כינוי:
Xanty72 בת: 54 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2010
הזעיקה, תודה לאל, מרגישה יותר טוב. צריך עוד כמה ימי אנטיביוטיקה, אבל היום כבר ויתרנו לגמרי על הוונטולין, והיא כמעט לא השתעלה, אז אני ממש מקווה שאנחנו בדרך החוצה מהמחלה המבאסת הזאת, והמון תודה לכל המאחלים והמברכים, זה באמת רגיש אותי, רק לא היה לי כל כך פנאי נפשי לענות. עדכון שוטף - היום נתתי לה את מנת האנטיביוטיקה האחרונה, והתיאבון חוזר לה. זה מנחם אותי, כי מדובר בילדונת זעירה ממש, ובתקופת המחלה היא ירדה עוד במשקל, ונראית כמו תינוק אפריקאי קטנטן, רק בלבן. אז כבר יומיים היא אוכלת ממש יפה, ואני מצפה שבקרוב היא תחזור שוב למשקל תת תקני, אבל תקני בביתנו, של 10 קילו.
מה שלא בסדר זה שהסבלנות שלי ממש על הקצה. היא בחופש כבר מה-8, ומתוך הזמן הזה היו שבועיים של מחלה, שבהן הכול סבב סביב אנטיביוטיקה וטיפול ודאגה, ואני גם צריכה לגרד זמן לעבוד, כי המשוואה אצל פרילנסרים הכי פשוטה: אין עבודה, אין כסף.
ההורים לא יכולים לעזור עכשיו, כי זו התקופה הכי לחוצה וחשובה בחנות, וגם ככה יש לי יסוריי מצפון שאני לא מטה שכם ועוזרת שם. בקיצור, פתאום אני קצת מרגישה שהעולם נהיה צפוף נורא. מי שמשלמת את המחיר זו טלולה, שקיבלה במשך יומיים אם עצבנית לתפארת, עד ששלשום הכרחתי את עצמי להתאפס והייתי איתה בקשב מלא, וראו זה פלא, הילדה המעצבנת נעלמה וחזרה הילדה המהממת והשמחה. כמובן שזה לא משנה, כי אתמול שוב הייתי עצבנית נורא (ד"ר, יש לי נסיבות הורמונליות, זה תופס?) והיום אני נחושה בדעתי להיות אם טובה ומכילה, לכן שאגתי עליה רק פעם אחת, ואתם יודעים מה יקרה בסוף? היא תחשוב שאני משוגעת שמצבי הרוח שלה לא צפויים, זה מה שיקרה, ואני דווקא אדם יציב למדי מבחינה רגשית, בחיי.
הייתה על זה כתבה בהארץ, למה הורים אוהבים את הילדים אבל שונאים את ההורות, וזאת כנראה הסיבה: כי הורות דורשת נוכחות אמיתית, אי אפשר לחפף אותה, ואי אפשר לשכנע ילד שהקשבה בחצי אוזן היא הקשבה אמיתית, ושהתפעלות מזויפת מציור היא באמת התפעלות. נראה לי שטליה מעדיפה שאני אגיד לה "בחייאת, טליה, כולה ציירת קו כחול על הדף, לא את המונה ליזה." מאשר שאני אגיד לה "אה, כן, מהמם." ואמשיך לעשות ריפרש בטוויטר.
זה גם גורם לי לחשוב על כנות. ההורות פתאום חסרת כנות. ברצינות, למה אני צריכה להתפעל מקו כחול על דף, כשאני יודעת שהיא עשתה דברים הרבה יותר מרשימים? ולמה מומלץ להחמיא ספציפית ולא באופן כללי כדי לא לבלבל את הילדה? כאילו, כל פעם שיש לה הברקה ואני אומרת לה, "ואו, כמה שאת חכמה!" אני מייד מאזנת את זה ב-כן, השפה שלך מאוד עשירה ויופי ששמת לב לפרטים, כי איכשהו יצא שלהגיד לילד שהוא ממש חכם הורס לו את הביטחון העצמי. מצד שני, להגיד לילדה שאני לא רוצה להרכיב איתה פאזל כי זה ממש מעצבן אותי גם הורס לה את הביטחון העצמי, וכך עליי ללכת בתוך שדה מוקשים של דיבור מעושה וחינוכי, כי "אין ילד רע, יש ילד שרע לו."
