לשאוף לנשוף

יש לי תיאוריה בקשר לכך שאנשים הם כמו שהם נראים. שנייה, מסבירה. זה לא שאנשים יפים מבחוץ יהיו גם יפים מבפנים, או שאנשים מכוערים יהיו בעל נפש מכוערת, אלא שהאישיות נוטה כל הזמן להשתקף במראה החיצוני. בעצם, תיקון, יופי קיצוני וכיעור קיצוני משפיעים על האישיות, אבל ההשפעה לא ישירה, הם משפיעים כמו שכל תכונה מאוד יוצאת דופן משפיעה.

אצל אנשים רגילים זה קורה באלף דרכים שונות - מבט, התרוממות מסוימת של הגבה, צורת החיוך, הבעות אופייניות, תנועות, האישיות כל הזמן מתקשרת עם הגוף החיצוני. יש אנשים שכל מה שהם חושבים משתקף מייד בפנים שלהם, והם יהיו יותר גלויים ונינוחים וכאלה שיודעים להסתיר. אני חושבת שזה גם עניין של הסתגלות. למשל נשים גדולות וחסונות ילמדו בגיל די צעיר שחמידות לא יושבת עליהן טוב, אז הן יוותרו עליה כצורת תקשורת. לרוב אפשר לדעת מי האדם שמולך, עם חריגות קטנות לכאן או לכאן. לא קורה יותר מדי שמישהו שנראה טמבל יתגלה כאדם חכם ומעניין, כל מיני כאלה. עוד משהו, ואת זה אמרו לפניי, זה שמגיל מסוים אנחנו הופכים יותר ויותר דומים לאישיות שלנו. אני חושבת שאפילו ניתוחים פלאסטיים לא יכולים לשנות את המגמה הזאת, כי הם אלה שבהם משתקפות החולשות של האדם שבחר לעבור את הניתוח.

זו תיאוריה חביבה ובדרך כלל היא די נכונה, אבל לפעמים היא קורסת לגמרי. נגיד, יצא לי לא מזמן להכיר אדם חדש, היכרות מאוד רופפות. מדובר באדם מאוד גדול פיזית, מכוער, מוזנח, שעושה רושם קצת אטום וזועף, טיפוס קהוי כזה, שלא ממש שם לב לדברים סביבו. באמת לא מישהו שמעורר רצון להתקרב אליו. איכשהו יצא לנו לדבר, ואחרי חמש דקות התברר לי שמדובר באחד האנשים הכי עדינים, פחדנים, חרדתיים וזקוקים לאישור שיצא לי להכיר אי פעם.

מאז אני חושבת על זה די הרבה. הפער הבלתי נתפס בין המראה והאישיות פשוט לא מסתדר לי. איך אפשר להסתדר כשהפנים והחוץ כל כך שונים?  יכול להיות שהחזית האטומה באה להסתיר את הפגיעות והפחדים מאחוריה? הרו כולנו מכירים את הביישנים שלמדו לשחק אותה סנובים, או אנשים שפיתחו קסם אישי מטורף שמאחוריו אין כלום. אבל לא נראה לי שזה המקרה, בדרך כלל אנשים שעוטים מסכה לא נפרדים ממנה כל כך מהר. במקרה הזה זה כאילו מישהו לקח גוף של נהג משאית, והשתיל בתוכו אישיות של אישה חרדתית. הייתי מתה לדעת איך הם חיים ביחד.

עוד משהו משונה: אתמול צחקתי על זה עם אוריאל, אבל זה לא באמת מצחיק - לפעמים נראה לי שפיצפיצ קיבלה רשימה של הדברים שתמיד הכי אהבתי בגוף שלי, ועכשיו עם עיפרון פצפון שמתאים ליד הקטנטנה שלה היא עוברת עליהם ומוחקת אותם, קרסוליים, שדיים, אפילו הכוס שלי, כולם שונים, כל נקודות היהירות שלי הלכו, אולי הן יחזרו, אולי לא.

משונה, אולי זה שיעור ראשון בכניעה לשינויים, או שיעור ראשון באהבה מסוג אחר. בכל מצב אחר השינויים האלה היו גורמים לי צער נוראי. עכשיו הם מעוררים בי בעיקר עניין. כן, אני מעדיפה להיראות איך שנראתי לפני שמונה חודשים, אבל אני לא מרגישה שאני מקריבה משהו. אולי מוותרת, אבל לא מקריבה.

בעיה: אין לי מה לקרוא. אני מסתובבת באומללות סביב מדף ה"קניתים אך טרם הספיקותי", ולא בא לי לקחת משם שום דבר. רק בשבוע שעבר יצא לי לקרוא שלושה ספרים, שלושתם אמנם היו גרועים (הכלה הכפרית מבברלי הילס, מיליון רסיסים קטנים ועוד איזה ספר על הודיות שלא מצליחות להתחתן, או מצליחות להתחתן אך לא ללדת, או משהו כזה) אבל אי אפשר היה לעזוב אותם באמצע, ועכשיו? כלום.

