לשאוף לנשוף

טלולה המציאה משחק חדש ומגניב: היא מתרוצצת על המיטה, ואז פתאום משתרעת על הבטן בחיוך ממזרי, וזה הסימן למבוגר האחראי להתנפל עליה בנשיקות. היא מסוגלת לעשות את זה מלא זמן, להתרוצץ, להשתרע, נשיקות, וחוזר חלילה.

היא קצת חולולה, טלולה, מאז אתמול הבטן שלה מקולקלת, חזרנו להנקה מלאה בלבד, כי עכשיו היא לא מסכימה לאכול אפילו את הגבינה הלבנה 5% שהיא כל כך אוהבת (כן, ניסינו לתת לה גבינה 30%, ניסינו אפילו 30% במיכל של ה-5%, לא רצתה.) כל פעם שאני שומעת רעמים מכיוון הטוסיק אני מרימה, מפשיטה, מכניסה לכיור, והיא בהשלמה מכוונת את הטוסיק הקטנטן לכיוון הזרם, כאילו אומרת, "יאללה, בואי נגמור עם זה וזהו." זה לא נעים לאף אחת מאתנו, אבל חלק מהחוזה שלי בתור אמא כולל דאגה לרווחתה, גם כשזה אומר לקום בשש בבוקר ולהחליף את כל המצעים.

מאז שלשום יש בעיתונים צילומים של ילדה שנורא מזכירה לי את טליה, בגלל העיניים, כנראה. כמו כולם, בהתחלה לא ידעתי מה הסיפור ורק קיוויתי שימצאו אותה. כמו כולם למדתי היום שהיא כבר לא תחזור, ושהילדה הקטנה הזאת שכל כך מזכירה לי את הילדה הקטנה שלי כנראה לא חוותה אף רגע של אושר בחייה הקצרצרים.

פעם כתבתי שאנשים שלא אוהבים את הילדים שלהם הם אנשים חולים. היום אני כותבת את זה שוב. צריך יותר מאשר מערכת רבייה מתפקדת כדי להיות הורה, והבעיה היא שמי שמשלם בסופו של דבר הם התמימים והטהורים ביותר.

אתם מכירים את זה שכשאתם רוצים להתייעץ בקשר למשהו אתם פונים לאנשים שאתם יודעים שהעצות שלהם ימצאו חן בעיניכם?

אחד האקסים שלי, בחור סופר דופר שאוחז גם במקצוע איכותי משהו משהו משהו מאוד אוהב גם לשיר ולהופיע. בכל פעם שהיינו נוסעים להורים שלו הוא היה מתייחד קצת עם הפסנתר, ואני תמיד נזכרת בחיוך איך הוא היה שר במקלחת, מנסה שוב ושוב עד שהיה מוצא את הטון הנכון. מכיוון שהמקצוע שלו מאוד תובעני, החיים השאירו את השירה בצד, בתור תחביב.

כשהתחילו המיונים לכוכב נולד פנו אליו למיונים הסודיים, הוא עבר כמה שלבים, ואז התחילו אנשים מסביבו להגיד לו שזה לא יאה ולא מכובד שמישהו בגילו ובמעמדו יגש לתחרות הזאת. מכיוון שאנחנו תמיד מבקשים עצות ממי שאנחנו יודעים מה שהוא עומד לייעץ לנו הוא התקשר אליי ושאל מה אני אומרת. "תשמע," אמרתי לו בחשיבות העצמית שאני מסגלת לעצמי בכל פעם שמישהו שואל לעצתי, "בספר המעולה 'להיתקל באושר' כתוב שאנשים מצטערים דווקא על דברים שהם לא עשו. עם דברים שהם עשו, גם אם לא הצליחו, הם יכולים לחיות יופי."

בסופו של דבר הוא נפל במיון האחרון, וחבל, כי ממש התכוננתי לסמס כאילו זה בחינם. אבל הרעיון הוא שהיה לו מספיק אומץ לשים זין על גילו ומעמדו ולנסות להגשים חלום.

היום קראתי ב-24 שעות ידיעה מתרשעת על שובם של אקי אבני וסנדי בר ארצה. לעגו להם לא ממש בעדינות על זה שהם לא עשו עם עצמם כלום שם, חוץ מאשר תפקיד קטן של גופה, ושהם חיו בשנים האחרונות על חשבון הקמפיינים שסנדי קיבלה בארץ. ממש אפשר היה להרגיש את שמחת הכותבים בגלל שאחרי שהם ניסו וניסו וניסו הם הבינו שלא הולך, וחזרו הביתה.