כן כן, עוד שבוע לחופש הזה, ולא קלה דרכנו, כלל וכלל לא.
| |
שלום, נופת צופים יקרים שלי,
אני מצטערת על ההיעלמות הארוכה, אבל יש לי תירוץ שופרא דשופרא: הזעיקה חטפה דלקת ריאות. לא ברור איך, כמה ולמה, אבל בוקר אחד היא התעוררה קודחת מחום. הייתי בטוחה שזה יעבור, כי זה מה שילדים עושים, רגע אחד קודחים מחום ובמשנהו הכול סבבה, אז פעלתי בנוהל הרגיל: עקבתי אחרי מצב הרוח שלה, כל עוד הייתה עליזה לא עשיתי כלום, כשנמעכה הענקתי לה המון אמאתראפיה, וחיכיתי שיעבור. מכיוון שמצב הרוח המשיך להיות סבבה לא נתתי לחום להדאיג אותי, אבל אז הצטרף אליו שיעול כלבי מכוער, וכבר הלכתי לרופא. הוא האזין לריאה הזאת ואז לריאה הזאת, ושלח אותנו לצילום, שאישש את חשדו.
משם הלכתי הביתה מצוידת בשני בקבוקי אנטיביוטיקה, והוראה לחזור אם תוך יומיים החום לא מראה מגמת פינוי.
בקיצור, החום לא ירד, השיעול נמשך, שוב לרופאה, שהוסיפה ונטולין נוזלי לעסק, ובינתיים חל שיפור קטן ושברירי, ואני מקווה שיימשך כך, כי אני לא רגילה לשטויות האלה. כאילו, אני באמת איכרה אוקראינית חסונה, מבחינתי שפעת זו מחלה כמעט סופנית, וחום של 37 מעלות הוא מחזה מאוד נדיר, אז פתאום כל הסבל הזה, וחום שלא יורד, והדאגה המצמיתה הזאת, מה נהיה? וניחא זה היה קורה לי, אני טובה בלרחם על עצמי, אבל כשלולי מתעוררת בבכי באמצע הלילה ומתחננת שאני אעשה לה אמבטיה קרה, זה כבר שובר לב.
וסתם משהו ששמתי לב אליו, תמיד בשיעורי ספרות הסבירו לי שבכל אגדות העם האם הרעה והאם החורגת הן למעשה שתי פנים של אותה אם, אבל כשהיא רעה היא הופכת לחורגת, ותמיד חשבתי שזה קצת חרטבונה, אבל ביום שני, כשהצמדתי אותה למיטה בחדר רנטגן לצילום, הזעיקה צרחה שוב ושוב, "אני רוצה את אמא שלי!" והבנתי שהיא לא יכולה להאמין שהאמא שהיא מקור כל הטוב בעולם, יכולה להיות גם המפלצת שמרתקת אותה למיטה, ושאין שום סיכוי שאמא שלה, הטובה, הייתה עושה לה דבר כזה. אוף, בכמה דרכים היא יכולה לשבור לי את הלב, גם כשאני יודעת שאני פועלת לטובתה בלבד.
| |
הורות מהונדסת
לפני זמן מה ביקשו ממני להגיב על המאמר הזה, לקראת פרסום שלו בעיתון:
http://www.hebpsy.co.il/blog_post.asp?id=51
טכנולוגיות הפריון וסבלם של ילדים
כמי שמלווה במשך שנים רבות טיפולים פסיכולוגיים בילדים, עולה בידי לראות מקורות סבל קשים בחייהם של ילדים - אחד מהם הוא חיפוש נואש של הורה נעדר. הילד בילדותו , ואחר כך בבגרותו, עסוק בדמות הנעדרת - לפעמים באופן אקטיבי, אך לרוב באופן לא מודע, בהתפרצויות זעם קשות, כתחושת זרות כלפי הסביבה הקרובה ובהרגשה שרק האב הביולוגי הנעדר הוא מי שניתן באמת להיות דומה לו. לכן הילד חש לעיתים קרובות חריג במשפחתו ולא שייך. ילדים מאומצים מפנטזים לפרקים על מקורם, על ההורים הביולוגיים שנטשו אותם. ילדים אלה זועמים על ההורים המאמצים שהם כמותם אך שונים מהם, על הורים שבחרו בהם אך איתם חשים הילדים לעיתים שעליהם להיות טובים כדי להישאר במשפחה. אלו הן סוגיות שנבחנו מקרוב ויש הדרכה אפשרית