אפילו ניסיתי לתת עוד הזדמנות לספר המוץ-מוץ-מוץ השני של ספרן פויר. חשבתי שבסיבוב ראשון לא התחברתי לאנגלית, אז אמא שלי עכשיו קנתה מתורגם, ולא, זה עדיין ספר מוץ-מוץ-מוץ מרגיז (וזאת לא טפשת הריונית! התחלתי לקרוא אותו כשעוד היה לי מוח!)

אני מקווה שזה החום, או טפשת הריונית זמנית, לא בא לי לעבור את שארית חיי כשאני קוראת ספרים כמו בלונדיניות ברגדורף כדי אני לא מצליחה להתחבר למשהו טיפה יותר מורכב מזה.

אחד מעובדי המעבדה בבי"ח שאשתו עובדת אצלנו התקשר לאשתו שאמרה לאמא שלי שתגיד לי שאני סובלת מחסכים תזונתיים. תמיד ידעתי שמגזימים בחשיבותה של סודיות רפואית.

בין שאר הבדיקות שהרופא אמר שאני צריכה לעשות כדי לוודא שהעיכוב בגדילה של פיצפיצ לא ויראלי יש גם בדיקת הרפס. כל כך החמיא לי שמישהו חושב שיש לי חיי מין.

הגנטיקאית בבית חולים: יש אצלכם מחלות גנטיות במשפחה?

אני: למבוגרים יש נטייה לסוכרת והתקפי לב.

הגנטיקאית: פיגור, גמדות, מחלות שלא קשורות לגיל?

אני: חוש הומור בעייתי, נחשב?

אה, ומאז שהתברר שהפיצפיצ קטנה לגילה יש לה כינוי חיבה חדש, "טולוז לוטרק". אני מאוד מקווה שיהיה לה העוז הנפשי הדרוש כדי להתמודד עם חבורת המפלצות שמחכה לה בחוץ, מסכנה זעיקה שלי.

אוי, ולינק ששלחה לי רוניבק וישעשע כל מי שאי פעם עבר ליד מסדרונות החוג לספרות, מומלץ הרבה!

ובכן, ידידיי, הסאגה שתסופר להלן התחילה ביום ראשון, עת אחת אריאלה, אחת מלכה האם ואחת עוברינה הלכו לעשות אולטרסאונד כדי לוודא שהעוברינה מתפתחת יפה. מסתבר שהעוברינה המחוננת כבר שוכבת עם הראש בתוך הכוס של האמא שלה, מה שמאוד משמח, וכעת לא נותר אלא לקוות שהיא לא תחליט להתהפך, או איזשהו רעיון שובבי בסגנון.

בעודנו רוות נחת מהעוברינה המחוננת, הטכנאית אמרה, "העצמות הארוכות שלה קצת קצרות." לאור העובדה שאני ומשפחתי ידועים בהיותנו תמירים במיוחד, אפעס, לא ממש התרשמתי מההצהרה שהעוברינה קטנה, מה גם שעוברינה קטנה יכולה לספק לבני משפחת רביב חומר בלתי נדלה לבדיחות דביליות: השאטני אמר שהוא תמיד רצה לשחק בהשלכת גמדים, אמא שלי גרסה שככה יהיה לה יותר קל לגזור ציפורניים בבהונות, ואבא שלי אמר שככה היא תוכל להתרוצץ מתחת לשולחנות בחנות ולאסוף את הבגדים שהלקוחות השאירו שם.

הגניקולוג שלי, לעומת זאת, לא אהב מה שהוא רואה. לכן נשלחתי לקבוע תור לסקירת מערכות, או לגשת לעשות אחת בבי"ח, מה שיבוא קודם! מכיוון שלא היה תור זמין בקופ"ח נסענו, הגמדת ואני, לבית החולים, ושם עשו לנו סקירת מערכת שבה התברר, שומו שמיים, שהעוברית קצת קטנה, אך נמרצת, פעילה ובריאה, כאילו, דה? לא צריך אולטסאונד בשביל זה, מספיק לראות אותה מתרוצצת בתוך הבטן, למען השם.

שוב, בניגוד לשלווה הסטואית שאני הפגנתי, בבית החולים החליטו שצריך לבדוק את הנושא לעומק, ושהם רוצים לאשפז אותי.

לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי שרועה על מיטה במחלקת הריון בסיכון גבוה, אחרי שגמרתי את הספר שהבאתי אתי מהבית ואף אחד לא התייחס אלי, יצאתי לבדוק למה בדיוק אני שם.

"צריך להשגיח עלייך." פסקה האחות.