אבל הכתבים האלה לא כאלה מיוחדים, בכלל יש אווירה של עליצות בקשר לחזרתם ארצה, מין "אמרנו לכם!" קולקטיבי ומגעיל. אני לא יודעת אם אתם זוכרים, אבל כשהם עזבו לארה"ב שניהם היו בשיא ההצלחה - אקי היה השחקן מספר אחת בארץ, ומצבה של סנדי היה לא רע בכלל. צריך ביצים של פלדה ואמונה אדירה בעצמך כדי לעזוב את כל זה ולנסות להגשים חלום. בכלל צריך המון אומץ כדי לצאת להגשים חלום - מעט מאוד מעזים ועוד פחות מצליחים, הלא אם זה היה קל כולנו היינו מתרוצצים ומגשימים חלומות, לא?

אין לי מושג מה הכתבים שכתבו את הכתבה ומה השאיפות שלהם בחיים, אבל אני יכולה לשער, כי זה מה שרוב האנשים עושים, שהם לא יהיו מוכנים להמר על הכול כדי לנסות להגיע לדבר שהם הכי רוצים בעולם. למה? כי אנשים הם כאלה, הם אוהבים את הביטחון הקטן שלהם. בעצם, אולי בגלל זה העובדה ששניהם חזרו כל כך משמחת את האנשים הקטנים והאפורים האלה - כי הנה, הם מוכיחים להם שהם צדקו כשהם נאחזו בכל כוחם בשגרה הקטנה והאפורה שלהם, עובדה, אקי וסנדי העזו לשאוף ליותר, ותראו מה קרה להם! ואקי וסנדי העזו לירוק בפרצוף למה שכל כך הרבה אנשים עושים הכול כדי לקבל, והנה, הם לא הצליחו, נה נה נה ננה להם!

אני לא אדם אמיץ, באמת שלא, והחלומות שלי די קטנים, ואולי בגלל זה אני הכי מקנאה באנשים שמעזים ללכת על כל הקופה, וגם אם הם מפסידים אני ממשיכה לקנא, כי הם ניסו. זה יותר ממה שאפשר להגיד על מי ששמח לאידם.

היום לקחנו את הילדים לאשקלונה. טוב, לא ממש לקחנו, אבל זה היה הרעיון. כשעצרתי בתחנת הרכבת ורדי באה לקראתי עם בן על הידיים. במכנסיים קצרים וגופייה היא נראתה כמו תלמידת תיכון, רק שהיא מתייפה משנה לשנה. מאוד מרגיז.

ורדי נכנסה למכונית, ובשמץ של תימהון אמרה, "את קולטת? אנחנו לוקחות את הילדים שלנו לאשקלונה." שתינו הבנו למה היא מתכוונת, כי לשתינו עברה אותה מחשבה בראש - לאן כל הזמן הזה הלך? הרי רק אתמול היינו שולחות זו לזו מכתבים והיא הייתה באה אליי ואז הולכת להתמזמז עם ששי. מה קרה פה? איך פתאום יש לנו ילדים ואנחנו הולכות איתם לאשקלונה?

באשקלונה היה יום סגור, הגיעו לשם המוני דוסים נחנחים, עם דגלים גדולים של מלך המשיח, שהיו מחולקים לפי סיירות, "סיירת תפילין" וכאלה. "אם כל כך בא לכם סיירת, תתגייסו." חשבתי לעצמי, ובמקום האשקלונה הלכנו לבריכה בקאונטרי. הילדים היו מאושרים (צילומים בפליקר, למעריצי הטליה) - שניהם חגגו. אפילו אני הרשיתי שיתיזו עליי למרות שזה הרטיב לי את המשקפיים.

אי אפשר לתקשר כשיש ילדים קטנים בסביבה, המקסימום זה, "בן בן, רוצה אפרסק?" ו"טליה, לא, אימא לא מרשה לאכול סוללות, למה? כי אני אימא רעה, זה למה." אבל אז פתאום הילדים הלכו לענייניהם, ושבנו ללכת בעקבות הזמן האבוד.

הוא לא באמת אבוד, הזמן. עשינו, היינו, השגנו, שתינו חיינו, שתינו חיות, אבל אחרי הרבה שנים של חיים על הקצה (כל אחת בקצה משלה, כן?) התרחקנו משם קצת, מהקצה הזה. אנחנו איפה שתמיד רצינו להיות, בגדול, אבל הקצה עוד קורץ.