לגביהן. והנה עומדת לה סוגית ההורות דרך בנק הזרע וסוגית הפונדקאות כאילו אין כל ספק לגביהן. מדובר ברצון של אנשים מסודרים, לרוב בורגנים, שיהיה להם כל מבוקשם, כולל ילד (מה שמוכר כ'זכותם לילד'). טכנולוגיות פוריות חדישות, מאפשרות 'לספק את הסחורה'. אבל ילד הוא לא 'זכות'. יש להתייחס לילד כמי שמקורותיו מעצבים את נפשו וההשלכות של אי הידיעה אודותיהם והניתוק מהם טרם נבדקו דיין. ממה שידוע &ndash אסור להתעלם. נדרשים מאמץ וזמן ללמוד את הדרוש כדי שהורות חדשה תוכל להיות קשובה לפן זה או לחסר זה בנפשו של הילד. זו טרם נבחנה, וצקצוק פסיאודו ליברלי מלווה את תהליכי ההורות החדשים: הזכות להיות הורה באה על סיפוקה, אך מה עם הילד? ומה עם השותפים הסמויים ש"תרמו" את חייו? בראיון שקיימו לונדון וקירשנבאום לאחרונה עם גבר מעורב בפוליטיקה העירונית והירוקה, סופר שהוא ובן זוגו החליטו לפנות לפונדקאות בחו"ל, משום שעבור זוגות הומוסקסואליים פונדקאות לא מתאפשרת בישראל. בארה"ב גובים כ 120.000 דולר על התהליך, אזי הם מצאו פתרון טוב &ndash אם פונדקאית בהודו. שם רק צריך להביא את התינוק לשגרירות ישראל לשם רישום, והכול מסודר. אבל העניין איננו מסודר כלל. לא מתקבל על הדעת שאנשים שעבודת ילדים בארצות העולם השלישי מביאה אותם לחרם כלכלי על מותג, ושאינם מוכנים שיהנדסו מלפפון - אינם מהססים לקנות את רחמה של אישה ענייה ולהנדס לעצמם ילד. הילד כמותג מוחק קווים אדומים מוסריים ואת השיקולים המנחים את המחשבה על טובתו או על מצוקתו. למה מי שלא יקנה נעלי נייקי ישכור רחם הודית? למה הידיעה שיש לנו על חשיבות המקורות בפסיכולוגיה של ילדים, לא מיושמת לגבי ילדים שהולדתם הונדסה. מכבסת המלים שהפכה את האב הביולוגי לתורם זרע, ואת האם הביולוגית לתורמת ביציות או פונדקאית - גוזלת מהילד את ההכרה בחלק מתכונותיו הגנטיות. ובמי שיכול להיות דומה או מוריש תכונות לילד זה. איזו זיקה תהיה לילד למקורותיו ההודיים, כשהמראה שלו יסגיר אותם? האם זוג גברים שאינו עומד בפני פות של אישה יוכל ללוות ילדה מתבגרת בהכרות עם הוסת והפות שלה? מחשבות דומות ניתן להעלות לגבי המצב של המין האחר. ומה יהיה מצבה של ה'פונדקאית', שילדה תינוק שנלקח ממנה? ילד שאומץ באוקראינה או בברזיל או בכל ארץ אחרת תמיד יכול, אם הוא חש צורך בכך, לבחון את תעלומת מוצאו, את חידת בואו אל העולם. זוהי חידה דומיננטית בהיסטוריה החברתית והאישית של כולנו. איך אנו סבורים ש'חידת מוצאו' של ילד יחיד תיפתר במוחו, אם נשאיר אותו עם הסברים לגבי 'תורם' ארטילאי ו'ביצית' ו'זרע' כמקור ומהות? הצרכנות והחיים הבורגניים הרכושניים שלנו הפכו ילדים למותג. אבל ליצור במתכוון חיים שבהם ישנו ריק קיומי מובנה, לא אקראי, זהו סיכון שבו ההיבריס אינו יכול לנצח, ושבו מקורות מובנים של סבל של ילדים אינם נלקחים בחשבון. לא קל לי לכתוב דברים אלה, הם בעליל לא תקינים פוליטית. אבל תחושת הבטן הסולדת מ'הורות טרנדית' בכל מחיר &ndash איננה מרפה ממני כאשת מקצוע הרואה מקרוב סבל של ילדים.
