לשאוף לנשוף

בנים שוב מוזהרים – לא לקרוא!

אחרי מתקפת היוגורט, החזית התמקמה מחדש, או נדדה טיפה צפונה, והעבירה אותי לסיוט מס. אחד של החוויה הנשית הפרטית שלי: דלקת בדרכי השתן. אני לא רוצה לדבר על זה, כי הנושא באמת כאוב מדי, אבל אין הרבה דברים שאני פוחדת מהם יותר. למרבה המזל לא איבדתי את העשתונות, אצתי לבית המרקחת, קניתי כדורי חמוציות, שתיתי ליטרים של מים, התפללתי באדיקות, ולעת עתה, חמסה חמסה חמסה, טפו טפו טפו, מלח מים שום שמיר, נראה שהצלחתי (אמרתי כבר חמסה חמסה?) להשתלט על העניין (נקישות נמרצות על עץ), אבל בהחלט עברו עלי כמה שעות של חרדה, בהן התחננתי בפני הכוס שלי שיפסיק לעשות בעיות, ויתחיל להתנהג יפה.

בנים – מכאן מותר להתחיל לקרוא

זה הוביל אותי למחשבות על היחסים המורכבים שיש לי עם אותו איבר. אמא שלי מספרת שבגיל ארבע באתי ושאלתי אותה למה כשאני נוגעת בקונצ'יטה שלי (conchita, פירושה צדף קטן בספרדית, וחבל שבעברית אין מילה כל כך מקסימה לכוס) יותר נעים לי מאשר כשאני נוגעת במקומות אחרים בגוף. לדבריה, היא הסבירה לי שיש שם איבר קטן שנקרא דגדגן, והוא זה שעושה את הנעים. עד היום אני מתרשמת מהעובדה שהאל הטוב נתן לנו איבר זעיר שנועד רק לעשות נעים, לא שאין לי טענות, כמובן.

 באותה הזדמנות הוא לא יכל לתת לנו את היכולת לגמור באותה מהירות כמו גברים? או לחסוך את הצורך בללמוד איך לגמור? אבל שוב אני סתם מתלוננת, רבאק, אולי לוקח לנשים יותר זמן להפיק את מלוא ההנאה, אבל מרגע שאנחנו לומדות...

לא שלגברים אין יחסים מורכבים עם הזין שלהם, אבל אפילו המורכבות הזו אצלם יותר פשוטה. הזין חיצוני, רואים אותו, הפגמים, אם יש כאלה, ברורים, ואצלנו? קפלים מסתוריים, רטיבות משיית, צבע אלמוגי שכזה, והכל חבוי, עדין, ביישן. כדי לראות אותו צריך הערכות מיוחדת:  מראה, כדי שאפשר יהיה בכלל לראות מה קורה שם, ומפה, שתסביר מה זה כל דבר, ואיפה מתחבא הדגדגן הזה למען השם?

זוכרת את עצמי בגיל אחת עשרה וחצי, בוחנת את השערות שהתחילו לבצבץ שם, תוהה אם זה טוב או רע. בערך חצי שנה אחר כך אמא הסבירה לי שצריך לגלח בבית שחי ובצדדים של המפשעה, כי לא יפה שיראו, חצי שנה לאחר מכן קיבלתי וסת ראשונה, לא נבהלתי, הוכנתי היטב, הדבר היחיד שהטריד אותי היה איפה לעזאזל דוחפים טמפון, כך שלקחתי מראה קטנה, נשכבתי על המיטה, פישקתי רגליים, וחיפשתי חור. וחור? אין. החור הכי קרוב בסביבה היה זה של התחת, ולמרות שלא הייתי מאוד נבונה, היה ברור שלא לשם אמור להיכנס הטמפון.  מה יכלתי לעשות חוץ מניסיונות אקראיים? בסוף הוא נכנס לאנשהו, ומרוב שהייתי מבועתת מהמחשבה שמא אקרע לעצמי את קרום הבתולין, הכנסתי רק את קצה הטמפון, ולא הבנתי למה נורא כואב לי ללכת. גם תהיתי, אם טמפון כה זעיר מכאיב כל כך, איך אמור להיכנס לשם זובי?

