לשאוף לנשוף

הזעיקה, תודה לאל, מרגישה יותר טוב. צריך עוד כמה ימי אנטיביוטיקה, אבל היום כבר ויתרנו לגמרי על הוונטולין, והיא כמעט לא השתעלה, אז אני ממש מקווה שאנחנו בדרך החוצה מהמחלה המבאסת הזאת, והמון תודה לכל המאחלים והמברכים, זה באמת רגיש אותי, רק לא היה לי כל כך פנאי נפשי לענות. עדכון שוטף - היום נתתי לה את מנת האנטיביוטיקה האחרונה, והתיאבון חוזר לה. זה מנחם אותי, כי מדובר בילדונת זעירה ממש, ובתקופת המחלה היא ירדה עוד במשקל, ונראית כמו תינוק אפריקאי קטנטן, רק בלבן. אז כבר יומיים היא אוכלת ממש יפה, ואני מצפה שבקרוב היא תחזור שוב למשקל תת תקני, אבל תקני בביתנו, של 10 קילו.

מה שלא בסדר זה שהסבלנות שלי ממש על הקצה. היא בחופש כבר מה-8, ומתוך הזמן הזה היו שבועיים של מחלה, שבהן הכול סבב סביב אנטיביוטיקה וטיפול ודאגה, ואני גם צריכה לגרד זמן לעבוד, כי המשוואה אצל פרילנסרים הכי פשוטה: אין עבודה, אין כסף.

ההורים לא יכולים לעזור עכשיו, כי זו התקופה הכי לחוצה וחשובה בחנות, וגם ככה יש לי יסוריי מצפון שאני לא מטה שכם ועוזרת שם. בקיצור, פתאום אני קצת מרגישה שהעולם נהיה צפוף נורא. מי שמשלמת את המחיר זו טלולה, שקיבלה במשך יומיים אם עצבנית לתפארת, עד ששלשום הכרחתי את עצמי להתאפס והייתי איתה בקשב מלא, וראו זה פלא, הילדה המעצבנת נעלמה וחזרה הילדה המהממת והשמחה. כמובן שזה לא משנה, כי אתמול שוב הייתי עצבנית נורא (ד"ר, יש לי נסיבות הורמונליות, זה תופס?) והיום אני נחושה בדעתי להיות אם טובה ומכילה, לכן שאגתי עליה רק פעם אחת, ואתם יודעים מה יקרה בסוף? היא תחשוב שאני משוגעת שמצבי הרוח שלה לא צפויים, זה מה שיקרה, ואני דווקא אדם יציב למדי מבחינה רגשית, בחיי.

הייתה על זה כתבה בהארץ, למה הורים אוהבים את הילדים אבל שונאים את ההורות, וזאת כנראה הסיבה: כי הורות דורשת נוכחות אמיתית, אי אפשר לחפף אותה, ואי אפשר לשכנע ילד שהקשבה בחצי אוזן היא הקשבה אמיתית, ושהתפעלות מזויפת מציור היא באמת התפעלות. נראה לי שטליה מעדיפה שאני אגיד לה "בחייאת, טליה, כולה ציירת קו כחול על הדף, לא את המונה ליזה." מאשר שאני אגיד לה "אה, כן, מהמם." ואמשיך לעשות ריפרש בטוויטר.

זה גם גורם לי לחשוב על כנות. ההורות פתאום חסרת כנות. ברצינות, למה אני צריכה להתפעל מקו כחול על דף, כשאני יודעת שהיא עשתה דברים הרבה יותר מרשימים? ולמה מומלץ להחמיא ספציפית ולא באופן כללי כדי לא לבלבל את הילדה? כאילו, כל פעם שיש לה הברקה ואני אומרת לה, "ואו, כמה שאת חכמה!" אני מייד מאזנת את זה ב-כן, השפה שלך מאוד עשירה ויופי ששמת לב לפרטים, כי איכשהו יצא שלהגיד לילד שהוא ממש חכם הורס לו את הביטחון העצמי. מצד שני, להגיד לילדה שאני לא רוצה להרכיב איתה פאזל כי זה ממש מעצבן אותי גם הורס לה את הביטחון העצמי, וכך עליי ללכת בתוך שדה מוקשים של דיבור מעושה וחינוכי, כי "אין ילד רע, יש ילד שרע לו."

כן כן, עוד שבוע לחופש הזה, ולא קלה דרכנו, כלל וכלל לא.