הגבתי בשני אופנים, פעם במייל לעורכת הנחמדה מאוד, באמת נחמדה:
קראתי את הטקסט עוד כמה פעמים, ולמעשה, אני בכלל כופרת בטענה שטקסט כזה צריך לראות אור, כי כל הדעות צריכות להישמע. למה בדיוק הדעה שלה צריכה להישמע? כי היא פסיכולוגית קלינית? אז מה? היא לא בדקה את הנושא, היא לא חקרה אותו, אין לה ניסיון עם אוכלוסיות מהסוג הזה, וכל המאמר נסמך על דעותיה ותחושותיה, שלצורך העניין לא יותר תקפות מדעותיו ותחושותיו של הירקן שלי, שדווקא במקרה חושב שהורות כזאת היא סבבה לגמרי. היא לא קראה בנושא, לא התייחסה לחומר מחקרי שכבר קיים, כלום, פשוט חירטטה 800 מילים מעליבות על סמך תחושות הבטן שלה, וכאן מתאים להגיד בדיוק מה שהיו אומרים לי בילדות כשהייתי אומרת שיש לי תחושת בטן לא טובה: לכי לשרותים, זה יעבור. יש לי הרגשה מאוד לא נעימה שהעליהום שיש לאחרונה על הורות אחרת נובע מזה שאנחנו אוכלוסייה שמאוד קל להיכנס בה, כי רובנו אנשים משכילים, מנוסמים, ומאוד חשוב לנו להתקבל חברתית, למרות הפגם המהותי באופיינו שמנע מאתנו להקים משפחה נורמטיבית. אבל תקחי אותו מאמר ותחליפי מה שהיא אומרת על הורים אחרים בהורים ערבים, או עניים, ותראי שיש כאן מאמר שהוא פשוט גזעני, כולל ההתייחסות המזעזעת להורות שלנו כאל הורות טרנדית. אני כן אכתוב את התגובה, כי חשוב לי שמאמר כזה לא יופיע ללא תגובה, אבל נראה לי שאולי כדאי לשקול את הפרסום שלו, או לבקש מהגברת שתבסס את דבריה על משהו קצת יותר תקף מתחושות הבטן שלה, וכשאני אומרת יותר תקף אני מתכוונת לנסיון עם למה שהיא קוראת לו "ילדים מהונדסים" ולא ילדים שנולדו וחוו נטישה כואבת בגלל שההורה מסר אותם - מת - נעלם.
תגובה נוספת הייתה התגובה הרשמית לעיתון:
בגלל שאני באמת מנסה להיות אם כמה שיותר טובה לבתי, שנולדה מתרומת זרע, התחלתי לקרוא בעניין את דבריה של ד"ר ניצה ירום על המתרחש בנפשם של ילדים שנולדו בהורות אחרת, אבל אחרי כמה שורות העניין הפך לכעס. מסתבר שסוגי הורות אלטרנטיביים למיניהם מאפשרים לכל בר דעת - וגם למי שאינו כזה - לאוורר את תסכוליו, למצוא מטרה כאילו-קלה לביקורת, ולהרגיש טוב יותר עם עצמו, ואולי גם עם הקונפורמיות שלו.
לאור העובדה שהכותבת היא דוקטור לפסיכולוגיה, הייתי מצפה שבעת כתיבת מאמר היא תזכור מה שלמדה במהלך שנות לימודיה הרבות על מדע ותיקוף תיאוריות, ולא תעלה בדעתה לכתוב 1,200 מילים שמתבססות לחלוטין על תחושותיה, רגשותיה, והניסיון הלא רלוונטי שלה בעניין. התבדיתי.
למה הניסיון שלה לא רלוונטי? כי ד"ר ירום מסתמכת על ניסיונה עם ילדים ומבוגרים שגדלו ללא אחד ההורים, כי ההורה הנעדר מת-עזב-התפוגג-נטש או כל גרסה כואבת אחרת. היא לא מציינת שום ניסיון בטיפול בילדים ובמבוגרים שמעולם לא היה להם הורה, שלא חוו שום סוג של עזיבה, אלא גדלו לתוך מצב נתון שבו אין הורה, אבל אין גם נטישה. היא גם לא מציינת שקראה מאמרים ומחקרים שעוסקים בנושא, וכבר יש כאלה, וממש במקרה, לעיתים די קרובות מסקנותיהם לא תומכות בדעותיה של ירום. לו הנושא היה באמת חשוב לה, מעבר לצורך ליצור סנסציה ולהביע דעה לא מקובלת, היא הייתה מטריחה את עצמה וקוראת מחקרים בתחום.