בערך בגיל הזה גיליתי את הפלא שבלעשות לעצמי נעים, לא שהבנתי איך זה בדיוק קורה, וגם כל הנושא היה אפוף תחושת חטא גדולה, מה שלא מנע ממני לחטוא מדי לילה.

בגיל שש עשרה וחצי איבדתי את בתוליי, היה לא קל בכלל. היה לא נעים. היה כואב. שנתיים וחצי אחר כך למדתי סוף סוף לגמור כשעוד מישהו נמצא בסביבה ועוזר לי בתהליך.

כל תיאור התלאות האלה בא לנסות להדגים אפס קצהו של מערכת היחסים הטעונה שנוטה להיות לי עם אותו איבר יקר. מצד אחד הוא מסב לי המון שמחה, מצד שני, גדודים של פרסומאים עמלים לשכנע אותי שהוא מסריח, מפריש, ומקור למבוכה תמידית. כמובן שלפרסומאים יש פתרון: אני יכולה לשים טיטול, להשתמש בסבון כוס מיוחד, או לדחוף פקק קטן, שעשוי להרעיל אותי, כדי שלא יריחו, לא ירגישו, לא יראו.

ואני אומרת, לא הגיע הזמן להקים את התנועה לשחרור הכוס?

מצב רוח א.

תמיד תכתבי, הכל. שבי, בהתחלה מול דפים ואחר כך מול מחשב, ותני לכל לצאת, כל המילים שמסתובבות בתוכך כל היום, יוצרות מערבולות ושמיניות, אם לא תכתבי, תשכחי, תראי את פרוסט המסכן, מנסה לתעד כל שנייה מהילדות, ואת, מה את זוכרת מהילדות? ילדה בת חמש ניגשת אליך במסעדה במדינה רחוקה מאוד, מחזיקה קיסמי שיניים ביד, ושואלת, "quieres palitos?". ילדונת כעורה בת אחת עשרה, במדינה רחוקה מאוד אחרת, מסתכלת על פאביו, חולמת איך הוא יציע לה חברות. מה קרה באמצע? אנחנו לא זוכרות, היא חושבת יותר מדי, זה לא משאיר מקום לזכרונות.

מה שלא תכתבי, לא יהיה. פשוט, לא? תתעדי הכל, גם מה שאת חושבת שאת לא רוצה לזכור, ואז תשתמשי בזה שוב, תרכבי מהשאריות ארוחה חדשה, כמו פודינג לחם, זוכרת כמה את אוהבת פודינג לחם? מה נשאר לך בעצם חוץ מתיעוד אובססיבי?

תזכרי את עצמך מחובקת, בכפית מגוננת, כמו שאת אוהבת, את הזין שלו מתחכך בך, מנסה למצוא מקום, את היד שלו חופנת שד, תחשבי על יד שחומה מונחת על ירך לבנה, את הלשון שלו מרפרפת בתוכך, אם לא תכתבי, הרגעים האלה יחמקו, גם העצב שבהעדר יחמוק בסוף, ומה יישאר ממך?

אף פעם לא התלבטת בין הכתיבה או החיים, התשובה הייתה ברורה לגמרי, תנו לי חיים, כמו שלכם, כמו שלהם, כמו של כולם. אני רוצה ללכת לטיפת חלב עם הילד, לחזור ולהתקשר לבעל להתלונן שהאחות אמרה שהוא לא מוסיף מספיק במשקל. אני רוצה לקום בבוקר וללכת לעבודה, אני רוצה לדבר ב"אנחנו".

נראה שאף פעם לא הייתה בחירה, היו שתי דרכים שהתפצלו ביער צהוב ומעולם לא שמתי לב אליהן? או אולי רק דרך אחת, בלי שילוט ראוי. למה אין שילוט באמת? "עוד X ק"מ, בפניה ימינה, אהבה, בפנייה שמאלה, סיפוק מקצועי, אם תמשיכי ישר, לא זה ולא זה". צריך לחוקק חוק, שיהיה שילוט. זה אפילו חשוב יותר מחוק המשפט המזהה בטראקים של מוזיקה אלקטרונית (חוק שהגיתי, לפיו צריך שבכל טרק יהיה משפט מזהה, לא חייב משהו נבון, משהו כמו, we are on the way to infinity, אומצה אומצה, יספק אותי, פשוט כדי שאפשר יהיה להבדיל ביניהם, הנה, תראו איזה יופי אני שוב מתאמצת להצחיק. תזדיינו, רע לי, לא רוצה להצחיק, מה תעשו, תלכו לבלוג אחר?). מה יכלתי לעשות אחרת?

