סיפרו לי כבר. זה עדיין לא משנה עובדה בסיסית אחת: מדובר בנעליים מכוערות בצורה יוצאת דופן. כן, גם כשהן בצבע כתום עלאק מגניב הן דוחות, וגם בירוק זוהר. לאן שאני לא מסתכלת אני רואה סביבי אנשים שכפות הרגליים שלהם נתונות באמבטיות פלסטיק מזעזעות, והעולם שותק.

ניסיתי להבין מה כל כך מפריע לי בגיגיות הפלסטיק האיומות האלה. הרי הן נוחות, וכולם נהנים מהן, למה אני צריכה להיות אנטי? חשבתי וחשבתי והגעתי לתובנה: הנעליים האלה מהוות ויתור מוחלט של הסקסיות לטובת הנוחות. הן המקבילה הציבורית של הטרייניג המגעיל והמוכתם שמסתובבים אתו בבית. נכון שהטרייניג המוכתם זה הדבר הכי נוח בעולם, אבל בכל זאת, הייתי רוצה שבמרחב הציבורי אנשים ישתדלו קצת להיראות טוב, ודליי הפלסטיק האלה הורסים לגמרי את הניסיון הזה.

אתמול, אחרי הפגישה עם אביבה ונעם החתיך - הילד הזה הולך ונהיה מהמם מרגע לרגע, ולולא הייתי מבוגרת ממנו כל כך, ואם אימא שלו לא הייתה אוסרת את זה בפירוש הייתי מתחתנת אתו! - גררתי אחת גע"ס לקנות לי נעלי ספורט. הקודמות היו מרדימות לי את כף הרגל באמצע ההליכה, והזוג השני היה גורם לי לשרירים תפוסים, ועכשיו שהתחלתי קצת-קצת לרוץ כבר נגמר המנוס. הייתי חייבת להשקיע בנעליים נוחות שלא ירדימו לי את הרגל ולא יתפסו לי אותה, מהסדרה הזאת, מאז אני מכשכשת באושר בבהונות, וברגליים נעים לי נורא בזכות הצ'ופצ'יקים הקטנים שיש להן בפנים.

אבל כל זה לא קשור להחלטה המהפכנית שקיבלתי אתמול. כמו כל בחורה, פחות או יותר, תמיד אני שוקלת יותר מדי לטעמי, וזה כולל את הפעם ההיא לפני שנה וחצי כשבצירוף נסיבות מהמם עליתי על המשקל והוא הראה את המספר המופתי 46.5 ק"ג. לצערי לא הייתה לי מצלמה באותו רגע, אבל אני בהחלט מחשיבה את השניות האלה לאחד מרגעי השיא של חיי (לכל אלה שמתעבות אותי עכשיו: אל חשש, אחרי זה הגיע אוריאל, ואני במערכות יחסים משמינה יפה. מכיוון שאחרי שנפרדנו לא נכנסתי לדיכאון, אני כרגע רווקה ששוקלת כאילו אני בזוגיות, שוין)

אה, אז ההחלטה המהפכנית? בעיקרון אני נקשלת כל הזמן, נשקלת ונשקלת ונשקלת, לפני פיפי ואחרי פיפי, עם תחתונים ובלי תחתונים (לא, תחתונים לא משפיעים כלל על המשקל) לפני ספורט ואחרי ספורט, עד שאתמול החלטתי שמספיק ודי. נשקלתי פעם אחרונה והגליתי את המשקל למעמקי הארון, למעלה, איפה שאני צריכה לגרור כיסא כדי להוריד אותו משם. ועכשיו אני אמשיך בשגרת הספורט בלי להישקל במשך חודש, ונראה מה יהיה. כבר מעכשיו אני רוצה להודיע למשקל שאם בעוד חודש הוא לא מראה 2 קילו פחות, אני מוציאה לו את הבטריות, בן זונה!

אזהרת קריאה: ספר בשם "רעש מלחמה". בגדול הספר מספר על כך שהמצרים מגלים דרך לדעת מתי יהיו רעידות אדמה, לא המצרים, היפאנים, לא משנה, ואז הם יודעים שבישראל תהיה רעידת אדמה של 8.5 בסולם ריכטר. בגלל שהם ערבים רעים-רעים-רעים, כמעט כמו שלי יחימוביץ, הם מחליטים לנצל את הבלבול שישרור אז בארץ כדי לפלוש ולשחרר את אדמות פלשתין.

מצד אחד, הספר מעניין ומותח, מצד שני, הוא כתוב בצורה איומה. הדמויות יותר שטוחות ממני, הדיאלוגים מצחיקים במגוחכותם, והכתיבה נהיית טכנית מדי לעיתים קרובות. יש לי הרגשה שאנשים מוזרים שאוהבים לקרוא טום קלנסי (קרי, גברים) ייהנו מהספר, אבל בנוגע לכל השאר, תעזבו, הנה, אני אגלה לכם את הסוף: ישראל פותחת למצרים את התחת טוב-טוב.