אני מצטערת על ההיעלמות הארוכה, אבל יש לי תירוץ שופרא דשופרא: הזעיקה חטפה דלקת ריאות. לא ברור איך, כמה ולמה, אבל בוקר אחד היא התעוררה קודחת מחום. הייתי בטוחה שזה יעבור, כי זה מה שילדים עושים, רגע אחד קודחים מחום ובמשנהו הכול סבבה, אז פעלתי בנוהל הרגיל: עקבתי אחרי מצב הרוח שלה, כל עוד הייתה עליזה לא עשיתי כלום, כשנמעכה הענקתי לה המון אמאתראפיה, וחיכיתי שיעבור. מכיוון שמצב הרוח המשיך להיות סבבה לא נתתי לחום להדאיג אותי, אבל אז הצטרף אליו שיעול כלבי מכוער, וכבר הלכתי לרופא. הוא האזין לריאה הזאת ואז לריאה הזאת, ושלח אותנו לצילום, שאישש את חשדו.

משם הלכתי הביתה מצוידת בשני בקבוקי אנטיביוטיקה, והוראה לחזור אם תוך יומיים החום לא מראה מגמת פינוי.

בקיצור, החום לא ירד, השיעול נמשך, שוב לרופאה, שהוסיפה ונטולין נוזלי לעסק, ובינתיים חל שיפור קטן ושברירי, ואני מקווה שיימשך כך, כי אני לא רגילה לשטויות האלה. כאילו, אני באמת איכרה אוקראינית חסונה, מבחינתי שפעת זו מחלה כמעט סופנית,  וחום של 37 מעלות הוא מחזה מאוד נדיר, אז פתאום כל הסבל הזה, וחום שלא יורד, והדאגה המצמיתה הזאת, מה נהיה? וניחא זה היה קורה לי, אני טובה בלרחם על עצמי, אבל כשלולי מתעוררת בבכי באמצע הלילה ומתחננת שאני אעשה לה אמבטיה קרה, זה כבר שובר לב.

וסתם משהו ששמתי לב אליו, תמיד בשיעורי ספרות הסבירו לי שבכל אגדות העם האם הרעה והאם החורגת הן למעשה שתי פנים של אותה אם, אבל כשהיא רעה היא הופכת לחורגת, ותמיד חשבתי שזה קצת חרטבונה, אבל ביום שני, כשהצמדתי אותה למיטה בחדר רנטגן לצילום, הזעיקה צרחה שוב ושוב, "אני רוצה את אמא שלי!" והבנתי שהיא לא יכולה להאמין שהאמא שהיא מקור כל הטוב בעולם, יכולה להיות גם המפלצת שמרתקת אותה למיטה, ושאין שום סיכוי שאמא שלה, הטובה, הייתה עושה לה דבר כזה. אוף, בכמה דרכים היא יכולה לשבור לי את הלב, גם כשאני יודעת שאני פועלת לטובתה בלבד.

לפני זמן מה ביקשו ממני להגיב על המאמר הזה, לקראת פרסום שלו בעיתון:

http://www.hebpsy.co.il/blog_post.asp?id=51

איכשהו בימים האחרונים יותר ויותר שואלים אותי "נו...?" כן כן, הנו הזה שבא להגיד - הילדה כבר גדולה, היא צריכה עוד אח או אחות, בדרך כלל אני עונה ש"אני עובדת על זה" ומייד מתחילים לשבח אותי שיופי, ובאמת, נורא נורא חשוב אח או אחות, וכל הבלה בלה הזה. לאנשים קצת יותר קרובים אני מספרת שאני מתכוונת לנסות עוד מספר מועט של פעמים, ואם לא יילך אז לפרוש, וכאן ברוב המקרים התגובה היא תדהמה. כאילו, איכשהו לכולם ברור שזה משהו שאני אמורה להתאבד עליו בכל כוחותיי, קרב שאני אמורה להיות נחושה לנצח בו. "לא לא," הם ממהרים לנחם, "בטוח תצליחי, בעזרת השם." וגם "אל תתייאשי, את יודעת כבר שזה שווה הכול." אז אני מהנהנת בהסכמה, ושותקת, למרות שלפעמים בא לי לשאול אם הם יודעים במה זה כרוך. תהום פעורה בין נשים שהרו בקלות, או בהתערבות מינימלית, ובין אלה שאצלן זה קצת פחות פשוט.

האמת היא שאני קצת מעריצה את אלה שיכולות לנסות שנים. עכשיו אני אומרת שבסבב הראשון הייתי עושה הכול כדי להפוך לאם, אבל כמה שאני מכירה את עצמי ואת עצלותי, די מהר הייתי משכנעת את עצמי שלא נורא, ואפשר לחיות חיים מלאים גם בלי, ונקסט. בדיוק כמו שעכשיו אני אומרת אותם דברים - שלא נורא בכלל, והכול בסדר גם ככה, ויהיו לי יותר משאבים רגשיים וכלכליים להשקיע בילדה שכבר יש לי. אני תוהה אם זה אומר שאני קוויטרית (יש לזה מילה הולמת בעברית?) או שאולי יש משהו חינני ביכולת הזאת למצוא את הצד החיובי, ולהמשיך הלאה.