יש בדבריה של ד"ר ירום כמה הנחות מעליבות ודמגוגיות, על סף הגזענות ממש &ndash קודם כל ההתייחסות להורות האחרת כאל הורות מהונדסת מאוד בעייתית, מאוד. כמו כן, איך היא מעזה לטעון שאנשים שבחרו בהורות אחרת עשו זאת ללא מחשבה מספקת, או כדי להיות טרנדיים, או כפתרון לשעמום? אני לא יודעת מה ירום עושה כשמשעמם לה, אבל אני בדרך כלל קוראת ספר או יוצאת לטיול רגלי, ולו היה לי חשוב להיות טרנדית, הייתי קונה בגדים בכיכר המדינה, תחביב הרבה יותר משתלם כלכלית מאשר לגדל ילד. בדרך כלל אנשים שהולכים בדרך ההורות האחרת משקיעים המון המון מחשבה וזמן בניסיונות ההורות שלהם. מדובר בתהליך מעיק מהרבה מאוד בחינות: ביורוקרטית, כלכלית, רגשית ופיזית, כשלכל אורך הדרך עולות שאלות והתחבטויות מאוד קשות, בכל מובן אפשרי.
איני באה לטעון שהשאלות שד"ר ירום מעלה אינן חשובות, להפך, הן ממש בנפשנו. בתור אם שבחרה בהורות אחרת חיוני בעיניי לדעת אילו קשיים עלולה בתי לחוות בגלל האופן שבו בחרתי ללדת אותה, אבל השאלות האלה ראויות לטיפול הרבה יותר מעמיק מזה שירום העניקה לו.
היום ראיתי שהתפרסם ראיון איתה, ובו הקשקושים על ההורות ה"מהונדסת", וללא כל תגובה. אז נכון שהתפוצה שלי יותר נמוכה מזו של זמנים מודרניים, אבל חשוב לי להגיב, ואף לומר שאוי לו למקצוע שאשת מקצוע "מומחית" מסיקה בו כך מסקנות.
וחוץ מזה, יש לכם אפשרות מרנינה לראות איך אני מצליחה לרסן את עצמי ולהיות מנומסת וארסית בו זמנית, אחד הכישורים שאני הכי אוהבת בעצמי.
אין לי מושג למה זה יצא בהמון פונטים וצבעים, אלה הם חיי, חיים קשים, קשים!
| |
איכשהו בימים האחרונים יותר ויותר שואלים אותי "נו...?" כן כן, הנו הזה שבא להגיד - הילדה כבר גדולה, היא צריכה עוד אח או אחות, בדרך כלל אני עונה ש"אני עובדת על זה" ומייד מתחילים לשבח אותי שיופי, ובאמת, נורא נורא חשוב אח או אחות, וכל הבלה בלה הזה. לאנשים קצת יותר קרובים אני מספרת שאני מתכוונת לנסות עוד מספר מועט של פעמים, ואם לא יילך אז לפרוש, וכאן ברוב המקרים התגובה היא תדהמה. כאילו, איכשהו לכולם ברור שזה משהו שאני אמורה להתאבד עליו בכל כוחותיי, קרב שאני אמורה להיות נחושה לנצח בו. "לא לא," הם ממהרים לנחם, "בטוח תצליחי, בעזרת השם." וגם "אל תתייאשי, את יודעת כבר שזה שווה הכול." אז אני מהנהנת בהסכמה, ושותקת, למרות שלפעמים בא לי לשאול אם הם יודעים במה זה כרוך. תהום פעורה בין נשים שהרו בקלות, או בהתערבות מינימלית, ובין אלה שאצלן זה קצת פחות פשוט.
האמת היא שאני קצת מעריצה את אלה שיכולות לנסות שנים. עכשיו אני אומרת שבסבב הראשון הייתי עושה הכול כדי להפוך לאם, אבל כמה שאני מכירה את עצמי ואת עצלותי, די מהר הייתי משכנעת את עצמי שלא נורא, ואפשר לחיות חיים מלאים גם בלי, ונקסט. בדיוק כמו שעכשיו אני אומרת אותם דברים - שלא נורא בכלל, והכול בסדר גם ככה, ויהיו לי יותר משאבים רגשיים וכלכליים להשקיע בילדה שכבר יש לי. אני תוהה אם זה אומר שאני קוויטרית (יש לזה מילה הולמת בעברית?) או שאולי יש משהו חינני ביכולת הזאת למצוא את הצד החיובי, ולהמשיך הלאה.
| |
|