בערב נתקפתי בדידות גדולה, וכדי לגרד עוד קצת את תחתית החבית לקחתי את ספר המחזור שלי וחיפשתי אנשים בפייסבוק. הרוב לא שם. אנשים אמיתיים, עם עבודות אמיתיות, כאלה שצריך לצאת לכבודן מהבית, כנראה לא פותחים חשבון בפייסבוק.

כולם שם בספר כל כך צעירים ויפים - יניב, שתמיד הייתי קצת מאוהבת בו; דדה, שתמיד הייתי קצת מאוהבת בו; תמיר, שתמיד הייתי קצת מאוהבת בו; רן, שתמיד הייתי קצת מאוהבת בו; כן, הייתי מאוד נדיבה ברגשותיי בתיכון.

לי כבר יש קמטוטים מסביב לעיניים, והקמטים בצידי הפה אוטוטו יגיחו, ובכל זאת במראה אני רואה את אריאלה מהספר מחזור, עם הג'ינס הגדולים והקונברס. עכשיו אני אלך לצחצח שיניים, לנשק תינוקת קטנטנה, ולחשוב על זה שכל בחירה במהלך הדרך קירבה אותי עוד קצת אליה, ואיך זה הופך כל כך הרבה דברים לבסדר, אבל לא תמיד, לא את הכול.

בלוגולדת חמש שמח לי.

1. דיסק לילדים: לפני כמה שבועות רוגל אלפר כתב תוגה על כך שלא יוצרים בארץ מוזיקה איכותית לילדים. זה באמת מעורר תוגה, כי פני הדור כפני יובל המטומבל, ותיפח רוחי אם מרצוני אחשוף את רחל בתי הקטנה (השם השני שלה באמת רחל, אני כל פעם נקרעת מצחוק כשאני חושבת שקראתי לבת שלי כבשה כבשה, חי) לזוועות יובל המשובלל או תלתליו המרוטים של דץ.

אבל באותה תוגה רוגל כתב גם על דיסק נפלא לילדים שיצא לפני כמה שנים ושקע משום מה בתהום הנשייה למרות ביקורות אוהדות. קוראים לדיסק "שירי העיר הגדולה", כתבו אותו יעל ואילן סאלם, משתתפים בו נגנים מעולים (ככה רוגל אמר, אתם יודעים שאני קצת אהבלה בעניינים אלה) והוא כה מושקע שרותו מודן ציירה את העטיפה שלו. רוגל צירף את המייל של החבר'ה האלה, למי שירצה לקנות את הדיסק.

מכיוון שתמיד רציתי להיות פטרונית של אמנים שלחתי להם המחאה, וכמה ימים לאחר מכן הגיע הדיסק, והוא פשוט מקסים מקסים מקסים! הוא לילדים אבל לא מתיילד, המילים מעולות, הנגינה נפלאה, ורק לראות את טליה יושבת ומנענעת בראש לפי הקצב עושה לי נעים נעים בלב. אני ממליצה בחום לקנות אותו - גם תרוויחו דיסק מעולה, וגם תעזרו לאמנים שהשקיעו ויצרו יצירה נהדרת.

זה המייל שלהם: [email protected]

הדיסק עולה 65 שקלים ושווה הרבה יותר.

2. ספר: "קעקוע בנגקוק" שראה אור ממש לא מזמן. הוא ההמשך של "בנגקוק 8", ומדובר בשני ספרי מתח ממש, אבל ממש מגניבים. נתתי להמון אנשים לקרוא את בנגקוק 8 וכולם הסכימו איתי, וקעקוע בנגקוק הוא לגמרי באותה רמה. שני הספרים מספרים על סונצ'אי ג'יטפלצ'יפ, הבלש הישר היחיד במשטרת הוד מלכותו, ומעבר לעלילת מתח מהודקת היטב מקבלים הצצה ממש מסעירה לתרבות התאילנדית. למי שאוהב ספרי מתח, לכו על הספרים האלה.

יש גם בונוס קטן: אני תרגמתי את "קעקוע בנגקוק", כך שאם התרגום לא טוב, תוכלו לרגום אותי בבוז. סתם, בבקשה לא, אגו המתרגמת שלי עדיין קטן ורך, תהיו עדינים איתו.

עוד ספר: הקוראת המלכותית, לא זוכרת מי הסופר, איזה אנגלי אחד, ספרון קטן, מאוד שנון ובריטי, על מה שקורה כשמלכת אנגליה מתחילה לקרוא ספרים. מאוד נהניתי.