מצב רוח ב.

נסיעה במכונית, לארוחת חג מס. 37א, שהפעם הייתה ארוחת חברים. בתפריט: חלת בצל, סלט חסה, ספייר-ריבס ברוטב דבש, תפוחי אדמה טנטנים צלויים, אפונה וגזר בחמאה, יין נפלא, ולקינוח – שטרודל, שאמתכם הכינה במו ידיה.

הטלתי על כל המשתתפים קוד לבוש, לא דרקוני בכלל, רק שיבואו לבושים יפה, והייתה הענות מלאה. אני אפילו הורדתי שערות כדי שאוכל ללבוש חצאית. החלפתי בהתרגשות בגדים כמה פעמים, אחרי שהתברר שהשמלה הלבנה שקופה מכדי לצאת אתה למקומות מהוגנים, חצאית החאקי גדולה מכדי שאפשר יהיה ללבוש אותה, ורק החצאית השחורה עדיין נראית הגיונית, חולצה לבנה, נעלי עקב, והרגשתי נפלא.

בדרך מעירי הקטנה למרכז הייתה מוזיקה מצוינת ברדיו (אחרי שנמאס לי לשים בסבב את "הנך יפה" מהפרויקט של עידן רייכל, מקורי, בטח מקורי, אני לא צורבת דיסקים), המזגן של האוטו עבד כמו שצריך, הסיגריה לא צרבה יותר מדי בגרון, ופתאום התמלאתי אושר קיצוני, כזה שעושה חשק לפתוח את החלון של האוטו ולשאוג מרוב שמחה. במקום לשאוג הגברתי את הווליום, זייפתי שירים, תופפתי על ההגה במרץ, וחתכתי נתיבים ממש כאילו אני במונטה קארלו. בדיוק בשביל הרגעים האלה שווה לחיות, כשלפתע, בלי קשר לכלום, הבטן שלי מוצפת אור, והכל הכל הכל נראה מושלם לגמרי.

שאר היום היה המשך נפלא של הנסיעה, הארוחה הייתה מצוינת, השתכרתי קצת ודיברתי שטויות, אבל זה היה בחברה סלחנית, שמצאה את ההשתטות שלי חיננית, אחר כך הלכתי לסרט בסינמטק (חייל מצטיין, עם חואקין פיניקס, שווה), ואז נסעתי לדירה של ורדי, להיפרד מהם לפני שהם חוזרים לפריז. כל הזמן הזה האושר לא הפסיק לקרון עלי לרגע, לעצי המגנוליה ברחובות תל אביב היה ניחוח מצוין, רוח נעימה של סתיו התחילה לנשוב, גברים הסתכלו עלי בהתפעלות, והזכות לפלרטט, איזה כיף לפלרטט! החלפת המבטים החד משמעיים האלה, שגורמים לכוס שלי להתכווץ בתשוקה.

הרגשתי שיש שם חיים, ממש בקצות האצבעות שלי, מעבר לחלון המכונית, חיים שוקקים, מלאי אירועים, מרתקים, שיכול לקרות בהם הכל. ובינתיים אין לי אומץ לגעת בהם ממש, אבל גם זה יגיע, וגם הציפייה הזו נפלאה.

הצלחתי לא לנתח רוב הזמן. ידעתי באיזשהו מקום שאולי הכל נובע מכך שאני מתחילה להוריד את המינון של הפרוזאק, והרגשות שלי מתחילים להקצין שוב, אבל לא היה אכפת לי, ולא היה לי חשק לדאוג בגלל זה. יום שלם הכל היה מלא שמחה, ודיינו.