"מה ההשגחה הזאת כוללת?" שאלתי.

"את תהיי כאן, ונשגיח עלייך, וצריך בדיקות דם, שעושים בבוקר."

"שאני אבין, את מתכוונת להשאיר אותי פה יום שלם רק כדי לעשות לי בדיקות דם בבוקר?!"

"כן. ולהשגיח עלייך."

"ואני לא יכולה ללכת הביתה ולחזור מחר בבוקר לעשות את הבדיקות?"

"זה לא מרפאה פה, זה בית חולים!" רעמה האחות המפחידה נורא.

"אה..." עניתי לה, "טוב, אז אני הולכת. אחזור מחר."

"אנחנו לא נשמור לך על המיטה, את עושה את זה על אחריותך."

"בסדר, ביי."

אחרי שנגמר קורס ההכנה ללידה חזרתי למחלקה לברר האם אולי אני בכל זאת אוכל להגיע לבדיקות על הבוקר, הפעם רופא המחלקה השתלט על העניין. "תשמעי, העובר..." "עוברית." העוברית קטנה, זה עלול להתפתח לרעלת הריון." "אבל אין שום סימן של רעלת." "נכון, אבל זה יכול להתפתח פתאום! ואז לא נוכל לעשות שום דבר! את והעובר עלולים למות! את צריכה להיות בהשגחה!" מסכן, מכיוון שהוא נראה לחוץ אמרתי לו שבסדר, שאני אשאר, פשוט לא רציתי להיות אחראית להתקף הלב של הבחור הצעיר הזה.

האמת? היה נורא משעמם במחלקה, ולא יכולתי להתרכז בעבודה כי הנשים שהיו שם אתי היו מוטרדות מכך שהן השאירו את הילדות עם הבעל, ומן הידועות היא שגברים כלל לא כשירים לטפל בילדים.

האופציות שעמדו בפניי היו לשאת נאום פמיניסטי חוצב להבות, לחבוט את הראש בלפטופ, או לברוח משם. "ג'ינג'י!" התקשרתי לג'ינג'י, "בוא לקחת אותי מכאן, אני חייבת לגמור עבודה דחופה."

ניתקתי את המקלדת מהנייד (יש איזו תוכנה שעובדת רק עם מקלדת רגילה, לא של לפטופים) וכדי לא לעורר חשד נשארתי בפיג'מה. זאת אומרת שאם אתמול בערך ב-11 בלילה ראיתם בבי"ח ברזילי גמדה הריונית, לבושה בפיג'מה ירוקה זוהרת, הולכת נמרצות ומחזיקה מקלדת מתחת לבית השחי, זו הייתי אני.

חזרתי הביתה, גמרתי את העבודה, והתגנבתי שוב לבית החולים. מדהים, אף אחד לא הבחין בהעדרי.

בבוקר, אחרי שהעירו אותי בחמש בשביל לחץ דם וחום, בשש בשביל דם ובשבע בשביל ביקור רופאים (או שמונה, כבר איבדתי את מניין השעות) מנהל המחלקה החליט שאני צריכה לראות גנטיקאי. הנהנתי ברצינות, וחיכיתי שהאלונקאי (??!?!?!) יבוא לקחת אותי לגנטיקאי. היה חמוד האלונקאי (??!?!?!) חבל שאני כל פעם שוכחת שאני בהריון ופלרטוטים במצב הזה נראים קצת מגוחכים, לא עלינו.

הגנטיקאית עיינה בכל המסמכים של הפיצפיצ בכובד ראש מאוד מעורר אמון,  רשמה המון דברים, עיינה שוב במסמכים, ואז קבעה, "כן, היא קטנה לגילה, אך נמרצת, פעילה ובריאה." אחרי שסיימתי להתפעל מחדות ההבחנה שלה, סיכמנו שיש היגיון מסוים בזה שלמשפחה של אנשים קטנים יהיו גם עוברים קטנים, ושאני יכולה ללכת הביתה.

וכך בוזבזו להם יום וחצי מחיי כדי להגיע למסקנה המרעישה שבאמת, פיצפיצ קצת קטנה. היה מהמם.

שמישהו חיפש בגוגל "כלב זיין אותי", אבל למה התוצאה מובילה אליי?

אני רוצה להדגיש שמעולם לא הזדיינתי עם כלב, לא שיש לי משהו נגד כלבים, חו"ח, אני לא גזענית כלבים, וגם אין לי כלום נגד אנשים שמזדיינים עם כלבים, באמת, אני מאמינה בפלורליזם זיוני, אבל לא, מעולם לא עשיתי את זה עם כלב. או חתול. או שימפנזה. או כל נציג אחר של ממלכת החי שאינו בן אדם. חלק היו שעירים כמו שימפנזים, אני מודה, אבל הם עדיין היו בני אדם. כלב? לא ולא.