כהרגלי מדי בוקר, סיימתי את המקלחת, מרחתי דאודורנט, ניקיתי את הפנים במי פנים, בדקתי את הצמר גפן בקפידה, ניקיתי אוזניים, התבשמתי, מרחתי סיליקון על השיער, סידרתי אותו היטב, בדקתי מה מצב השערות ברגליים, גזרתי צפורניים, מרטתי כמה שערות סוררות בגבות, ולא, אני לא אובססיבית. כל הפעילות הזו נועדה כדי לדחות את ההתמודדות עם נושא שהשתדלתי להדחיק: קרם הפנים שלי עומד להיגמר. כבר שבוע אני מגרדת בעזרת הצפורניים שאריות שנותרו בשולי הקופסא, מנסה לשכנע את עצמי שזה יכול להחזיק מעמד עוד קצת, שיהיה בסדר.

כן, אני שומעת אותך צועקת, "אז למה שלא תקני קרם פנים חדש?", צודקת. אז למה אני לא קונה קרם פנים חדש? בגלל החור שיפער לי בחשבון הבנק, זה למה.

מכירים את הנשים הדביליות האלה, שממש מאמינות לפרסומות של מוצרי קוסמטיקה? שנראה להן מאוד הגיוני שקרם פנים יכול לעשות בדיוק אותה עבודה שסכין מנתחים עושה? אלו שקוראות מודעות של לאנקום, על קרם פנים שהושקעו חמישה ג'יליארד דולרים בפיתוח שלו, ויכול, בלי שום בעיה, לגרום לעור שלהן להיראות צעיר בעשרים שנה? נשים אווילות, שבאמת חושבות שקרם פנים שעולה 300 ₪ יעיל יותר מקרם פנים של 100 ₪, ושיודעות שכשיהיה להן כסף לקרם פנים של 1200 ₪, הן תרכושנה כזה? נעים מאוד, ש. אהרונסון.

הקרם הנוכחי, בעצם, הקרם שנגמר, המנוול, הוא קרם של אסתי לאודר, שמעבר להיותו בן לפירמה יוקרתית, יש בו גם שמן עץ התה (הייתי מתה לדעת מה זה עץ התה הזה, בכל מקום יש עכשיו דברים מעץ התה), גם חומרים מרגיעים, וגם, וחשוב מכל, מקדם הגנה 15, שנועד לשמור על עורי צחור וללא קמטים. אבל במה יועילו כל התכונות הללו, כעת שהוא איננו? היום הצלחתי להעלות על קצה הזרת כזית קרם, למרוח את קצה האף, ולקבל החלטה נחושה, שאלך אחר כך לבנק, לדבר עם הפקידה האחראית (למזלי ההורים שלי מנהלים חשבון עסקי באותו מקום, כך שהם מאוד סבלניים לשטויות שלי), שתעביר את הכסף שאמור ללכת למשכנתא לדירה לחשבון שלי, כי נגמר הקרם.

כבר עשיתי סקר שווקים קצר, אני יודעת איזה קרם אמור להחליף את הקרם המצוין הזה – קרם למזג אוויר קיצוני של קליניק, נגיד, כשאלך לסקי או למסע מלכת המדבר, אהיה מוגנת לגמרי. כן, גם אני נערת קליניק. יש לו שלל תכונות מפעימות, אני חושבת שהם אפילו הבטיחו מולטי אורגזמה בכל פעם שאמרח אותו, וכמובן, מקדם הגנה 15, שימשיך לשמור על עורי צחור וללא קמטים.

אחת הסיבות בגללן אני רוצה לחזור כבר ליחידת הדיור שלי, מה שיקרה ברגע שאחי יעבור דירה, היא געגועים לתצוגת הקרמים המטופשת שלי. נגרמת לי קורת רוח פתטית כשאני מסתכלת על המדף באמבטיה, והמדף נראה ממש כמו המדף של קליניק בסופר פארם.

לפני זמן מה הלכתי לבקר את א, וכשבדקתי את מדף הקרמים שלה נדהמתי לגלות שמונח עליו קרם פנים של רוק. לא ידעתי איך להגיב נוכח החרפה, להיות מלאת טאקט ולא לגרום לה להרגיש שראיתי לאיזו רמה של עוני היא נפלה? להתלוצץ על המצב הכלכלי החמור במדינה, או שמא לנתק את קשריי אתה? האם במעמדי מותר לי לצאת עם מישהי שאינה נערת קליניק?